הסרט הישראלי החדש, "האחד והיחיד שלי", תפס אותי בהפתעה מוחלטת. לא שמעתי על אודותיו עד צאתו לאקרנים השבוע - זאת למרות שהוא הוצג בפסטיבל ירושלים אשתקד, שלא במסגרת התחרות הישראלית, וגם היה מועמד לפרס אופיר לעריכה הטובה ביותר. איכשהו הוא חלף מתחת לרדאר שלי, ואלמלא שובצתי לכתוב עליו סביר להניח שהוא היה נותר שם. אני כותב את הדברים האלה לא משום שמדובר ביצירת מופת מקומית, ממש לא, אלא משום שנדמה לי שדבר כזה טרם נראה בקולנוע הישראלי. סיפור משונה המתרחש בקרב קהילה של בעלי תשובה, פונה כמקור השראה אל התלמוד, עוסק בגירוש שדים, ואפילו מכניס פנימה פלישה חייזרית. תעשו עם זה מה שאתם מבינים. ואת העיקר שכחתי: זו גם קומדיה רומנטית.
"האחד והיחיד שלי" - טריילר
(באדיבות קולורדוס הפקות)
אף זאת: מאז "האושפיזין" (2004) של גידי דר ושולי רנד לא זכור לי שהיה עוד סרט שהקרנותיו המסחריות לא התקיימו בשבת. "האחד והיחיד שלי" מוצג בבתי הקולנוע עד כניסת השבת וממוצאיה. אני מניח שיהיו מי שההחלטה הזו, לצד תמיכתה של קרן שומרון בסרט, תרתיע אותם ממנו עוד בטרם צפו בו. אבל למרות ההסתייגויות המובנות האלה, נדמה לי שראוי לתת לסרט הזה הזדמנות. מעלותיו של הסרט מצדיקות זאת.
זהו סרט הביכורים של הבמאי-תסריטאי דוד טאובר, בוגר "מעלה", והקול שהוא משמיע בהחלט יוצא דופן בהקשר של הקולנוע הישראלי העכשווי העוסק בעולם הדת וביהדות. מצד אחד, הקולנוע של דר ורנד שמביא את המימד הפולקלוריסטי-אגדתי (ע"ע "האושפיזין" ובקרוב גם "הבדחן" הנהדר); מצד שני, הקולנוע הרוחני-מטפיזי של אבישי סיון ("המשוטט", "תיקון"). סרטו של טאובר נמצא בתווך, עם סצנות שנדמות כאילו נלקחו מסרט אימה על-טבעי, ואחרות שכמו תנועת המצלמה (של יוסף שלסט המצוין) משוטטות בין עולמות הגוף והנפש. זהו, במילים אחרות, סרט שהוא כמו תבשיל עתיר-מרכיבים שטעמיו משתנים עם כל ביס וביס. ושוב, תעשו עם זה מה שאתם מבינים.
זה מתחיל כמו גרסת בעלי תשובה של "פלישת חוטפי הגופות" הקלאסי. שירה (טליה ברטפלד), בעלת תשובה צעירה שזה עתה ילדה, פונה אל הרבנית (נווית סיטבון) ובפיה טענה מוזרה: בעלה, נעם (נדב אנטמן רון), אינו הגבר שלו נישאה, אלא כפיל. מבחוץ הוא נראה כמו בעלה, אבל מבפנים - שם יש משהו אחר. במקביל, אנו עוקבים אחר סיפורה של גאיה (ענבל רז), צעירה שמבלה בארוחת טעימות באולם אירועים לקראת נישואיה לעידן (יואל רוזנקיאר). מהצד משקיפה עליהם מלצרית צעירה בשם חלי (אלה ארמוני) החיה עם אמה הדמנטית. ברגע בלתי צפוי באמת שתיים מהדמויות יתחלפו במה שנראה כגרסה כשרה של הזהויות הנזילות ב"מלהולנד דרייב" הלינצ'י.
