רבות דובר על המשבר ביחסי הציבור של ישראל בזירה העולמית כיום על רקע המלחמה בעזה, והאופן שבו התדמית הנוראה של המדינה וראשיה משליכים על כולנו בקשר עם גורמים מעבר לים ובמהלך ביקורים בחו"ל. צילומי הזוועה מהמתרחש בעזה משודרים ללא הרף במהדורות החדשות בארצות הברית ובאירופה ומחזקים את מעמדה של ישראל כמוקצית, וכך גם במאים דוקומנטרים שמשלבים חומרי ארכיון קשים לצפייה ומשכנעים לא פחות בסרטיהם, ומלווים בהפגנות למען פלסטין באירועים בינלאומיים כפי שמתרחש כרגע בפסטיבל ונציה. התיעודים הרבים מעזה, והתגובות הקשות שהם מעוררים בקהל ברחבי העולם מצטברים לכדי נזק הסברתי אדיר. אבל הגדול שבהם עלול להגיע דווקא ממותחן קומי אמריקני בשם Tuner אשר נחשף בסוף השבוע בפסטיבל הקולנוע היוקרתי טלורייד שבקולורדו.
סרטו המוצלח והמבדר של הבמאי דניאל רוהר הוקרן בבכורה בעיירת הנופש בקולורדו לצד כמה מהמועמדים הבולטים לאוסקר השנה, כמו "בוגוניה" של יורגוס לנתימוס בכיכובה של אמה סטון, "האמנט" של קלואי ז'או עם פול מסקל כשייקספיר, Ballad of a Small Player של אדוארד ברגר עם קולין פארל, ו-Springsteen: Deliver Me From Nowhere של סקוט קופר בכיכובו של ג'רמי אלן ווייט בתפקיד ברוס ספרינגסטין. Tuner לא נכלל ברשימה זוהרת זאת, ואינו צפוי להתמודד בעונת הפרסים גם אחרי הקרנתו בפסטיבל טורונטו בשבוע הבא והפצתו בבתי הקולנוע ברחבי ארצות הברית בסתיו. ספק אם ההפקה הצנועה הזאת תעורר יותר מדי הדים, אבל אלו שיצפו בה בוודאי יצאו ממנה עם רושם שלילי מאוד לגבי עם ישראל ככלל, ועל הטיפוסים הלא-נחמדים שבינינו בפרט.
דניאל רוהר היהודי הקנדי רק בן 32 ונודע בעיקר בזכות עבודתו כבמאי הדוקו "נבלני" על מתנגד המשטר הרוסי אולג נבלני, אשר הביא לו אוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר. במותחן הקומי הקליל שיצר הוא מלווה מכוון פסתנרים טוב מראה בשם ניקי ווייט (ליאו וודול). בימים כתיקונם הוא מסתובב ברחבי ניו יורק ביחד עם הבוס המזדקן וטוב הלב שלו הארי הורביץ (דסטין הופמן), מעסיק שהוא גם מנטור, ואף יותר מכך - אב רוחני, שהוא גם תחליף אב לצעיר שהתייתם מהוריו. הארי ואשתו (טובה פלדשוך) אימצו אותו לחיקם ועוזרים לו להתמודד עם השלכות תופעת ההיפראקוזיס ממנה הוא סובל - ליקוי שמיעה נדיר של רגישות יתר לצלילים, אשר הביא לקטיעת הקריירה המבטיחה שלו כפסנתרן גאוני. הקללה הזאת, היא גם הברכה ככל שמדובר בתחום העיסוק האפרורי של כיוון פסנתרים שבו הוא יכול לנצל את הרגישות המוגברת שלו לצליל ולזהות בקלות את מקורות הזיוף במערכת המסועפת.
את הרגישות המוגברת הזאת אפשר לנצל גם למטרות אחרות. פריצת כספות לדוגמה. כך מסתבר במקרה, כשהוא מסייע לחברי צוות חברת אבטחה מפוקפקים שהוא נתקל בהם במהלך גיג של כיוון פסנתר כנף באחוזה מפוארת. מופתע מכוחות העל של ניקי, מנהיג הכנופייה מציע לו להצטרף לפעילותם החשאית בתמורה לסכומי עתק. על אף תחושת הבטן הרעה וההתלבטויות הרבות, הוא נעתר לבסוף לבקשה כדי לסייע להארי שנפל למשכב, ושהטיפול בו מצריך משאבים רבים שאין להשיגם בעבודה מכובדת כמו כיוון פסנתרים.
