יש מוזיקאים שמסוגלים לגרום למדינה שלמה להתאהב בהם בין לילה, ויש כאלו שזה לוקח להם הרבה יותר זמן. אבל לפעמים נדמה שדווקא ההתאהבות האיטית, היא שמולידה לבסוף רומן ששורד עשרות שנים, כמו זה שמנהלים לא מעט ישראלים עם ניק קייב כבר כמה וכמה עשורים.
גם לי, לחתום מעלה, יש רגע כזה שבו התחברתי לבלוז וליגון של האביר האפל של הרוק. בניגוד למרבית המרואיינים בכתבה, לא הגעתי לקייב בתחילת או באמצע האייטיז, אלא רק בראשית העשור הבא. קייב עמד להופיע לראשונה בישראל במסגרת פסטיבל הבלוז שנערך בנמל חיפה ב-1993, וחשבתי שלפני שאקנה כרטיס כדאי שאבדוק בחנות התקליטים הקרובה את סחורתו המוזיקלית של האיש. כששאלתי את המוכר בחנות על קייב הוא המליץ שאתחיל מהאלבום האחרון שלו באותם ימים - Henry’s Dream. האלבום הנהדר והמאוד בלוזי ההוא, שחוגג החודש יום הולדת 30, עמד במוקד סיבוב ההופעות שהביא את קייב לעיר שלי בחופש הגדול שלפני כיתה י"ב.
החיבור ביני לבין הרוקר האוסטרלי, מספר חודשים לפני ההופעה המהפנטת שלו בנמל, היה מיידי. די מהר השלמתי את כל מה שקייב יצר עד אז, וגם בהמשך - בשלל התחנות והגלגולים המוזיקליים שלו. מאז חזר קייב לעוד שלושה סיבובי הופעות פה ובכולם התייצבתי - אם כחייל, כסטודנט או כעיתונאי. רגע לפני שהוא חוזר לכאן בפעם החמישית, להופעה שתתקיים באמפי פארק ראשון לציון ב-23 באוגוסט, יצאתי לברר - כיצד נולד הרומן שלו איתנו.
8 צפייה בגלריה
לא צריך להיות מבין גדול במוזיקה אלטרנטיבית כדי להתאהב בו. ניק קייב
(צילום: באדיבות הליקון)
ג'ים מוריסון של האייטיז
גם שרון מולדאבי, כיום שותף-מייסד במיזם מיוזיק טק, ובעברו מבקר וכתב מוזיקה בעיתון "חדשות" וב"ידיעות אחרונות" בשנות ה-90, מספר שהחיבור שלו עם קייב התחיל מביקור בחנות תקליטים בתיכון. "כשהייתי נער בתחילת שנות ה-80 נהגתי לעשות סיבובים בין חנויות התקליטים בתל אביב. בחנות 'אלגרו' עבדה אז מוכרת מיתולוגית בשם תחיה אדר-היימן, ובאחד מהביקורים שלי שם היא נתנה לי את האלבום הראשון של ניק קייב והבד סידס, From Her to Eternity, ואמרה לי שאני חייב לשמוע אותו כי זה הג'ים מוריסון של הדור שלנו".
מולדאבי הקשיב לה ולאלבום - והתחבר מיד. בהמשך הוא נתקל במוזיקה של קייב בתוכניות הרדיו של יואב קוטנר בגלי צה"ל, וגם שידר אותה לא מעט בעצמו, כשערך בתחנה את התוכנית של מיכל ניב ז"ל, "הפסקת עשר". "חגגנו בתוכנית על אלבום הקאברים שלו, Kicking Against the Pricks", נזכר מולדאבי, "זה היה האלבום הראשון של קייב שהורכב מבלדות, ואת מה שהוא עשה קודם לכן היה קשה לנו לשדר. כשהאלבום The Good Son יצא הטרנספורמציה של קייב הושלמה – מיוצר אינדי שהחל את דרכו בפאנק, הוא הפך קרוב יותר ללאונרד כהן, ובגלל שישראל אוהבת את הרוק שלה בלי הרול, אפשר היה לאמץ את קייב כאיש מהורהר שיושב ליד הפסנתר ולא רק כמנהיג להקה". מולדאבי מסביר שבאלבום הזה היו לקייב שתי בלדות שתפסו בארץ; The Weeping Song ו-The Ship Song, שנחשבות עד היום בעיניי רבים, לשניים מרגעי השיא של קייב.
