ההמלצה הראשונה למי שמחליט לכתוב ספר או לביים סרט על אדם – ולא משנה באיזה שדה הוא פעל - היא לא להתאהב בגיבור שלו. ביוגרף טוב חייב להתחבר לאיש שעליו הוא כותב, ללמוד את הרקע שלו ולהבין את מניעיו, אך גם לשמור על מרחק ביטחון כדי לשפוט את מעשיו. האתגר שניצב בפני ג'יימס מנגולד, במאי הסרט "אנונימי לגמרי", העוסק בארבע השנים הראשונות בקריירה של משורר וזמר הרוק היהודי-אמריקאי בוב דילן, היה מורכב כפליים. מנגולד לא רק בחר לעסוק באחד ממוזיקאי-הרוק החשובים בכל הזמנים, אלא גם בדמות קשה לפיצוח. לאורך חייו דילן עשה ככל שביכולתו על מנת להישאר מסתורי, מרוחק ולא תמיד מובן, והוא נותר חידתי גם לאחר שקראתי (פעמיים!) את "כרוניקות, חלק 1", האוטוביוגרפיה המאוד-חלקית שלו.
"אנונימי לגמרי" - טריילר
(קרדיט: באדיבות פורום פילם)
לא מעט שמות של סרטים הולכים לאיבוד במהלך התרגום לעברית. "אנונימי לגמרי" או A Complete Unknown במקור, ששמו נלקח משורה מהשיר Like a Rolling Stone של דילן, דווקא עומד יפה במשימה הזו. יצאו לא מעט ביו-פיקים מוזיקליים בשנים האחרונות, מוצלחים יותר ופחות, ויש עוד כמה מסקרנים בעבודה, ובהם ארבעת הסרטים שמתכנן סם מנדס על חברי הביטלס. לא כל הסרטים המוזיקליים האלו היו נאמנים במאת האחוזים לסיפור ההיסטורי ולציוני הדרך בגוף העבודות של גיבוריהם, בין היתר בגלל שיתוף פעולה הדוק איתם. אחרים התגלגלו למקומות מעט ביזאריים. אך כולם ביקשו להציג בפני הצופים צוהר – במסך רחב ועם צליל היקפי עשיר - לחיים ולשירים של אגדות מוזיקליות שכבר לא צומחות כמותן.
דילן, שלא מרבה לחלוק את מחשבותיו וחייו עם התקשורת, ואף לא טרח להגיע לטקס פרסי הנובל, דווקא קידם את הסרט הזה בארצות הברית. ולמרות שביו-פיקים מוזיקליים שנעשים בשיתוף פעולה עם הגיבור, מסיימים לא פעם כקמפיין בחירות ממורק, זה לא המקרה שלפנינו. ראשית, מפני שמנגולד הוא במאי שיודע כיצד לספר על אנשים, וגם על מוזיקאים. כפי שעשה למשל ב"הולך בדרכי" (2005), הביוגרפיה הקולנועית שלו על ג'וני קאש (קאש נוכח גם כאן בגילומו של בויד הולברוק, וגונב לכמה רגעים את ההצגה). ושנית, בזכות טימותי שאלאמה.
הפעם הקודמת שבה ניסו לפרק ולהרכיב מחדש את דילן בקולנוע הייתה ב"אני לא שם" של טוד היינס מ-2007. לא פחות משישה שחקנים - מרקוס קארל פרנקלין, בן ווישו, הית' לדג'ר, כריסטיאן בייל, ריצ'רד גיר וקייט בלאנשט – גילמו תחנות שונות בחייו של מי שנולד כרוברט אלן צימרמן, ולא נקרא בשמו המקורי או הבימתי באף אחת מהן. גם העלילה הלא-ליניארית של הסרט הלמה את הרוח הדילנית. התוצאה הייתה מורכבת ומרתקת, כמו גם הפסקול הכפול של הסרט, שבו השתתפו בין היתר ווילי נלסון, סוניק יות', ריצ'י הייבנס, קאט פאוור, סופיאן סטיבנס ושרלוט גינסבורג. כאן המשחק – והשירה – הופקדו בידי שאלאמה, והוא עומד בכבוד באתגר הכפול.
"רפסודיה בוהמית" מוליך את הצופה לקראת רגע השיא בהופעה של הלהקה באיצטדיון וומבלי במסגרת ה"לייב אייד". גם "אנונימי לגמרי" מכוון להופעה אחת, לא מול עשרות אלפים (ומאות מיליונים בטלוויזיה) כמו של קווין ב-1985, אך אייקונית לא פחות. המסע של דילן ממינסוטה הרחוקה מסתיים בהופעתו בפסטיבל הפולק של ניופורט בקיץ 1965. אז קראו לו "בוגד", אך דילן הצעיר הבין כיצד לחבר את העומק של שירי הפולק, התשוקה של הקאנטרי והבלוז עם החשמל של הרוקנ'רול. אבותיו המוזיקליים-רוחניים - ובהם וודי גאת'רי (הזמר החולה שאינו יכול לדבר, בגילומו של סקוט מקניירי) ופיט סיגר (בגילומו של אדוארד נורטון, בהופעה נהדרת שכולה לב) - לא הבינו את התהליך. קאש – המוצג כאן כעושה צרות שתיין - דווקא תמך. למרות שהקהל העוין ברובו מיאן לקלוט את המהפכה שהחלה להתגלגל לנגד עיניו ואוזניו, בדברי ימי המוזיקה היה זה יום מכונן. דילן הבין שהזמנים משתנים. לא רק אמריקה - שחוותה אז עימות עם הסובייטים סביב משבר הטילים בקובה, רצח של נשיא ויציאה למלחמה בוייטנאם - טולטלה. גם המוזיקה צריכה להשתנות.
