עד לפני שנה ושליש, במאי האימה אוז פרקינס היה מוכר רק למעטים. הדברים השתנו כשיצא מותחן הרוצח הסדרתי העל-טבעי "לונגלס", שבמרכזו דמות מקריפה במיוחד בגילומו של ניקולס קייג'. לא מעט מבקרים אמריקאים נחפזו להכתיר אותו כאחד מסרטי האימה הטובים של העשור. בביקורת שלי על "לונגלס" הייתי קצת יותר מסויג, למרות שחשבתי שהוא מפגין איכויות בימוי משמעותיות. חלפו שבעה חודשים ולמסכים עלה סרט נוסף של פרקינס שנקרא "הקוף", עיבוד לסיפור קצר של סטיבן קינג על בובת שטנית שכל תיפוף שלה מבטיח מוות אכזרי ומשונה. בשונה מסרטיו הקודמים והקודרים של פרקינס, "הקוף" התבסס על הומור מקברי. המבקרים האמריקאים פחות אהבו, ודעתי הייתה אף פחות טובה משלהם.
Keeper - טריילר
(צילום: באדיבות פורום פילם)
חלפו עוד תשעה חודשים והנה מגיע Keeper (לא נעשה תרגום של שם הסרט לעברית). לא חסרות דוגמאות לבמאים שעשו יותר מסרט אחד בשנה. בשיא קדחתנותם היצירתית ריינר וורנר פסבינדר הגרמני וטקאשי מייקה היפני הגיעו גם לשישה פיצ'רים, אך מדובר בארצות אחרות ובתקופות אחרות. כשהאולפנים ההוליוודיים מצמצמים את מספר ההפקות השנתי, הספק של שלושה סרטים ב-16 חודשים הוא חריג מאוד. חברת ההפקה ושיווק הסרטים העצמאית ניאון שמה על פרקינס לא מעט ז'טונים, כולל על סרטו הבא The Young People שיצא ב-2026.
גם בגלל זריזות ההפקה, וגם בגלל ניסיון מכוון לשמור על איפול, Keeper עלה למסכים בארה"ב כשכמעט לא ידוע דבר על עלילתו. הקרנות המבקרים בארה"ב נדחו לרגע האחרון, דבר שבדר"כ מרמז על ניסיון להרוויח את סוף השבוע הראשון לפני השפען השלילית של הביקורות. הטריילר האחרון הציג הבלחות של פניה אחוזות האימה של השחקנית טטיאנה מסלאני, בליווי ציטוטים של במאים מוערכים באימה העכשווית: "חוויה של אימה טהורה" (פדה אלוורז), "צלילה מטילת אימה לטירוף" (ג'יימס ואן), "אוריגמי של אימה שמתקפל בכישרון לתוך עצמו" (גיירמו של טורו), "פרקינס הוא קול מטיל מורא באימה" (דמיאן ליאון), "לפרקינס יש כישרון טבעי ליצירת תחושת אי-נוחות שמשנה צורתה לפחד" (בונג ג'ון-הו). מי אמר שחברים יש רק באגד?
לא לגמרי ברור אם כל הציטוטים המחמיאים הם התייחסויות ל-Keeper, אבל הפער בינם למה שמוצג על המסך מעורר פליאה. הסרט אכן מעורר תחושת אי-נוחות – לא ניתן לבטל את הכישרון של פרקינס בעבודה עם ויזואליה וסאונד. אבל הניסיון ליצור סרט אימה פסיכולוגי ועל-טבעי שבמרכזו אישה במצור (בדומה ל"רדופה" של אלכס גרלנד), תסתכם עבור צופים רבים בתהייה וחוסר סיפוק, כשעולה תחושת פער בין המיומנות הטכנית-אסתטית וריקנותו של הסרט.
בגלל ש-Keeper הוא סרט אימה המתבסס על גילוי הדרגתי של המתרחש, לא ניתן לספר יותר מדי על עלילתו. אפשר לומר שיש בו שילוב מוזר בין גילוי של לא מעט מידע בדקות הראשונות של הסרט (שאותן אני עומד לתאר), ותחושת הערפול המלווה את הגילויים בחלקו האחרון. שם הסרט מתייחס למושג של הערכה לגבי איכותו של בן או בת זוג שהם בגדר מציאה שעליה אסור לוותר. כמובן שיש גם פוטנציאל אפל בהתייחסות לאדם שמוחזק, בכל אותם מובנים אפלים שסרטי אימה עשויים להציע.