במקביל לכל ההתפתחויות הללו, ניקי גם מתאהב בפסנתרנית צעירה ויפה (האוואנה רוז ליו) והשניים מתחילים מערכת יחסים עדינה על רקע מוזיקלי ענוג, לפחות כל עוד הוא מקפיד להשתמש באוזניות ההגנה שממתנות את הרעשים שבחוץ בדרך לעור התוף והלאה לסינפסות במוחו. כמובן שההרפתקה הפלילית של ניקי הולכת ומסתבכת ככל שהוא נשאב לעולם הפשע בעל כורחו, והופכת מהזדמנות עסקית לסחיטה באיומים.
זוהי העלילה המתומצתת בסרט הקליל שמאזן היטב בין נשגבותה של המוזיקה, והאהבה הרומנטית שבאה איתה, לבין הצד האפל של כנופיית שודדי הכספות שהשפעתו על הגיבור הולכת ומסלימה עד לאלימות קשה. אז למה בדיוק עלינו להיות מודאגים? ובכן, למרות שזה לא מוזכר בשום מקום באופן חד-משמעי במהלך הסרט, ברור לכל בר דעת שמדובר בישראלים. המבקרים האמריקנים דואגים לציין שאי-אפשר לאבחן מה מוצא העבריינים בעלי המבטא הזר, וזאת מסיבותיהם שלהם (רגישות יתר לפוליטיקת זהויות על פי הדיאגנוזה של כותב שורות אלה, תופעה שניתן לכנותה כ"היפרווקוזיס").
3 צפייה בגלריה
למרות שזה לא מוזכר בשום מקום באופן חד-משמעי במהלך הסרט, ברור לכל בר דעת שהעבריינים ישראלים. ליאור רז
(צילום: Oded Balilty, AP)
ממש לא צריך לבדוק את הדרכון של הדמויות או לפשפש בתחתוניהם כדי לוודא שהם נימולים, כדי לקבוע חד-משמעית שמנהיג הכנופייה אורי שטרן, איש המבצעים שלו יוני, והאחיין הרופס שלו בני, הם עבריינים מתוצרת הארץ. זו כנראה הסיבה שהם מדברים ביניהם בעברית, ושהם פונים לאמריקנים באנגלית עם מבטא ישראלי כבד (ולא "מאוד רוסי" כמו שציין פיט האמונד, המבקר הראשי של אתר "דדליין"). ואם למישהו נשאר ספק רק בגלל שרוהר נמנע מלהכריז על כך קבל עם ועדה בסרט, הרי זו המסקנה המתבקשת מליהוקם של השחקנים הישראלים גיל כהן, ניסן סקירא וגם ליאור רז, אשר מגלם את אותו אורי שטרן השרלטן הנבזי.
רז בכבודו ובעצמו, שהיה מקור לגאווה עבור רבים בדמות גיבור ישראל דורון קביליו ב"פאודה", והביא איתו תהילה הוליוודית למגזר הציוני עם שלל הפקות מתוצרת ארצות הברית, הוא הנבל הראשי בעלילה. הדמות שלו, כריזמטית וערמומית כאחד, מתפתחת באופן שלילי לאורך העלילה והוא מגלם אותה היטב. ההיכרות הראשונית שלנו איתו היא כיזם ואיש עסקים שעומד בראש חברת אבטחה ביום, ואילו בלילה הוא פושע שמרוויח אלפי דולרים מהעיסוק הצדדי הלא-חוקי שלו בבתי לקוחותיו. הוא מרכז את כל הונו הגנוב בכספת משלו בתוך משרדי החברה, שם הוא עורך מדי פעם מסיבות רייב עם קוקאין בחינם ובחורות בתשלום. כשהוא מיירט את ניקי וכישרונו הייחודי, הוא עושה זאת תחילה כהצעת עבודה. אולם כשתאוות הבצע משתלטת על שיקול דעתו של הבוס, והמשימות הופכות ליותר ויותר מסוכנות, הגזר שהוצע תחילה לעובד המוכשר, הופך למקל, ובהמשך גם לסכין. האיום על חייו ועל חיי אהוביו גובר, ואף נשאב לאלימות. אלימות קשה מאוד לקראת סיום.