8 צפייה בגלריה
"אפשר היה לאמץ את קייב כאיש מהורהר שיושב ליד פסנתר". שרון מולדאבי
(צילום: אביגיל עוזי)
אבל חוץ מלשלב את הבלדות של קייב בתוכניות שערך ברדיו, ובהמשך לכתוב עליו בעיתונים, מולדאבי מודה באשמה נוספת בחיבור של ישראל עם הרוקר האוסטרלי. "באחד מהביקורים הראשונים של קייב כאן חברת התקליטים אן.אמ.סי ארגנה לכבודו ארוחה חגיגית במסעדתו של אורי שטרק ביפו. לאחר הארוחה הוא רצה ללכת לשתות והמלצתי לו על הפאב שבו ישבתי באותם ימים – 'הגלולה'", הוא נזכר. קייב אומנם לקח את ההמלצה בשתי ידיים, אבל מולדאבי ספק רמז, ספק הזהיר את הזמר שלא בטוח שהוא יוכל ליהנות שם בשקט מכוסית או שתיים, כי אנשים יזהו אותו. "הגענו ל'גלולה' ובגלל שלא היה מקום לשבת בפנים חיכינו בחוץ", הוא ממשיך, "אבל השמועה שניק קייב כאן כבר פשטה בעיר ואנשים נהרו למקום.
"הייתה אז תחושה, לטוב ולרע, שאמנים בינלאומיים יגלו כלפינו אמפתיה", ממשיך מולדאבי, "ולמרות שזה נראה פרובינציאלי, כשאתה מגלה שאמן גדול הוא לא מורם מעם, ואין לו בעיה לשתות ולפטפט עם אנשים - זה מחבר ביניכם. שמרתי איתו על קשר, ראיינתי אותו בהמשך ל'ידיעות אחרונות', נפגשנו פעם בלונדון וגם כשהוא בא לישראל לביקור פרטי עם חבר אוסטרלי, שבמהלכו הם שכרו מכונית והסתובבו פה במשך שבוע. אתה לא סתם חוזר לטייל במדינה אם אתה לא מרגיש מחובר אליה".
חוץ מלשמור על קשר עם האיש, מולדאבי מקפיד להמשיך ולעקוב אחרי המוזיקה שלו. "קייב הוא אחד הבודדים שאני מכיר ברוק שרק משתבח עם השנים כפרפורמר, וזה לא שהוא היה בינוני או חלש בתחילת הדרך שלו. אבל מי שהתחיל כמין אנטיכריסט, ניהל בהופעה האחרונה שלו בהיכל מנורה ב-2017 מין טקס שמשלב בין מרדנות לבין הכלה, שמעט מאוד אנשים באמנות עושים את זה, ועוד פחות מכך מנהיגים של להקות רוק. גם האלבומים שלו הפכו ונהיו תקליטים של סינגר-סונגרייטר עם פסנתר, בעוד שעל הבמה הוא נשאר פרפורמר שמנהיג להקה עם גיטרות, והוא מעביר אותך במהלך ההופעה מסע מטלטל, כמעט כמו שהוא עבר - אחרי המוות של הבן שלו".
מולדאבי מזכיר גם את המכירות היפות (באופן יחסי לאמן אלטרנטיבי) של קייב פה, כשאנשים עדיין שילמו כסף על מוצרי מוזיקה פיזיים. "שתי המדינות שהוא מכר בהם הכי הרבה זה ישראל ויוון, ויש הרבה מאוד הקבלות בין שתי המדינות האלו", הוא אומר. "לקח לקייב זמן להבין שהישראלים כל כך אוהבים אותו. כשהוא הגיע לפסטיבל הבלוז בחיפה, ישראל לא נחשבה ליעד מסחרי וזו עדיין הייתה הופעה במתכונת מועדונית. אבל זה עבד לשני הכיוונים – מאוד התאהבו בו פה, והוא פיתח חום לקהל הישראלי. במעט המפגשים שלנו הוא תמיד היה מאוד בלתי אמצעי וישיר, ובשנים שהוא לא הופיע פה הוא אמר לי שהוא מתגעגע".
