מאז "השבועה" (1996), הפיצ'ר העלילתי השלישי שלהם, האחים ז'אן-פייר ולוק דארדן נמצאים בפסגה ה"ארט האוס" האירופי. לסרטיהם תמיד מובטח מקום בתחרות היוקרתית של פסטיבל קאן, שבה הם כבר זכו פעמיים בדקל הזהב (על "רוזטה" ב-1999, ו"הילד" ב-2005), בפרס התסריט ("שתיקתה של לורנה", 2008), בפרס הגדול ("הילד עם האופניים", 2011), ובפרס הבימוי ("אחמד הצעיר" מ-2019, שבישראל נקרא, מטעמי פחדנות שיווקית, "הבחירה"). גם סרטם האחרון "טורי ולוקיטה" (Tori and Lokita) זכה בשנה שעברה בקאן בפרס מיוחד לרגל ציון 75 שנים לפסטיבל. ההערכה שלה זוכים סרטיהם היא כמעט אוטומטית, ולכן יש להיזהר מהנחה שכל סרט חדש שלהם ישתווה למיטב עבודותיהם.
"טורי ולוקיטה" - טריילר
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
שני האחים עובדים בקצב קבוע למדי של סרט כל שנתיים-שלוש, תוך שמירה על דפוס סגנוני ותמאטי מובחן. דרמות חברתיות ריאליסטיות, שנמנעות כמעט מכל תוספת סאונד אקסטרה דיאגטי. שימוש רב, לעיתים אינטנסיבי, במצלמה מוחזקת ביד, ונטייה להיצמד איתה לתנועתן של הדמויות הראשיות. לא אחת אלו דמויות של בני ובנות מעמד הפועלים ו/או מהגרים הנתונות במלכודת מוסרית, ולעיתים גם מלכודת המסכנת באופן ממשי את חייהן. מלכודת שנובעת מנסיבות הסטטוס החברתי הנמוך שלהן. את תחושת החדירה לעומק המציאות הדארדנים מבססים, לא אחת, גם באמצעות שימוש מיומן ביכולת ההבעה של שחקנים לא מקצועיים – וכך הם עושים גם בסרטם הנוכחי.
לביקורות סרטים נוספות:
האחים דארדן נולדו לחינוך קתולי מחמיר, אך התרחקו בגיל ההתבגרות מכל אמונה בדת ממוסדת. חרף זאת, ואולי בעקבות זאת, עבודותיהם נושאות השפעות מובהקות של רובר ברסון ("הכייס", "מושט") – אחד מחשובי הבמאים של "קולנוע דתי" (או אולי, כפי שנכתב על ברסון, "טרנסצנדנטי"). לא רק שניתן למתוח קווי דמיון בין עלילות ודמויות בסרטים שלהם לאלו של ברסון (במיוחד ב"רוזטה" ו"הילד"), אלא שהדרך שבה הם מזקקים את המציאות, לפחות במיטב סרטיהם, מקנה לרגעי ה"גאולה הקטנה" עומק של חסד מוסרי עם נופך דתי. כך בסרטם הטוב והמאתגר ביותר "הבן" (2002).
במקום "קולנוע דתי" הנושא פניו אל האל, לסרטיהם יש זיקה ברורה להגותו של הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס (שהיה מרצה שלהם באוניברסיטת לוון בבלגיה, ולהשפעתו הם התייחסו פעמים רבות). עלילות הסרטים נעות לעבר הנקודה בה הדמויות הראשיות תתייצבנה מול הדמויות האחרות, ומולנו הצופים, ביחס של "פנים מול פנים". לכן הם משתמשים בשפה סגנונית ריאליסטית-סגפנית שמתנערת מכל מה שעשוי לערער את אפשרות הכינון של קשר ישיר זה, על משמעותו המוסרית העמוקה.
במכלול העבודות של האחים דארדן, הסרטים שעוסקים בדמויות מהגרים הם הקודרים יותר. בין אם זה מוות בתאונת עבודה ("השבועה"), קשר רגשי מורכב וטראגי בין מהגרת אלבנית ונרקומן בלגי (השתיקה של לורנה"), או נער מוסלמי צעיר, בן למשפחת מהגרים, שמנסה לרצוח את מורתו לאחר שעבר רדיקליזציה דתית (ב"אחמד הצעיר"). הגיבורים של "טורי ולוקיטה" הם נערה וילד, שניהם מהגרים אפריקאים צעירים (היא מקמרון והוא מבנין), שיש ביניהם קשר סימביוטי של שני שורדים. הם מציגים את עצמם כ"אח ואחות", טענה שבה מסרבות להכיר רשויות ההגירה הבלגיות. פעולת הפניית גב ממסדית לחלשים ביותר, שהשלכותיה יוצגו בפני הצופים.
