גבריות במשבר ואבהות לא מתפקדת הם נושאיו של "סנולנד", סרטו של יוני זיכהולץ מ-2020 שעולה עתה על האקרנים. הסרט, כמדווח, מבוסס על סיפור אישי, וגיבוריו הם חברי ילדות בתחילת העשור החמישי לחייהם, שמחפשים את עצמם בין החורבות שנותרו מהם. זה מזכיר את "בעלים" (1970) המופתי של ג'ון קסאווטס, שבו יוצאת קבוצת גברים למסע של שתיה והתפרקות אחרי מותו של חבר, אבל לעיתים נדמה שהמסע האמיתי פה הוא של הסרט, שמאבד לא פעם כיוון.
נגדיר זאת כך: ישנה בסרט כנות, והוא בוודאי לא מסוג הסרטים שאנו מורגלים לראות בקולנוע הישראלי שהדינמיקה הבין-גברית בו שמורה, על פי רוב, לסיפורי צבא. הבעיה היא שעודפי סמליות מכריעים אותו. הנה אחד מהם: אחד משני גיבוריו של הסרט, ג'וני (אורי פפר), מן הסתם בן דמותו של הבמאי, חווה משבר בחייו האישיים – מה שמתבטא בהיעדר מוחלט של חשק מיני. הוא גם בעליו של פאב כושל שנסגר זה לא מכבר בשם זיקו שהאות הראשונה בשמו הלועזי, Z, רופפת, כמעט ונשמטת מהשלט הכבוי בחוץ. נדמה לי שאין צורך להרחיב.
הדמות הגברית השנייה היא זו של אמיר (שלומי קוריאט הטוב), שנפרד מבת זוגו (טלי שרון) בעקבות התפרצות אלימה, שעדות לה הוא חלון שבור שממתין לתיקון ותחבושת העוטפת ברישול את כף ידו. תמרה (אן בלושינסקי), בתם בת התשע, היא חולת סרטן והרופאים אינם אופטימיים לגבי סיכוייה. בעוד אמיר מתפרק, בת זוגו, אלונה, עוברת תהליך של התקרבות לדת ואת תקוותיה להחלמתה של הבת היא תולה ברב מכובד. ג'וני ואמיר מנסים להפוך את חייה של תמרה לסיפור אגדה, בין היתר באמצעות הגשמת חלומה לחוות שלג – ומכאן שם הסרט. הניסיונות האלה, כמסתבר, רק מדגישים את הפתטיות שלהם, את היותם הם עצמם ילדים המסרבים להתבגר.
2 צפייה בגלריה
מתוך "סנולנד"
מתוך "סנולנד"
מסרבים להתבגר. מתוך "סנולנד"
(צילום: דויד סקורי)
דמותו של אמיר מנומקת בחלקה דרך התייחסות לילדותו. מתחוור שהוא היה קורבן של אב מתעלל, וחוסר יכולתו לשלוט בעצמו ונטייתו לא פעם להתפרצויות אלימות מוסברים בכך. הוא עצמו מכיר בעובדה זו, ועושה על כן את כל מה שאפשר כדי להיות אבא טוב לתמרה. אבל זה, כאמור, לא בהחלט מביא לתוצאות הרצויות. נדמה אף שתמרה מבכרת את נוכחותו של ג'וני, בו היא רואה דמות אבהית לכל דבר, על פני זו של אביה. אבל גם בנקודה הזו, של הורות אלימה, הסרט לוקה במה שניתן לזהות כנצלנות רגשית. בסצנה מיותרת למדי, ג'וני ואמיר מגיעים לבקר את אביו המכה של אמיר (שמיל בן ארי בהופעת אורח) במוסד הסיעודי שבו הוא מאושפז, נטול יכולת תנועה ודיבור. ההתעמתות עמו היא רגע בלתי נעים שאין לו סיבה והתייחסות בהמשך, ונדמה כאילו הודבק לסרט באופן רופף. גם ילדה חולה, גם אב נכה ועריץ – התחושה היא של אומללות אחת יותר מדי.
כסרט שעוסק בשני גברים ברגע של קריסה, נותרות הדמויות הנשיות כלוויינים. במיוחד אמורים הדברים בדמותה של חברתו של ג'וני (בגילומה של נתי קלוגר), שאל מול הפסיביות שלו נוטלת עמדה אקטיבית למדי. היא זו שמציעה לו נישואים, והיא גם זו שבאחד הרגעים הבעייתיים בסרט עוטה על עצמה תלבושת סאדו-מאזו ומנסה לעורר אותו מינית תוך שהיא מכריזה בחגיגיות כי הוא "זיין חצי עיר ובחר אותי". הבעיה היא, שזיכהולץ (שכתב את התסריט עם יובל סגל, ויחד עם ינאי גוז כתב וביים ב-2012 את הסרט העצמאי "יותר איטי מלב") לא מתייחס אל הפנטזיה הגברית הזו באמביוולנטיות המתבקשת. נדמה שהיא נועדה בעיקר להדגיש את מועקתו של ג'וני, שמוצאת את ביטויה בתפקוד המיני שלו, ועל כן היא נושאת מימד נרקיסיסטי. זו גם הסיבה שמחלתה של תמרה נדמית יותר כמשרתת את מצוקתו של אמיר. לא לגמרי ברור מדוע קרסה מערכת יחסיו עם בת זוגו, אבל מי שיוצא אפוף רחמים עצמיים מהסיפור זה הוא.
2 צפייה בגלריה
מתוך "סנולנד"
מתוך "סנולנד"
מחלתה של הילדה נדמית כמשרתת את מצוקת הגיבור. מתוך "סנולנד"
(צילום: דויד סקורי)
כל זה קורה על רקע עוד עימות מול עזה, אזעקות וטילים שנועדו להעצים את תחושת הערעור הקיומי הגברי. כאשר ג'וני, שהוא מ"פ במילואים, נקרא לשירות – הסרט נדרש לסצנה מקוממת של ניצול מיני תחת יחסי מרות. וזה חבל, כי רגעיו הטובים של הסרט שמורים לדינמיקה שבין שני הגברים, ונראה שהתסריט היה יוצא נשכר לו הייתה ניכרת בו יותר מודעות עצמית, מידה של ביקורתיות ופחות התרפקות על הרס עצמי. איכשהו, נדמה שכמה מהדמויות בו פשוט נשמטו במהלך העריכה. כך זה לגבי אמה של אלונה (שולה חן), שחולפת בשתי סצנות אל מול המצלמה תוך שהיא נועצת מבט זועם באמיר, וכן לגבי דמותה של מש"קית ת"ש (אושרת אינגדשט) שלא נמצאת שם אלא כדי לשמש קורבן לפנטזיות המיניות של מפקדה. "סנולנד", אם לסכם, הוא סרט על שני גברים בחיפוש אחר כיוון בחיים - שקצת כמו גיבוריו, מחפש את עצמו. לעיתים הוא מוצא, לעיתים מאבד.