
בגיל 64 ג'ורג קלוני הוא אחד מכוכבי הקולנוע האחרונים שנותרו, ומעמדו זה מוכח שוב ושוב באמצעות כישלונותיו. הוא זכה באוסקר לשחקן משנה לשנת 2006 (על תפקידו ב"סוריאנה"), אך קשה לחשוב עליו כאחד השחקנים הגדולים של הקולנוע. מעלתו הגדולה היא כריזמת הכוכב שאותה הוא נושא עימו מסרט לסרט. הפעם האחרונה שבה שיחק בתפקיד ראשי בסרט שזכה להצלחה משמעותית הייתה ב"כוח משיכה" (2013) של אלפונסו קוארון. מאז הוא ביים חמישה סרטים, שבחלקם אף שיחק. גם אלו מהם שלא הפסידו כסף לא הותירו זיכרון של תפקיד משמעותי. בנוסף הוא שיחק בחמישה סרטים שביימו אחרים, בכללם סרטים מרובי-דמויות שבהם היה עוד דמות באנסמבל ("יחי קיסר!" של האחים כהן מ-2016), וסרטים בינוניים שבהם שיחק כצמד עם שותפים להצלחות עבר – קומדיה רומנטית עם ג'וליה רוברטס ("כרטיס לגן עדן" מ-2022), וקומדיית פעולה לצד בראד פיט ("הזאבים" מ-2024). סרטים שהם בגדר מחזור מודע של הפרסונה שלו בקונטקסט הז'אנרי המסוים.
"ג'יי קלי" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
ובכל זאת קלוני הוא "כוכב". פניו מוכרות ברחבי העולם, הוא עדיין מובילים קמפיינים פרסומיים, והוא מנצל את ההון התרבותי שלו לקידום אג'נדות פוליטיות שבהן הוא מאמין. הוא לא עוד שחקן שהצליח בעבר וכעת מדשדש אלא עדיין דמות המזוהה עם תעשיית הקולנוע ההולכת ודועכת. מצב ביניים זה הוא אולי הרגע המתאים ביותר לשחק בסרט כמו "ג'יי קלי" (Jay Kelly), שבו הוא מגלם כוכב קולנוע בן דמותו שמגלה כי חרף תהילת העולם הוא אדם בודד למדי. יש מידה לא מבוטלת של אירוניה בכך שסרט זה אינו תוצר של אולפן הוליוודי אלא הופק עבור נטפליקס – אחת הקברניות הראשיות של הוליווד.
את "ג'יי קלי" ביים נואה באומבך שגם כתב את התסריט (יחד עם השחקנית אמילי מורטימר). כבמאי ותסריטאי וותיק עם 30 שנות קריירה, הוא בוודאי יודע דבר או שניים על הפער בין הנראות החיצונית של חיי כוכבי קולנוע מול הממשות המעורערת של קשרים בין-אישיים ומשפחתיים. הוא התמחה בסרטים שמצליחים לבחון באופן שנון דמויות עם פגמי אישיות ניכרים ("גרינברג") או דמויות שמנהלות התחשבנויות מרות שמוצגות בכישרון רב ("סיפור נישואים") - שני היבטים מאוד רלוונטיים גם ב"ג'יי קלי". הבעיה היא מציאת נקודת האיזון בין האמת, הלא-תמיד נעימה, ובין כוח הכריזמה של קלוני. בין הדמות הפגומה של כוכב קולנוע - והקסם הספציפי שהסרט לא מנסה לבטל. התוצאה הלא-מספקת נובעת ממהלך עלילתי מפוזר, ומההנחות שהעלילה נותנת לדמות.