Keeper נפתח בצלילי השיר של פגי לי I Don't Want To Play In Your Yard, שיר מתקתק המשווה את הקשר בין גבר ואישה לשני ילדים שמשחקים בחצר, כשהילדה לא רוצה לשחק יותר בחצר של הבן "אם אתה לא טוב אליי". על רקע השיר יש מונטאז' של נשים שמצולמות מקרוב, אך לא עד כדי כך קרוב שלא נוכל להבחין שהן שייכות לתקופות זמן הנפרשות על עשרות רבות של שנים ואולי למעלה מכך. הן פונות אל המצלמה כמביטות לעבר מחזר בלתי נראה. במהלך הרצף הקצר, המחליף ביניהן לסירוגין, פניהן משתנות ממבטי חיבה לעבר דעיכה ואכזבה. הקינוח של המונטאז' הוא מעבר חד לפנים נשיות בתוך אפלה כשהן צורחות באימה מוחלטת. אחרי פתיחה שכזו קשה לצפות למערכות יחסים קונסטרוקטיביות בין גברים ונשים. השאלה היא האם זהו סיכום עקרוני של הדינמיקה בין גברים ונשים, או שיש כאן רמז מאוד עבה לגבי הנסיבות העל-טבעיות הספציפיות שעוד יפורטו. כמובן שלא אחשוף את התשובה.
אמנית בשם ליז (מסלני) נמצאת כבר כשנה במערכת יחסים עם רופא בשם מלקולם (ראסיף סאת'רלנד – בנו של דונלד). משיחת אקספוזיציה עם חברה שלה אנו מבינים שעדיין יש, לפחות לחברה, ספק בדבר טוהר כוונותיו של מלקולם. אולי הוא מסתיר משפחה שעליה ליז לא יודעת. הספקות עולים על רקע הכוונה של ליז לנסוע עם מלקולם לבקתה מודרנית ומרווחת ששייכת למשפחתו וממוקמת בלב יערות ונקובר.
עם ההגעה מחכה להם עוגה בתוך קופסה אפורה קשורה בחוט. מלקולם אומר שסוכנת הבית השאירה אותה עבורם. בהמשך, כשעוגת השוקולד תיאכל (ומותר לגלות שהיא כלל לא תמימה), המרקם המגעיל שלה יהיה הדבר הכי מעורר חלחלה שיוצג בסרט - וזה לא בגלל שיהיה מחסור בדימויים קיצוניים. אלמנטים שונים בתוך הבית מעוררים תחושות אי-נעימות. קול שירה גברי, כנראה של מלקולם, מהדהד בין קירות הבית. בזמן שהגיבורה נמצאת באמבטיה פרקינס יוצר תחושה של דבר מאוד רע שאוטוטו יתרחש (כבנו של אנטוני פרקינס, נורמן בייטס ב"פסיכו", אוז פרקינס שומר על המסורת המשפחתית). אדים ממי האמבטיה מערפלים את החלונות, ובכל זאת נראה שאצבע נעלמת משרטטת על החלון אפוף האדים צורת לב שאותה הגיבורה לא רואה. צורה דומה לשרטוט שיש על הקופסה בה נמצאת עוגה.
אלמנטים מבשרי רע נוספים קשורים להופעתו הלא רצויה של בן הדוד של מלקולם שנקרא דארן (בירקט תורטון), טיפוס מבחיל וגס רוח, שגורר עימו פנימה את מינקה (עדן וייס) חברתו היפה והצעירה ממנו באופן ניכר. החברה קהת החושים, שמוצאה ממזרח אירופה, עושה רושם שהיא לא שולטת באנגלית בסיסית, אך ברגע קצר שבו ליז ומינקה יישארו לבדן - יתברר שהיא יודעת מספיק אנגלית כדי להצביע על העוגה ולומר "יש לה טעם של חרא".
ברור שמשהו רע קורה ובוודאי יתפתח. לאלמנטים העל-טבעיים יש קשר למזימה גברית, גם אם מלקולם מיתמם בהצגה לא משכנעת של "בחור טוב". חלק גדול ממה שהסרט מנסה ליצור מתבסס על היכולת של מסלני להגיב כשהדמות של ליז מתחילה להבין בהדרגה את המתרחש. זה היה יכול להיות תיאור של מצב נפשי-נשי הולך ומתערער (כמו ב"הרתיעה" של פולנסקי), אבל פרקינס מבהיר מההתחלה שלא מדובר רק בהתרחשות נפשית פנימית.
אימה בוודאי יכולה לפעול במצב של "היגיון חלום", תוך שימוש מוקפד בכלים קולנועיים. "הניצוץ" (1980) יצירת המופת של קובריק, מוערך כאחת הפסגות של הז'אנר בגלל יכולתו לשלב את שני אלו. אבל יש גם צורך להשתמש במיומנות זו כדי ליצור דבר מעבר להתרחשויות חסרות פשר. בגמר הצפייה יישארו הצופים עם לא מעט שאלות פתוחות. יתכן שיהיה ניתן לענות על כל דבר בצפיות חוזרות, אך ספק אם יהיו צופים רבים שיטרחו לרדת לפשרן של תעלומות אלו.
