"רוץ פורסט רוץ!", זעקה ג'ני (רובין רייט) לפורסט (טום הנקס) כדי שיימלט מהבריונים. והוא רץ, בעוד הרכב שדוהר אחריו לא יכול להשיגו. היום הסצנה הזו מוכרת כמושא לאינספור פארודיות שירדו על הקיטש וההרואיות ב"פורסט גאמפ". אבל באולם הקולנוע ב-1994, אפשר היה ממש להרגיש את הקהל מתרומם מקצה המושב, רוצה להריע לפורסט יחד עם ג'ני. בארצות הברית הפחות-צינית זה בטח אשכרה קרה. טום הנקס הוא מישהו שמריעים לו.
"אני לא מבין למה אנחנו לא מריצים לבית הלבן מישהו שאשכרה יכול לנצח? אמרתי שנים שאופרה ווינפרי צריכה לרוץ. או יותר טוב, טום הנקס. ביקשתי ממנו פעמיים לרוץ לנשיאות והוא סירב. מי לא אוהב את טום הנקס?", תהה הבמאי הפרובוקטור מייקל מור באחת מהכתבות מסוף העשור הקודם שבדקו איך מנצחים את טראמפ. אל דאגה, זו לא כתבה פוליטית - כי מדבריו של מור ניכר שהוא גם מבין שהנקס הוא פסאדה. השחקן האיקוני מעולם לא היה באמת פוליטי. הוא תרם בנדיבות למפלגה הדמוקרטית, קריין סרט תעמולה של אובמה והתייצב מאחורי ביידן וקלינטון - אבל תמיד עשה זאת בנועם ובלי להרגיז אף אחד, לבטח לא ביטא דעה שנויה במחלוקת. הוא פשוט אהוב.
והשחקן האהוב הזה חוגג היום (חמישי) 70. כרגיל ביום הולדת עגול, הריאקציה הראשונית היא "כבר?", כולל תהייה על כמה הזדקנו אנו מאז הטריפקטה של הניינטיז: "פורסט גאמפ", "אפולו 13" ו"להציל את טוראי ראיין". אבל אצל הנקס הריאקציה הפוכה - "רק עכשיו?". הנקס הוא כזה אייקון, שגריר של אמריקה התמימה, שנראה כאילו הוא בן 70 כבר 15 שנה. במצב טוב, יש לומר.
מפת הכוכבים בהוליווד נחלקת לשניים: האייקונים והזיקיות. הראשונים מגלמים בגדול את "עצמם" ומספקים לצופה דמות להזדהות איתה. הריסון פורד, קלינט איסטווד, ג'וליה רוברטס, ג'ון וויין, ג'ימי סטיוארט וג'ק ניקולסון. הפורטה שלהם אינו המנעד, אלא הרצון של הקהל לפגוש בדיוק אותם בכל סרט. ג'ורג' קלוני נשאר קלוני בכל תפקיד. מנגד, "הזיקיות" נבלעים בדמות - מגלמים באותה קלות ניאו-נאצי שרירן או סופר רך-לשון: אדוארד נורטון, רוברט דה נירו, מארק רופאלו ופיליפ סימור הופמן. הנקס היה אמור להיות חבר בקבוצה השנייה, אבל איכשהו השתדרג לראשונה.
הנקס הוא אייקון, וזה לא ברור מאליו. עם המראה החנוני-שלוכי שלו, העור החיוור והשיער המדובלל, שאף פעם לא נראה מאיים, סקסי או זוהר, הוא לא היה אמור להפוך לסמל של אומה שלמה, שיש אנשים שרוצים לראות בבית הלבן. הוא הפך לכוכב ענק דווקא בגלל זה - כי הוא ה-everyman. האיש הרגיל, הוא אתם, הוא אנחנו. ועדיין, ישנה שאלה שצריך לשאול לאור כל זה: האם הוא גם שחקן טוב?
הפורמט? איש רגיל במצב לא רגיל
הנקס נולד בקליפורניה ב-1956, בייבי בומר קלאסי: בן להורים ממעמד הביניים, נוצרים אדוקים במידה, שחיו בפרברים והתגרשו כשהיה צעיר. עד גיל 10 עבר בין עשרה בתים, בקומבינציות שונות של אחים ואחיות. אביו היה טבח, אמו עובדת בבתי חולים, ואת הפער בין המציאות המשעממת לאישיות שלדבריו הייתה בילדות "מוחצנת" ו"צבעונית" (קשה לדמיין את הנקס ככזה), גישר באהבה לתיאטרון מקומי והליכה לקולנוע.