שוט הפתיחה הווירטואוזי של הסרט (הצלם הוא לינוס סאנדגרין) מוביל אל הטייק האחרון בצילומי סרט של הכוכב ג'יי קלי (קלוני). המצלמה נעה בתוך ומסביב לבמת צילומים באולפן, בתוך המולת ההתארגנות לקראת הטייק. לבסוף המצלמה של הסרט תתייצב בהעמדת המצלמה האחרונה של הסרט בתוך הסרט. הגיבור יושב על הרצפה בעודו נשען על קיר ו"הרקע של העיר" מאחוריו. בסרט בתוך הסרט הגיבור פצוע מירי בבטנו, יודע שאלו הדקות האחרונות של חייו, ומקבל זאת בהשלמה. רק כלב קצת מסמורטט ייגש להתרפק עליו ברגעיו האחרונים. אחרי הטייק הראשון נגלה שמה שמושך את הכלב לקלי הוא ממרח אנשובי על כף היד של השחקן. זו פתיחה לא רעה לאופן שבו הסרט יבסס את העלילה שבה הגיבור יטולטל מעמדת השאננות שביסוד חייו, לעבר מידה של בחינה עצמית.
כבר בפתיחה אנו מכירים את הצוות המקצועי המלווה את הכוכב, ובראשם רון סוקניק (אדם סנדלר), המנהל האישי וחבר קרוב של קלי. הוא הכלב מלקק-האנשובי שהתגלגל לצורת אדם. רון מנצח על הצוות כדי שקלי לא יטריד עצמו באופן בו "החיים האמיתיים" עשויים להגביל את הגשמת מאוויו. רון הקדיש את כל חייו המקצועיים ללקוח תובעני זה, לא אחת על חשבון משפחתו שלו. האם זו חברות נפש או רק היקשרות אינטרסנטית התלויה ב-15% מההכנסות שרון מקבל מכל הכנסותיו של קלי? סנדלר שב ומוכיח שהוא שחקן קומי-דרמטי הרבה יותר מוצלח ממה שהוא כקומיקאי.
קלי אמור לצאת לחופשה של שבועיים לפני שיתחיל לעבוד על הסרט הבא, אך שרשרת אירועים תשבש זאת. הוא מגלה שבתו בת ה-18 דייזי (גרייס אדוארדס), שבחברתה הוא חשב שיעביר את החופשה, עומדת לנסוע לטיול בצרפת ואיטליה עם חבריה. אחרי הטיול היא אמורה להתחיל את לימודיה בג'ון הופקינס - חיים בוגרים שבהם הוא מן הסתם יראה אותה פחות. יש לו בת נוספת, מבוגרת יותר, בשם ג'סיקה (ריילי קיאו). היא גננת בגן טרום חובה בניו-מקסיקו, שניתקה את חייה כמעט לחלוטין מחיי אביה. זו הבת שגדלה בשנים שבהן הקריירה שלו התפתחה, ולאחר שהוא התגרש מאימה, והיא נותרת לו טינה על האב שהוא לא היה.
זמן קצר לאחר עזיבת הבת הצעירה מגיעה ידיעה על מותו של פיטר שניידר (ג'ים ברודבנט), הבמאי שנתן לו לפני 35 שנים את התפקיד שהפך אותו לכוכב. מאז הוא הפך לסוג של מנטור עבורו השחקן. בעוד שיחסיו של קלי עם אביו הביולוגי (סטייסי קיץ') היו מרוחקים, לו ולשניידר היה קשר כה קרוב עד שהם קראו זה לזו "פופ" ("אבאל'ה") ו"בן". אבל עד כמה שהקשר היה קרוב, כשהקריירה של שניידר שקעה והוא נזקק מקצועית וכלכלית לסרט מצליח, קלי לא היה מוכן לתת גיבוי לפרויקט קולנועי שהוא רצה לביים. התיכנון האסטרטגי של קריירת הכוכב חשוב מכל קשר בין-אישי.