ההופעות שקייב ערך בישראל התקיימו במגוון חללים - ממועדוני רוק סטייל הסינרמה בתל אביב, דרך הסיטי הול בחיפה ועד להיכלי ענק כמו מנורה, שלכאורה פחות מתחברים לרוק אלטרנטיבי. ההופעה הקרובה של תיערך באמפי ראשון לציון, אתר פופולרי למדי להופעות בסדר הגודל הזה, אך גם לוקיישן שידע בעבר לא מעט בעיות לוגיסטיות. מולדאבי לא מודאג מהחיבור בין קייב לאמפי המושמץ. "חלק מהגדולה של אנשים כמו קייב, היא היכולת להתאים את עצמם לחלל ושהוא לא יכפה את עצמו עליהם. קייב - גם במועדון וגם באצטדיון – יהיה מאה אחוז עצמו. המיקום של ההופעה הוא פחות קריטי, הקסם יהיה בכל מקום ובכל סביבה של הופעה".
הצ'אנס הראשון
איש מוזיקה נוסף שבילה הרבה שעות במחיצת קייב הוא יואב קוטנר. כשדרן וכעורך מוזיקלי, הוא חשף בפני לא מעט ישראלים את המוזיקה של קייב והבד סידס. "השמעתי אותו עוד בשנות ה-80", מתחיל קוטנר, "בראשית שנות ה-90 לשדר הבודד היה כוח הרבה יותר משמעותי מאשר היום, לדחוף דברים שהוא מאמין בהם ואוהב אותם – כמו למשל במקרה של רדיוהד. היום זה לא יכול לקרות.
"בשנות ה-80 קייב היה מאוד אלטרנטיבי והמוזיקה שלו בעידן הלהקות (דה בויז נקסט דור ובירת'דיי פארטי, א"ש), הייתה מאוד אגרסיבית וקשוחה, וגם הייתה תחושה שהוא עומד למות בכל רגע בגלל סגנון החיים הפרוע שלו", הוא אומר. "כשהשמעתי אותו בתוכניות שלי תמיד הגיעו תגובות כמו 'מה זה הרעש הזה', אבל התאהבתי באפלוליות שלו. כשהתחילו להגיע קליפים לארץ עשיתי ערבי וידאו בקולנוע דן ובצוותא, וקייב כיכב בהם, כי הוא היה נורא עוצמתי והוא ייצג בימי הפוסט-פאנק והניו וייב משהו אחר.
"עבורי, כשדרן רדיו וכמי שכתב אז בעיתון ("ידיעות אחרונות", א"ש) הוא היה משהו אלטרנטיבי שאני מת לדחוף. לאט לאט נוצר סביבו חוג של אוהבים, וכשהוא הגיע לארץ בפעם הראשונה פתאום גילו שיש הרבה אנשים שאוהבים אותו. בהתחלה הוא היה למיטיבי לכת, ופתאום הוא כבר לא היה כזה קיצוני וכאילו 'התמסחר', והתחיל לעשות שירי אהבה/שנאה מדהימים. הוא לקח את האנרגיות הקשות האלו לתוך חומרים יותר קליטים כמו ב-Ship Song שאברי גלעד ואני הצגנו את הקליפ שלו בתוכנית 'עד פופ' בטלוויזיה. פתאום היה אפשר למצוא בתקליטים של קייב דברים מאוד מלודיים, ואז גם הקהל הישראלי החל לחבק אותו.
"כשהוא הגיע לארץ הוא נראה כמו הסמל של המוזיקה הטובה, כי חלק מהעניין באלטרנטיב זה להביא את זה כשזה חם", ממשיך קוטנר. "קייב הוא אמן שכל הזמן מתפתח ומרחיב את הגבולות שלו, והוא מצא דרך שתהיה גם מלודית כדי להעביר את הכאבים שלו. היה פעם גרפיטי בתל אביב, בימי מינימל קומפקט, שבו נכתב ש'לא כל פעם שפורטיס מגיע צריך לעשות מזה עניין', אבל החוג הזה של אנשים שלא רוצים את הפופ המסחרי הרגישו שהאיש שלהם מגיע. הוא גם נמכר פה טוב וזכר לנו את חסד נעורינו".