מלהולנד דרייב פינת מאה שערים. מתוך "האחד והיחיד שלי"
(צילום: יוסף שלסט, באדיבות קולורדוס הפקות)
אבל זה לא הכל, ומה שיפה בסרטו של טאובר הוא שאתה אף פעם לא מצליח לנחש לאן הוא יפנה. סצנה אחת, למשל, מובילה אותנו למפגש של שירה עם סבתה (שושה גורן), שמצדה מובילה לסיפור משונה על מפגש עם חייזרים. סצנה אחרת מתמקדת בדמותו של מרצה פופולרי באוניברסיטה שחזר בתשובה והפך למגרש שדים (זהר שטראוס). וישנו גם מדרש תלמודי על זיווג משמיים וזיווג על פי המעשים: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני" (מסכת סוטה, ב', ע"א). אלא שלצד הזיווג הראשון, שנקבע לאדם עוד בטרם נולד, מבחין התלמוד בזיווג שני, שאינו מוכתב מראש אלא נקבע בהתאם למעשיו. הסרט מרשה לעצמו להתפלפל סביב ההבחנה הזו בין גורל לבחירה, ועושה זאת בשפה קולנועית ייחודית בנוף הקולנוע הישראלי.
ברור שהסיפור על הבעל שהוחלף אינו אמור להיתפס כאן כפשוטו. "האחד והיחיד שלי" מתחיל אמנם כסרט שבמרכזו סיפור על-טבעי לכאורה, אבל הוא מבקש לעסוק בחוויה נשית של דיכוי ושגרה. מה קורה בעצם כאשר אישה מתחילה לתהות על הגורל והבחירה בחייה? הדברים האלה אינם רלוונטיים רק לשירה, אלא גם לרבנית שהיא בעצמה בעלת תשובה הנשואה לרב (שמעון מימרן) שאיש לא ממש בא לשמוע את שיעוריו בבית הכנסת. כל אחת מהדמויות הנשיות בסרט חווה אימה הקשורה בנישואים - אלה שמומשו "מלמעלה" ואלה שהם לכאורה תוצר של בחירה חופשית ורומנטית - וכך הופכת המציאות האלטרנטיבית של חילופי זהויות לאמצעי של בחינה ותהייה.
אימה שקשורה בנישואים. מתוך "האחד והיחיד שלי"
(צילום: יוסף שלסט, באדיבות קולורדוס הפקות)
מצד שני, בעודי כותב את הדברים האלה קשה לי שלא לחוש הסתייגות מהם. צפיתי בסרטו של טאובר פעם אחת בלבד שבמהלכה נהניתי מדברים רבים בו. אבל במחשבה מאוחרת, נדמה לי שעומס המרכיבים שלו הוא גם בעוכריו. התסריט פשוט מכיל כל כך הרבה תפניות וסיפורי משנה - חלקם מצוינים, כמו סיפורה של הסבתא שבצעירותה הייתה משוכנעת שבעלה הלום-הקרב ששב מהמלחמה נחטף על ידי חייזרים - שהצטברותם מותירה אותם בלתי מפותחים. כך, למשל, המפגש בין גאיה לרבנית, שהיא גם מדריכת כלות, אינו מנומק לגמרי, וגם דמותו של זהר שטראוס נותרת לא לגמרי מפוענחת: מה בדיוק הפך אותו ממרצה מוערך למגרש שדים שהרבנית הייתה בעברה תלמידה מצטיינת שלו שכתבה אצלו תזה? יש להעריך את בחירתו של טאובר שלא לשמור על ציר לינארי אחד - משהו שסרטים ישראליים רבים משום מה מקפידים עליו - אבל זה יוצר לא פעם תחושה של בליל רעיוני יותר מאשר של מבנה אסוציאטיבי מנומק מהסוג הלינצ'י.
קצת בלגן, אבל זרמנו. מתוך "האחד והיחיד שלי"
(צילום: יוסף שלסט, באדיבות קולורדוס הפקות)
"האחד והיחיד שלי" מצעיד את הקולנוע הישראלי, ובפרט את זה העוסק ביהדות, לכיוונים מרעננים ובלתי צפויים. כאשר אתה חושב שהסרט מיצה את עצמו, פתאום מגיע סיפור חדש שמוביל אותו למקום אחר. בכלל, הסיפורים האלה - אחד מהם, לקראת סופו, הוא שילוב אפקטיבי של סיפור היעלמות מסתורי נוסח "פרנטיק" של רומן פולנסקי וקומדיה רומנטית - עובדים היטב גם בזכות עצמם. אני אוהב את החירות שטאובר נטל לעצמו בסרט הזה, גם אם היא לוקה בעומס-יתר; אני אוהב את הקול שמגיע ממקומות שאינם במרכז השיח הקולנועי הישראלי, קול שמדבר בשפה משלו; אני אוהב את הפגישה עם סרט שכלל לא הייתי מודע לקיומו ועתה חשוב שגם אתם תדעו עליו.