דילן של 1965 הדגים בשני אלבומי המופת שלו מאותה השנה (Bringing It All Back Home ו-Highway 61 Revisited), ובאלבום הכפול שהגיע שנה לאחר מכן, Blonde On Blonde, כיצד ממציאים משידוך בין ז'אנרים קיימים את הדבר הבא. 1965 היא השנה שבה דילן התחבר לחשמל וברא את הרוק. מבקריו קראו לו "יהודה איש קריות", אך הוא הוכתר למשיח החדש ולגיבור של דור, למרות שרצה להישאר אנונימי. לא בכדי הסרט מתחלק למה שהוא הספיק עד השנה הזו, ובמהלכה.
הניסיון להציג את דילן הצעיר שהופך לכוכב כ"אלמוני לגמרי", מסקרן וכנראה שגם די מדויק. שאלאמה מיטיב להציג את הזמר-משורר שמוחק את הביוגרפיה שלו כדי לסלול את מעמדו בסצנת הפולק של ניו-יורק. דילן מוצג כאן כשילוב מעצבן בין גאון (בכל הנוגע לכתיבה) לבין פוץ (בכל הנוגע ליחסיו עם אנשים ונשים). הוא לא מתפקד כבן זוג אמין או תומך לחברתו סילבי רוסו (בגילומה של אל פאנינג), והוא יוצא גם מאנייק לא קטן בכמעט כל מפגש שלו עם ג'ואן באאז (מוניקה ברברו המעולה). השילוב הזה בין שחצן לביישן הוליד אמנם מוזיקאי וכותב נהדר, אך גם אדם שלא היה נעים להיות בחברתו. יש מצב שזו בדיוק הסיבה שדילן עצמו כל כך עף על הסרט הזה.
4 צפייה בגלריה
קצת פוץ, האמת. שאלאמה עם מוניקה ברברו, מתוך "אנונימי לגמרי"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
שאלאמה מיטיב להדגים את ייסורי האמן הצעיר שזכה לתהילה מהירה ומתקשה להתמודד איתה, עד שהיא כמעט עלתה לו בחייו. כשנה לאחר הפסטיבל ההוא דילן רכב בצפון מדינת ניו-יורק על האופנוע הטריומף שלו. הוא החליק והתאונה המסתורית קטעה את סיבוב ההופעות העולמי שלו. כמעט כל סצנת רכיבה בסרט היא מעין אזכור לתאונה ההיא - שאינה מופיעה בו, אבל תגיע בהמשך. דווקא אז, מהמקום הכי נמוך, דילן זכה סוף-סוף בשקט שחיפש והצליח להיעלם. כשהוא חזר בהמשך העשור, הוא המשיך לשחק על הציר שבין האקוסטי לחשמלי. לא תמיד מובן, אך לרוב מרתק.
לא בטוח שכל מי שרואה בעצמו דילנולוג מומחה, יתענג על כל רגע מ"אנונימי לגמרי". אך לביו-פיק מוזיקלי יש תפקיד נוסף, וחשוב לא פחות. כשמעלותיו עולות על חסרונותיו, והתוצר הסופי סוחף - כמו במקרה של "רפסודיה בוהמית" - הוא חושף דור חדש של חובבי מוזיקה ליצירה שהסתיימה לפני שהם נולדו. כפי שהסרט על קווין עשה זאת לבתי הבכורה ולחבריה, הסרט המאוד-בעייתי של אוליבר סטון על להקת הדורז מראשית הניינטיז הכיר לי את המוזיקה של ג'ים מוריסון וחבריו. בצפייה מאוחרת, כבר זעתי מולו באי-נוחות מסוימת, אבל את הלהקה אני ממשיך לשמוע.
"אנונימי לגמרי" הוא סרט נהדר שהשעתיים ורבע שלו חולפות ביעף. הוא מציג גיבור שקל להתאהב בו (כל שורה ששאלאמה זורק למישהו הייתה יכולה להיכנס לשיר של דילן), אבל לא חוסך מהצופה את הפגמים והמורכבויות שבו. עבור רבים מאוהביו של דילן, "אנונימי לגמרי" יכול להוות תקציר מנהלים יעיל ומהנה לסיכום הפרק הראשון בקריירה שלו. ואם הוא גם יגרום לצופים צעירים לגלות את המוזיקה של דילן – גם מהשנים הרבות שהסרט אינו מכסה – אז "אנונימי לגמרי" ימלא את תפקידו מעל ומעבר.
