הקומדיה "זוג יונים" (The Lovebirds) הייתה אמורה לעלות למסכי בתי הקולנוע בתחילת אפריל, אך הקורונה הארורה שינתה את התוכניות. זוהי קומדיה רומנטית בתוספת מתח ופעולה, בכיכובם של שני שחקנים עם פוטנציאל מבטיח. הסרט נעשה בתקציב נמוך (16 מיליון דולר), כך שלא היה טעם להמתין לפתיחתם המחודשת של בתי הקולנוע והוא עלה ישירות לנטפליקס ביום שישי האחרון. המעבר למסך הקטן לא פוגע בחוויית הצפייה, ואולי אף משפר אותה. כעת יהיו פחות רגשות אשם מצד הצופים שיחליטו לנטוש את הסרט במהלך הצפייה.

הזוג המסוכסך שמסתבך בשרשרת אירועים לא צפויה מגולם על ידי קומייל ננג'יאני ואיסה ריי. הקריירה של ננג'יאני החלה לפרוח ב-2014 כשגילם את דמותו של המתכנת הלוזר דינש בסדרה "עמק הסיליקון". ב-2017 הוא עשה קפיצה גדולה קדימה כשעיבד פרטים מחייו לקומדיה הקולנועית "חולי אהבה", על הקשר בין גבר צעיר ממוצא פקיסטני לוואספית בלונדינית שתהפוך, בסופו של דבר, לאשתו. הסרט הקטנטן שבוים על ידי מייקל שואוולטר, שהוא גם הבמאי של "זוג יונים", זכה להצלחה צנועה, ובעיקר לביקורות מופרזות בשבחיהן. הוא גם נתן לננג'יאני ואשתו, שכתבו יחד את התסריט, מועמדות לאוסקר. לטעמי, כל הופעותיו של ננג'יאני - בסדרות טלוויזיה, סרטים או סטנד אפ – לא חשפו כישרון שהוא מעבר לבינוני, רושם שלא השתנה גם לאחר הסרט הנוכחי. ב"זוג יונים" יש הזדמנות אחרונה לראות אותו במראה גוף ממוצע לפני הטרנספורמציה השרירנית שהוא עבר לקראת הופעתו ב"הנצחיים", סרט גיבורי-העל של מארוול שאמור לצאת בשנה הבאה.
בצד השני של הזוגיות ב"זוג יונים" נמצאת איסה ריי. מולטי-טאלנט לעידן שבו התרבות האמריקנית מתקדמת בנחישות לעבר נאורות רב-גזעית. איסה בת ה-35 יצרה ושיחקה בתחילת העשור בסדרת הרשת המוערכת Awkward Black Girl, משם היא התפתחה ליוצרת ושחקנית של הסדרה הקומית ב-HBO "לא בטוחה" (Insecure) שעונתה הרביעית משודרת בימים אלה. בסדרות אלו, ובסדרות הנוספות שהיא מפיקה לרשת ולטלוויזיה, היא הפכה לדמות מפתח בעיצוב הקול הנשי השחור בתרבות העכשווית. ב"זוג יונים" היא, כמו ננג'יאני, מסתפקת בקרדיט משחק בלבד.
הזוג שהם מגלמים יכול היה להיות מגולם, בשינויים תסריטאים קלים, גם על ידי שני שחקנים לבנים. אבל עצם ההצבה של זוגיות "חומה-שחורה" אמורה לחדד את האימפקט הקומי של האירועים ב"לילה המטורף" שאליו הם עומדים להיקלע.
זוג יוניםזוג יונים
שרשרת אירועים לא צפויה ולא אמינה. "זוג יונים"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
הדקות הראשונות מקפיצות אותנו במעבר חד בין תחילת הזוגיות, למה שעשוי להיות סופה. המבטים המצועפים בין ג'יבראן (ננג'יאני) לליילאני (איסה) בבוקר שלאחר הלילה בו הם נפגשו מבטיחים את תחילתה של אהבת נצח. בקפיצה של ארבע שנים קדימה הם זוג שחי ביחד, אך נדמה שכל דבר שהשני עושה הוא בעיקר עילה לוויכוח. ג'יבראן יוצר סרטים תיעודיים איכותיים ומרום מעמדו בז לתוכניות ריאליטי. ליילאני, שעובדת בתחום הפרסום, נלהבת מהאפשרות להשתתף ב"מירוץ למיליון". וכמובן ישנו הסקס, שבהיותו לא ספונטני, הוא עוד חזית בהידרדרות המצב הזוגי.
הוויכוח לא נפסק גם במכונית, כשהם בדרכם לארוחת ערב עם חברים. נקודת המשבר האולטימטיבית מגיעה: האם הם מתפשרים כשהם נמצאים זה עם זו? נראה שלמסיבה הם כבר יגיעו כשני אקסים. האקספוזיציה של חורבן הרגש הרומנטי נקטעת בפתאומיות באירוע שמסבך אותם, באופן לא סביר במיוחד, במעשה רצח. כחשודים המובהקים הם מחליטים להימלט מהמשטרה. התקווה היחידה שלהם, בהתאם להגיון המפוקפק המנחה אותם ואת העלילה, היא לפענח את נסיבות הרצח.
זוג יוניםזוג יונים
"זוג יונים"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
עשר הדקות הראשונות שתוארו מכניסות את הדמויות למסגרת עלילתית של "לילה מטורף". ליתר דיוק זה מזכיר את הסרט הספציפי "לילה בטירוף" מלפני שנתיים, שבו שני חובבי משחקים (רייצ'ל מקאדמס וג'ייסון ביטמן) נקלעו לרצף אירועים מטורלל שמגבש להם מחדש את הזוגיות. תבנית עלילתית של לילה אינטנסיבי המתקן את הלקוי במערכת היחסים קשור ליסודות הקומדיה הרומנטית האמריקנית. זוהי לא יותר מגרסה דינאמית לרעיון ה"נישואים מחדש" המאפשר לזוגות הזדמנות שנייה ליצור בסיס איתן יותר ליחסיהם.
התבנית העלילתית היא רק נקודת מוצא. היא יכולה להכיל בתוכה דמויות מפותחות, אירועים מפתיעים, אלמנטים שנבנים לקראת שיא מספק. במקום זאת, "זוג יונים" מציע שתי דמויות לא מעניינות במיוחד, שכל הזמן מתווכחות בדרך המאתגרת את הסבלנות. האירועים הלא צפויים לא מתעלים לרמה הסוריאליסטית של תנועה בין מציאות ודמיון בנוסח "שגעון של לילה" (1985) של מרטין סקורסזה, ולא מתלכדים לחיבור בעל אמירה מהותית. למרות השיוך הגזעי של שני השחקנים הראשיים, והבדיחות המגושמות הצצות פה ושם ומבקרות את הגזענות הלבנה, הסרט לא עושה עם זה יותר מדי. בנוסף, אלמנט עלילתי של קונספירציית "אילומינטי" בשקל מוביל לכיוס של פרטים ורגעים המזוהים עם יצירת המופת "עיניים עצומות לרווחה" (1999) של סטנלי קובריק. מילא הכיוס, אבל לפחות אם היו עושים עם זה משהו ברמה של אמירה, או ניצול אפקטיבי יותר למטרות הנאה קומית. אין זה אובדן גדול שהסרט הזה ירשם לחובת המסך הקטן ולא לחובת המסך הגדול.