גם לעוזי פרויס, כיום סמנכ"ל תוכן בחברת התקליטים אן-אמ-סי יונייטד, ובעברו עורך מוזיקלי בגלי צה"ל, יש כמה מניות בקשר של ישראל וקייב. "מי שזרעו את הזרעים הראשונים של קייב פה היו קוטנר, מולדאבי ויוסי כסף ברשת ג'", מדגיש פרויס, שגם הוא רואה באלבום הקאברים של קייב מאמצע האייטיז ובסרט "מלאכים בשמי ברלין", את תחילת הפזילה של קייב מהשוליים אל המרכז. "אני לא זוכר שהשמיעו הרבה מהתקליטים הקודמים שלו", הוא מדייק, "המפץ הממש גדול היה עם האלבום The Good Son מ-1990 שהייתה לי הזכות לעשות בגלי צה"ל מרתון סביבו עם מיכל ניב ז"ל, וזה הפך אותו למיינסטרימי בארץ. אחרי זה התחילו להשמיע אותו בתחנה גם בשעות היום.
עוד במדור מוזיקה:
כשהאלבום Henry’s Dream יצא ב-1992, פרויס כבר עבד בחברת התקליטים שייצגה את הזמר בארץ. למרות שהוא מדגיש שהאלבום לא נמכר במספרים שהתקרבו לאלו של U2 או R.E.M, הוא מכר כאן יפה ואפילו טוב יותר בהמשך, כשיצא הדואט שלו עם קיילי מינוג. "אחרי זה קייב קצת מיחזר את עצמו והנפילה שלו התחילה, עד שהוא המציא את עצמו מחדש בשנים האחרונות", אומר פרויס.
פרויס מאמין שגם דניאל מילר היהודי, בעליה של חברת התקליטים מיוט, שיש לו משפחה בארץ, תרם לא מעט לקשר החם שמנהל קייב עם ישראל. והוא גם רואה דמיון בין קייב לרדיוהד, ששניהם רשמו הצלחה ראשונה משמעותית דווקא בישראל. "כשאתה לא נורא מצליח בעולם ופתאום יש מדינה שמתעניינת בך, אז ברור שתגיע להופעות שם, וגם ברגע שכבר מתעניינים בך בעולם הגדול, אתה לא שוכח את אלו שנתנו לך את 'הצ'אנס' הראשון.
"המנהל של קייב קשור היום לרדיוהד, שגם הם מחוברים לישראל בכל מיני דרכים", ממשיך פרויס. "אם רדיוהד היו מגיעים לפה לפני עשר שנים הם לא היו מביאים כמות כזאת של קהל. וגם אם היו מביאים את ניק קייב לפני עשר שנים, הוא לא היה מביא את הכמות הזאת. זה שילוב בין אלבומים מצוינים, זה שנוסף פה עוד דור של מאזינים וגם החיבור של אנשים לטרגדיה האישית של קייב, עם המוות של הבן שלו. אבל צריך גם להתגעגע לאמן, ולדעתי הפעם השלישית שקייב היה פה בשנות ה-90 הייתה קצת חלשה.
"ההופעות האחרונות שלו במנורה היו כל כך טובות שהרבה אנשים הצטערו שהם לא באו, והם בטח ילכו הפעם", פרויס מוסיף. "קייב לא מפסיק לעבוד ולעשות דברים, וגם המעבר הנכון שלו לרשתות החברתיות וההופעות שהוא עושה ביוטיוב עשו לו נורא טוב בשנים האחרונות. אני חושב שהוא בהחלט עמד במבחן הזמן, וחוץ מזה ההופעה שלו מטורפת כי הוא פרפורמר ענק, וזה מתחיל ונגמר בזה. הוא טוטאלי במה שהוא עושה, וגם אם אתה לא מכיר את המוזיקה שלו לעומק תצליח להתחבר אליו בהופעה".