לוקיטה (ג'ואלי מבונדו) בת ה-17 עומדת בתחילת הסרט מול חקירה של רשויות ההגירה, כשעל כף המאזניים מוטלת האפשרות שהיא תאבד את אשרת השהייה שלה בבלגיה. בגלל גילו הצעיר, טורי (פבלו שיילס) בן ה-11 לא נמצא בסכנה כזו (לא רק בגלל גילו, אלא בגלל שבבנין הוא מזוהה כ"ילד מכשף" ולכן חייו בסכנה).
ביום יום הם מרוויחים סכום כסף זעם משירה בפני לקוחות במסעדה איטלקית עממית. את אחד משני השירים שהם שרים הם למדו במרכז למהגרים בסיציליה, תחנה במסע שלהם בדרך לבלגיה. השיר, שנקרא באיטלקית Alla fiera dell'est, ישמע לצופים היהודים מאוד מוכר – זהו עיבוד מ-1976 ל"חד גדיא" (בוצע במקור ע"י אנג'לו ברנדוארדי). השיר העוסק במעגל האכזרי של טורפים ונטרפים, מכים ומוכים, ומטפס מעלה עד הדרגה לה כפופים כולם, נושא רובד של משמעות סמלית שהקשר שלו לשאר העלילה מעורר מחשבה, אך ספק אם הוא מתגמל במיוחד.
לבטים (אלבן אוקז'), הטבח והבעלים של המסעדה שבה טורי ולוקיטה עובדים, יש גם עיסוק נוסף כסוחר סמים. שני הצעירים משמשים כשליחים המביאים את הסמים ללקוחות הפזורים ברחבי העיר. בטים גם מנסה לשדל את לוקיטה, בעבור תשלום נוסף, לבצע בו אקטים מיניים. ואם כל זה לא מספיק כדי להבהיר את קיומם המעורער של השניים, ישנו גם צמד המבריחים שהביאו אותם לבלגיה, וכעת תובעים פירעון מהיר של יתרת חובם.
לוקיטה, המיואשת מביטול אשרת השהייה ומהלחצים המאיימים של המבריחים, מוצאת פתרון מסוכן. כדי לממן אשרת שהייה מזויפת היא לוקחת על עצמה עבודה מסוכנת: פעילות פלילית שתפריד בינה לבין טורי לתקופה של שלושה חודשים. מלבד התנאים הפיזיים הלא קלים שבהם היא תבלה תקופה זו, גם לא תהיה לה אפשרות ליצור קשר טלפוני עם טורי. שניהם חווים קושי רב בהתנתקות מהאדם היחידי שנמצא שם עבורם, אך הניסיון שלהם להתמודד עם נתק זה מסבך עוד יותר את המצב שבו הם נתונים.
כמו בלא מעט מעבודותיהם הקודמות של האחים דארדן, המלכודת בה נמצאות הדמויות מובילה לסיטואציה מעוררת מתח. אך סיטואציה זו מבוססת על בידוד של הגיבורים מדמויות משנה. מאחר שאלו שתי דמויות עם מערכת יחסים מאוזנת ושלמה, האלמנט מחולל המתח בסרט הופך אותו לקצת שטוח מבחינה דרמטית.
כמו כן, יש בעלילה מספר קפיצות בין אירועים בדרך שאינה מוסברת ולא לגמרי סבירה. לא קפיצה על פני אירוע עלילתי חשוב המשיגה שוק "תכליתי" (כמו הגילוי המפתיע אודות מותה של דמות מרכזית ב"השתיקה של לורנה"), אלא דילוג על פני הצורך להסביר איך הגענו ממצב אחד לאחר. דבר שמעורר תחושת רישול תסריטאי מהסוג שאינו מזוהה עם עבודותיהם. זה בולט במיוחד בקפיצה לעבר הסצנה המסיימת את הסרט.
חרף מגרעות אלו, השחקנים הצעירים והלא מקצועיים עומדים באופן מרשים בסטנדרטים שלהם הורגלנו בסרטי האחים דארדן. וראוי לזכור - גם סרט שאינו נמנה על השורה הראשונה של עבודותיהם הוא עדיין דבר שלא מעט יוצרים היו גאים בו, ובוודאי שלחובבי סרטיהם מומלץ לראותו.