ההגעה לטקס האשכבה של שניידר מובילה למפגש עם חבר ותיק מתקופת לימודי המשחק. טימותי (בילי קרודאפ), שקלי מציע בנדיבות ספונטנית לשבת איתו לשיחה. מה שמתחיל בהשלמת פערים מסתיים ברע כשחשבונות מהעבר צפים ועולים. טימותי מאשים את קלי שגזל את הקריירה שהייתה אמורה להיות שלו. מבלי להתייחס לפרטי ההאשמה, פלאשבק שיופיע בהמשך הסרט יפריך אותה במידה רבה. כחלק מאותו סלחנות של העלילה כלפי הגיבור.
שרשרת המשברים מובילה את קלי להחלטה דרמטית: הוא יפרוש מצילומי הסרט לו הוא מחויב חוזית, למרות שהדבר עלול לעלות לו במחיר כלכלי ומקצועי משמעותי. הוא יתחקה אחר בתו הצעירה בטיולה באירופה, למרות שהיא כבר הבהירה שהיא מעדיפה להיות עם בני גילה. התירוץ שבו הוא ישתמש הוא טקס הענקת פרס מפעל חיים שהוצע לו בפסטיבל באיטליה. מרבית עלילת הסרט מתרחשת במסע בין צרפת לאיטליה שאליו קלי גורר את כל אנשי הצוות שלו.
4 צפייה בגלריה


ההוא מימין לא מקבל מספיק כבוד. ג'ורג' קלוני ואדם סנדלר, מתוך "ג'יי קלי"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
בדומה למתכונת "תותי בר" (1957) של אינגמר ברגמן, המסע לעבר הטקס שבו יינתן פרס מפעל חיים הוא הזדמנות לרפלקסיה. האירועים החיצוניים מעוררים מחשבות וזיכרונות (אם כי בקנה מידה מצומצם בהרבה מזה שהיה בסרטו של ברגמן), ויחדיו הופכים למסע אינטרוספקטיבי. גם הדיו של "שמונה וחצי" (1963), המודל הרפלקסיבי המשפיע של פדריקו פליני, ניכרים בסרט. בעיקר בתיאור הקריקטורי של "האנשים הפשוטים" הצובאים באיטליה על הגיבור. אך ככול שההמולה גוברת, כך תחושת הבדידות בחייו של הגיבור הולכת ומתחדדת. במיוחד מרכזית היא שאלת היחסים בין הכוכב והמנהל האישי, כמערכת היחסים המשמעותית ביותר הנבחנת בסרט. היא אולי המשמעותית ביותר - אבל היא מטופלת חלקית בגלל נטייתו של הסרט להתפזר לכיוונים רבים נוספים. יש הרבה דמויות ומהלכים עלילתיים שאליהם לא התייחסתי, ואחטא לאמת אם אומר שכולם מוצלחים או הכרחיים.
באורך של 132 דקות "ג'יי קלי" אינו סרט קצר. הוא מציג דמות פגומה, אך בסופו של דבר נותן לה "כרטיס יציאה מהכלא". כשמוסיפים לכך את הכריזמה של קלוני, אז גם הסדקים והפגמים שנחשפים מכוסים במהרה בצמנט של זוהר. בסיום הסרט יש מהלך הקושר בצורה שאינה ניתנת לפספוס בין ג'יי. (ג'ורג') קלי וקל(ונ)י. זה אמור להיות רגע רב-עוצמה שמזכיר לצופים את מעמד הכוכבות ארוכת-השנים של קלוני – ואת הקשר רב-העוצמה אך המדומיין שאנו הצופים מקיימים עם כוכב קולנוע שכמותו. במקום להיות קליימקס רגשי, ליקוייו של "ג'יי קלי" הופכים רגע זה למניפולציה מעט מקוממת. בכללותו אין זה סרט רע, אלא בעיקר סרט שלא העז להיות מספיק חריף ומדויק כלפי הדמות שאותה הוא בוחן, וכלפי הכוכב שלא מאפשר לנו לשכוח את קיומו בתפקיד זה.