הרומן שלי עם מלך האינדי
עוד אחד שחולק היכרות רבת שנים עם קייב הוא הפזמונאי והמפיק המוזיקלי יעקב גלעד. זה התחיל בימי בירת'דיי פארטי, "אבל האלבום שבאמת ריסק אותי היה אלבום הקאברים שלו, Kicking Against the Pricks, שבו התאהבתי באופן מוחלט ומאז חקרתי אותו לעומק ולרוחב. אני מאוד אוהב את הכתיבה שלו ואת דרך החשיבה שלו, וגם זכיתי להכיר אותו ולהיות איתו כמה שעות בלונדון, עוד לפני שביקר בישראל. הגעתי אליו דרך חברה משותפת (שרון דרעי, שעבדה אז בחברת התקליטים אן-אמ-סי, א"ש), והיה לו פאב בשותפות עם מייקל האצנ'ס מאינקסס", מתחיל גלעד. "ישבנו שם והוא לא ידע מה הולך להיות בהופעה בישראל ואיך יקבלו אותו. ניסיתי להרגיע אותו ואמרתי לו שכולם מכירים את השירים שלו ושהקהל ישיר אותם מילה במילה בהופעה – כי הישראלים אוהבים לשיר בהופעות עם הזמר. הוא אמר לי שאין מצב שזה יקרה. קבענו להיפגש בארץ כשהוא הגיע, ואני התפללתי שהקהל ישיר איתו בהופעה כדי שלא אצא חרטטן. הדבר הראשון שהוא אמר לי זה שהוא לא מאמין – כי זה לא קרה לו באף מקום בעולם לפני כן. היו מקומות שבהם הוא הופיע וצעקו עליו 'ג'אנקי' וירקו עליו כמין ביטוי אהבה פאנקיסטי, ופה הכירו אותו יותר דרך הבלדות.
"הוא בעיקר חווה פה אהבה גדולה, גם ברחוב וגם בהופעות", ממשיך גלעד. "והוא לא ציפה לזה בכלל, ככה התחיל הרומן שלו עם ישראל, וכחלק מהאהבה הזאת הוא גם עשה אלבום אוסף רק בשביל השוק הישראלי. הוא מופיע בהצלחה בכל העולם, והקהל מאוד אוהב אותו, אבל לפי מה שהוא אומר - אלו לא אותם גלים של אהבה שהקהל בישראל מעביר אליו.
"הוא הפך להיות מלך האינדי בישראל, ולא לחינם", ממשיך גלעד. "יש אצלו שילוב בין קול מאוד חם לבין מלודיות מאוד חמות, וכמעט רוסיות. גם הלהקה שלו, הבד סידס, היא על-זמנית בצליל שלה בלי סממן של טרנד או אופנה מסוימת. קייב הוא מלודיסט מדהים ולא צריך להיות מבין גדול במוזיקה אלטרנטיבית כדי להתאהב בו. אני מתפלא שהוא לא הגיע לקהל יותר גדול כי יש לו את הנתונים האלו".
גלעד, שעבד כמפיק וכיועץ אמנותי של לא מעט מוזיקאים ישראלים, מתקשה לחשוב על מקבילה ישראלית לקייב, פרט כמובן לקאבר לשיר Shivers של להקתו, הבויז נקסט דור, שהוא הקליט במהלך ביקורו כאן ב-1995 עם המכשפות. אבל כשהוא חושב על זה לעומק הוא מוצא - וגם זה בהשאלה רחוקה - דמיון מסוים בינו לבין שולי רנד, שלדבריו "גם צבע הקול וגם המלודיות שלו הן סוג של קינה רוסית. וגם אי אפשר להתעלם מהיחס המאוד עמוק של ניק לתיאולוגיה ולהיבטים של דת כמו גאולה ואשמה, הוא מאוד עמוק בזה. אבא שלו היה מרצה לספרות והעניין שלו בדת מגיע ממקום עמוק ואינטלקטואלי, אבל גם ממקום נפשי ורגשי". ובהקבלה לרנד גלעד אומר שלא כל אחד יכול לכתוב שיר כמו "אייכה", אבל "ניק קייב יכול היה לכתוב דבר כזה. ייתכן שרנד שמע את קייב בעבר החילוני שלו, אבל גם הוא מזכיר מאוד את לאונרד כהן, שהשפיע מאוד על קייב".
