מבחינה תקשורתית אין ערך רב בלידות. אנחנו עוד לא יודעים מי אלה, שרק הגיחו לעולם (או הגיחו מתוך העולם, כמו שמסבירים הבודהיסטים), וטרם הספיקו להתהדר בהישגים. לפעמים אנחנו מכירים את הוריהם, ובמקרים כאלה הדיווחים עוברים מיד למדורי הרכילות, בלי הרבה מקום להרחבות. דווקא האירוע החותם את החיים – המוות – קרוב יותר לחומר שממנו עשויות החדשות. עיתונאים רבים חולמים להיות מומחים, בלשים, מטיפים בשער, מושיעים, בדרנים, נותני שירות ואפילו לוליינים. אך מדי פעם כולם נאלצים ללבוש את חליפות הקברנים. במקום אתי חפירה, נשלפים המילים וסימני הפיסוק. בסוף דיווחים מסוימים, למשל, כשמת כוכב רוק בטרם עת, פורצת מלחמה חדשה-ישנה: הקרב על הקלישאה, המאבק על המיתוס.
לפני מספר ימים מת בגיל 50 טיילור הוקינס, המתופף של להקת פו פייטרס. המגיבים ברשתות מיהרו לרמוז שמדובר בהשפעותיו הנסתרות של החיסון נגד קורונה (ללא הוכחות, ללא תימוכין), אך במהרה התגלתה האמת: נתיחה שלאחר המוות הראתה שנמצאו בדמו של המוזיקאי המנוח עשרה סוגים של סמים, ממשככי כאבים ועד הרואין. מבחינת סולן הלהקה, דייב גרוהל, הטרגדיה מוכיחה כי ברקים אינם נרתעים מפגיעות חוזרות, בניגוד לפתגם הידוע. היום לפני 28 שנים, התאבד חברו הקרוב של גרוהל, קורט קוביין, בגיל 27. הוא היה סולן להקת נירוונה שבה גרוהל שימש כמתופף. בימים הראשונים של החודש, קולאז' אינטרנטי הציג תמונות של גרוהל עם קוביין ועם הוקינס זו לצד זו, בפוזה כמעט זהה.
כשדעכו הקונספירציות, צף המיתוס: "ככה הם כוכבי הרוק". עולים לגדולה ומתכלים. במכתב ההתאבדות שלו, קורט קוביין ציטט את שורתו הידועה של ניל יאנג, לפיה "עדיף להישרף מאשר להתפוגג". יאנג לא אהב את זה: "זה הותיר בי אקורד עמוק. זה דפק אותי", אמר שנים לאחר מכן. עוד הרבה לפני כן, הגישה הזו זכתה לשלל ניסוחים. אחד הידועים שבהם הופיע ברומן Knock on Any Door של ווילארד פרנסיס מוטלי מ-1947. "חיה מהר, מות צעיר והישאר גופה יפה", הוא כתב. ארבע המילים הראשונות (Live Fast, Die Young) צוטטו מאז בשלל סרטים, להיטים מוזיקליים, כרזות וקעקועים. המגשימים הגדולים ביותר של החזון החפוז הזה הם אנשי "מועדון ה-27", בהם קוביין עצמו, וגם ג'ימי הנדריקס, איימי ווינהאוס, ג'ניס ג'ופלין ואחרים. אבל התפיסה שקושרת בין תהילה למוות נולדה זמן רב לפני המאה ה-20.
עוד איי תעתוע:
היוונים סיפרו על יקינתון, בנם של מלך מקדוניה פיראוס והמוזה קליאו. בגרסה המפורסמת ביותר של הסיפור, אובידיוס מתאר כיצד הנסיך יפה התואר שיחק בזריקת דיסקוס עם האל אפולו (המאהב שלו, אלא מה). אפולו רצה להרשים ביכולותיו את הנער, אך הפגנת הכוח נחתמה באסון כשהדיסקוס פצע אנושות את יקינתון, שמת בזרועותיו (המסוקסות, אלא מה) של האל. אפולו סירב למסור את גופתו של יקינתון להאדס, אל השאול. הוא יצר מדמו של אהובו את הפרח הקרוי על שמו, שישמש כמזכרת. יש שאומרים שעלי הכותרות של הפרח קיבלו את צורתם בשל דמעותיו של אפולו.
נדמה שיותר מכל אמונה אחרת בהיסטוריה, היוונים סגדו לתפארתו ולכוחו של הגוף האנושי (אולי רק זרמים מסוימים של הפאשיזם התחרו בהם). כיוון שהגוף מגיע לשיאו בנעורים, מי שמת מוקדם נותר יפה לנצח. מי שמזדקן עתיד להתכער. ההשפעות של התפיסה הזאת חלחלו גם לכתביהם של עמים אחרים ואפילו לתנ"ך. שמשון הגיבור, חזק ומרשים מאין כמוהו, הוא מעין גיבור הלניסטי משלנו. במקרה שלו לא מדובר בתאונה טרגית, אלא בהתאבדות הרואית, אך כמו אצל יקינתון, מותו הוא בלתי נמנע.
חוקרי תרבות אוהבים לומר כי במובן כזה או אחר, כולנו יוונים קדמונים. הקישור בין תהילת עולם למוות בטרם עת מלווה את התרבות המערבית מאז ועד היום. יקינתון. אכילס. שמשון הגיבור. מוצרט. הנשיא קנדי. מרילין מונרו. ג'ון לנון. הנסיכה דיאנה. טופאק שאקור. גם כשמדובר בגיבורי מלחמה, אנשים אוהבים לומר ש"רק הטובים ביותר מתים צעירים", אבל למען האמת, אנחנו לא רוצים שאף אחד שאנחנו אוהבים יילך מאיתנו, טובים ככל שיהיו. למען האמת, אנחנו כורכים בין גאונות לטירוף, בין תהילה להרס עצמי ובין גבורה למוות בגיל צעיר בניסיון עקר לנחם את עצמנו מפני האקראיות של המוות. אנחנו רוצים להצדיק את האסון, על אף שהאבל אף פעם אינו נעתר לחוקי ההיגיון.
באחד משיריו, קורט קוביין הזכיר זמר אחר, שנודע באופיו המלנכולי. "תנו לי את לאונרד כהן בעולם הבא, כדי שאוכל להיאנח לנצח", הוא שר. כהן, שסבל לאורך חייו מדיכאונות והעיד כי הרבה לצרוך מגוון תרופות מרשם וסמים, הגיב על כך לאחר התאבדותו של קוביין: "צר לי שלא יכולתי לדבר עם האיש הצעיר. אני פוגש במרכזי הזן הרבה אנשים שהתמכרו לסמים ומצאו דרך החוצה, לא רק בתי ספר דתיים. תמיד יש אלטרנטיבות, ואולי הייתי יכול לסייע לו". המשורר היהודי החכם והזקן, שהלך לעולמו בגיל 82, הוא תזכורת – אחת מתוך אינספור – לכך שגם היופי, הכישרון והתהילה יודעים להזדקן בחן. אולי הם אפילו מתעצמים. בשנים האחרונות צצים באופן מבורך קמפיינים שפונים לאמנים ומוזיקאים, ומזכירים להם שבבעיות נפשיות ובהתמכרויות אפשר לטפל. יקינתון וטיילור הוקינס כבר לא איתנו, אבל יש עוד כמה נפשות שאפשר להציל. איש לא חייב למות על קידוש המיתוס.