חברי הכנופייה הישראלית - מאורי הקשוח ועד אחיינו הרכרוכי, ההומו ככל הנראה (שאמור לעבור סדנת התבגרות גברית אצל הדוד לבקשת אמו) - מעוצבים היטב על ידי רוהר כקריקטורות מדויקות למדי של אותם ישראלים שמגיעים לארצות הברית כדגי רקק שזורמים עם חיי העבריינות כדי להגשים את החלום האמריקני ולהפוך לכרישים. אין להם אף ארוך, ציציות ושטריימעל אבל עם שרשראות מוזהבות שהם עונדים על צווארם, שעוני רולקס על פרקי ידיהם, וגסויות בעברית לא צחה שנפלטות מפיהם ברור מאליו שמדובר בברנשים מפוקפקים מישראל, "ערסים" בעגה המקומית. אנטישמיות חדשה? אולי אם גם אתם לוקים ב"היפרווקיזיס". רוהר היהודי אינו מכוון להתנכל לבני עמו מהמזרח התיכון. אולי רק קצת להשתעשע עימם והדעות הקדומות לגביהם.
למרות זאת אפשר לזהות גישה ביקורתית סמויה במותחן הקומי המסחרי הזה שנועד להפצה רחבה בבתי הקולנוע, וזו נובעת מהשסע ההולך והמתרחב בין יהדות ארצות הברית לאלו הארצישראלים, ובעיקר ה"ערסישראלים". מעבר למתח הלא מובהק בסרט בין אשכנזים לספרדים, מתואר כאן פער תרבותי עמוק בין מענטשים כמו הארי הורוביץ מניו יורק, לבין אורי, יוני ובני שהיגרו אליה מארץ הקודש כדי להתחיל עסקים לא חוקיים (וככל הנראה היו מגורשים חזרה הביתה כיום על פי מדיניות ההגירה הנוכחית של ממשל טראמפ). יותר מכך, בחלקה האחרון של העלילה הפתלתלה, ניקי הגוי מוצא עצמו ניצב בין פסנתרן מהולל ניצול שואה (ז'אן רנו) לבין הבוס העבריין שלו מישראל. הצופים הרגישים שבינינו יכולים להבחין במתח בין הצברים הגסים, הנכלוליים ותאבי הבצע, לבין היהודים הגלותיים עם התמסרותם למורשתם המשפחתית והתרבותית והתרפקותם על העבר.
חשוב לציין שבניגוד לדוקו הישראלי "שוטינג" של נטעלי בראון, שהוקרן גם הוא בטלורייד, ומתאר את הקשר ההדוק בין תעשיית הקולנוע הישראלית לממשלותיה המיליטריסטיות לאורך השנים, Tuner אינו סרט פוליטי כלל וכלל. ההקשרים של הסכסוך במזרח התיכון לא מופיעים, גם לא ביקורת על בנימין נתניהו, או חיבה כלשהי לפלסטינים. אבל הדרך שבה עיצב רוהר, בכישרון רב, את דמויות העבריינים הישראלים בסרטו עלול להיתפס כפוגעני גם בלי הקשר פוליטי. הקריקטורות הללו נעות ממשעשע למזעזע, לעיתים יש הרבה חן בהתנהלות שלהם כעברייני צעצוע מהזן המוכר לנו מסרטי הבורקס שלנו. אולם כשהערמומיות החביבה הופכת לאיומים אלימים, ואף יישום אכזרי שלהם, זה עשוי להיות עוכר שלווה לקהל הישראלי, ומנגד עלול להתפרש על ידי חוגים אנטי-ציוניים כתיאור אותנטי של הטבע האמיתי שלנו הישראלים, אפילו בארצות הברית. כאילו יצא המצורע מהשק.