גלעד מספר שבמהלך שיחותיו עם קייב נושא הדת שב ועלה, והוא סיפר לו על פרופ' ישעיהו ליבוביץ. "קניתי לו את הספרים של ליבוביץ' שהצלחתי למצוא באנגלית והוא מאוד אהב את השקפת העולם שלו על דת בכלל, וגם על אופן ההתייחסות שלו על העולם כאדם דתי. קייב מאוד מתעניין בדת, אבל הוא לא עושה זאת כאדם דתי, אלא בוחן אותה מההיבטים המחקריים והספרותיים. כדוגמה מביא גלעד את ההשתתפות של קייב בסדר פסח במהלך אחד מביקוריו בישראל, וכן את רצונו לצלם בכנרת עטיפה לאחד מאלבומיו "כי הוא חשב שהוא יוכל ללכת על המים", אומר גלעד, על הרעיון שלבסוף לא יצא לפועל.
מזגן של צוללות ושואו טוטאלי
אבל נדמה שהישראלי שתרומתו הייתה הרבה ביותר לחיזוק הקשר בין קייב לקהל המקומי הוא המפיק שוקי וייס, שמביא את המוזיקאי האוסטרלי לכאן כבר כמעט 30 שנה. "בצעירותי הייתה לי חנות תקליטים וביקרתי המון באנגליה כדי לראות מה קורה בחברות התקליטים שם". באותם ימים וייס הכיר את דניאל מילר. "באחד מהביקורים שלי שם הוא לקח אותי לראות את הבירת'דיי פארטי", נזכר וייס, "וגיליתי את התופעה הזאת ששמה ניק קייב. היה משהו בקול, בתנועה ובהופעה הטוטאלית שלו שפשוט כבש אותי. אחרי ההופעה הכירו בינינו ודיברנו", אומר המפיק הוותיק. "הוא היה די מנותק, כי הוא היה אז בתקופה מאוד פרועה בחייו, אבל האמת היא שכולנו היינו ככה אז", צוחק וייס. "אחרי הפגישה ההיא התחלתי לעקוב אחריו באדיקות, ואפילו ניסיתי להביא את הבירת'דיי פארטי לארץ, וראיתי בזה סוג של החמצה שלא הצלחתי. אבל יש אמנים שהמשא והמתן איתם לוקח לפעמים גם עשרות שנים עד שמצליחים להעמיד הופעה פה".
בערך עשר שנים אחרי המפגש הראשון בין וייס לקייב, הראשון הצליח להביא את השני להופעה בישראל. "סגרנו בפסטיבל הבלוז בחיפה שתי הופעות. הראשונה נערכה בהאנגר והיה חום מטורף, ממש כבשן, וניסינו לשאול מחיל הים מזגן של צוללות כדי שיצנן את הבמה", נזכר וייס. ההופעה הייתה אמורה להתחיל בעשר וחצי בערב, אבל קייב סבל מדלקת אוזניים ופונה לבית החולים רמב"ם לקבלת טיפול, מה שעיכב את עלייתו לבמה. "השפרצנו מים כיד לצנן את הקהל והוא עלה רק ברבע לאחת בלילה, אבל הוא נתן שואו טוטאלי", אומר וייס ומוסיף, "אני זוכר בשלוש וחצי לפנות בוקר את התנועה המטורפת מחיפה לתל אביב. למחרת הייתה הופעה נוספת, אבל אחרי טירוף החושים מהלילה הקודם, היא כבר הייתה 'רכה' יותר, ובאווירה שהתאימה לפסטיבל בלוז.
"ההצלחה הייתה עצומה", פסק וייס, "ידעתי שמחכים לו, ואני מכיר את הקהל שלנו שהוא סקרן ונשאר כזה, אבל לא ידעתי איך הישראלים יקבלו את האנרגיות של קייב". הביקור הראשון של קייב הוליד עוד שניים מוצלחים לא פחות במהלך שנות ה-90, בהם הופיע הזמר בין היתר בפארק תמנע. "זה היה אז סוף העולם, אפילו לא חשבתי אם יגיעו אנשים מאילת", אומר וייס היום, "אבל הלא יאומן קרה, ו-4,500 איש נסעו מתל אביב לתמנע ורובם גם חזרו צפונה באמצע הלילה". בסוף אותו עשור קייב היה אמור לשוב לישראל לביקור רביעי, אך בזמן שהמתין בלונדון לטיסה לתל אביב, אירע פיגוע קשה בעיר, והזמר והלהקה, שהביטו במסכים האדומים ששידרו את המראות הקשים מתל אביב, הסתובבו לאחור ולא עלו על הטיסה.
גם בשנים בהן קייב לא הופיע כאן (כמעט 20 שנה בין ביקורו השלישי לביקורו רביעי, א"ש), וייס שמר איתו על קשר. "הבאתי ספרים שלו כדי שיתרגמו אותם בהמשך לעברית, וכל הזמן חיכיתי לביקור הבא שלו", אומר וייס. "לאורך ההפסקה הארוכה שנמשכה 19 שנה, דיברנו באופן קבוע וגם ביקרתי אותו פעמיים בבית שלו בלונדון, אבל בכל פעם שכבר רצינו לקבוע הופעה זה לא הסתייע, וכבר התחילו להגיד שהוא מחרים אותנו. זה כמו שאמרו פעם שדיוויד בואי הוא אנטישמי כי לא הצליחו להביא אותו להופעה בארץ", אומר וייס.
וייס אומנם אומר שלא פעם לוקח הרבה זמן עד שאמן בינלאומי מגיע (או חוזר) להופעה בישראל, אך הדרך לצמד ההופעות של קייב בהיכל מנורה ב-2017, שבעיני רבים נחשבות לאחת מהפסגות המוזיקליות החיות שהתקיימו בארץ, דווקא הייתה קלה. "ההופעות האלו אושרו במהירות הבזק. לא הספקתי להגיד 'ג'ק' והוא כבר היה כאן. רציתי שתהיה הופעה שלישית, אבל זה לא הסתייע", אומר וייס וקובע שזו "הייתה ההופעה הכי טובה שלו לדעתי בארץ. אני לא זוכר הארה כזאת מאף מופע שעשיתי, הנוכחות שלו פשוט מילאה את מנורה".
אחת מהסיבות שצמד ההופעות האלו של קייב הפכו למיתולוגיות עוד לפני שהן הסתיימו, נעוצה גם בסאונד יוצא הדופן לטובה שאפיין אותן. וייס מספר שהצוות של קייב הטריף אותם לפני ההופעה. "תלינו רמקולים במקומות שלא ידעתי שאפשר", מחייך וייס. "מערכות הסאונד הן כל כך מתוחכמות היום, שגם בדיר עיזים אני אצליח להוציא סאונד מדהים".
כרגע וייס נערך לקראת בואו של קייב בקיץ, וכשאני שואל אותו על הקשר שלו עם המוזיקאי האוסטרלי, שכבר הפך לחבר, המפיק מודה שהייתה תקופה ש"שחששתי שהוא ייגמר כמו נר מהיר, אבל הוא נראה ונשמע מצוין, והוא יצא מתקופה מאוד אפלה עם אלבומים מאוד קודרים. ההופעות שלו בשש-שבע השנים האחרונות הפכו להופעות פולחן בכל העולם, וזה דבר די מדהים".
גם הדרך להופעה הקרובה של קייב לא הלכה חלק, הפעם בגלל הקורונה. "המופע הזה שמיועד לאצטדיונים כבר נדחה פעמיים", אומר וייס על המופע שתוכנן להיערך בבלומפילד ועבר דירה לראשון לציון. "עברנו שנתיים מטורללות", הוא אומר, "מכרנו מעל לעשרת אלפים כרטיסים לבלמפילד, ואז הגיעה הקורונה ואנשים שמרו את הכרטיסים למועד החדש. היו תביעות, החזרנו כסף ונתנו זיכויים למי שרצה. אני מאמין שכל הכרטיסים להופעה יימכרו. אני עסוק כיום בלרצות ובלפצות את הקהל, בגלל עיניי הקורונה, אבל אני מתנחם בזה שהפיקסיז יגיעו וקייב יגיע. אני מסתכל על מה שקורה ברוסיה ובאוקראינה ורואה שהכל מתבטל שם בגלל המלחמה, ורק מקווה שלא תהיה מלחמה בקיץ בארץ. נשאר לי רק חוב אחד לקהל פה, וכמו שעבדנו 19 שנה כדי שניק קייב יחזור לישראל, אני מקווה שגם ניל יאנג עוד יגיע".