האמת היא שהוא עדיין מעט מוחצן. הנקס פוגש חבר בפרמיירה של "צעצוע של סיפור 5"
(צילום: AP Photo/Millie Turner)
הוא לא הגיע ממשפחה אמנותית, לא חלם על הוליווד ולא הסתער על אודישנים, מה שמסביר למה לקח לו זמן לפרוץ. בניגוד ללאונרדו דיקפריו או טום קרוז - מעולם לא קיבלנו את הנקס ככוכב נעורים או כסטודנט חרמן בקולג'. טום הוא האיש שהכרנו במשרד. מילולית: ביקום אלטרנטיבי שבו הנקס צעיר ב-20 שנה, אפשר לדמיין את תפקיד הבכורה שלו בסדרה "המשרד", לצד שחקנים דומים בטמפרמנט כמו ג'ון קרסינסקי, אד הלמס או ג'ייסון בייטמן מ"משפחה בהפרעה".
אבל הנקס פרץ באייטיז, בקולנוע, ובענק, מה שנראה בדיעבד כמעט כמו צירוף מקרים. אחרי מעבר לניו יורק ב-1979 בחיפוש אחר קריירת משחק, הופעות בתיאטרון שלא הותירו חותם, בזבלוני אימה ובסיטקומים, הוא נפל על מכרה זהב. הוא הכיר את הכותבים - ואז את הבמאי רון האוורד - שעבדו על הקומדיה הרומנטית "ספלאש". הוא יועד שם לתפקיד משנה, אבל האוורד - שהבין בטיימינג קומי מימיו כשחקן-ילד ב"ימים מאושרים" - הוקסם ממנו וליהק אותו לתפקיד הראשי. הנקס של האייטיז שונה מהנקס של הניינטיז והלאה, אבל ב"ספלאש" תמצאו את תעודת הזהות של סרטיו: האיש הרגיל במצב לא רגיל. הצעיר שמתאהב בבתולת ים (דריל האנה), המורה שנשלח להסתער על חופי נורמנדי, או איש התאגיד הלבוש בסוודר משעמם שמטוסו מתרסק בלב ים.
תעודת הזהות שלו פה. וגם בנייני התאומים. הנקס עם דריל האנה, מתוך "ספלאש"
(צילום: באדיבות yes)
"ספלאש" היה להיט ענק ב-1984, וההצעות זרמו. בעשור שאופיין בקפיטליזם חזירי ובוול סטריט, ומנגד בכמיהה לאמריקה של פעם בחסות רייגן וסרטי ספילברג, הנקס הטה את המטוטלת לכיוון השני. הוא מעולם לא גילם דמות מאיימת או קילרית. הוא רוצה להתאהב, להתעשר ולהסתדר, אבל בלי לדרוך על איש. את הכל עשה בחן וברוח שטות, אך גם עם רוך שהבהיר שבדמויות שלו יש מידה של בדידות. בין סרטיו באייטיז תמצאו את "זהירות, הבית מתפרק", "פאנץ' ליין" הנהדר מול סאלי פילד (שם גילם סטנדפיסט מתחיל ולא מאוד מצחיק, אך כזה המשרה ביטחון), וכמובן את סרט הבלש והכלב הקאלטי "טרנר והוץ'". כולם סרטים אייטיזיים המבוססים על קונספט פשוט: הנקס מוצמד לשותף - אישה, גבר או כלב - ובכולם יש משהו מיושן. אבל הנקס די מקסים בהם, ולא עולה על העצבים בפרסונה המסוימת שלו.
חן, רוח-שטות ודרייב בלתי נגמר. הנקס ב-1988, מול העיר שאותה עוד רגע יכבוש
(צילום: LENNOX MCLENDON/AP)
גדול סרטיו באייטיז הוא "ביג", עם סצנת הפסנתר המופלאה, שהביא לו מועמדות ראשונה לאוסקר. הסרט חשף למה קל להזדהות איתו: מילולית, הוא ילד בגוף של גבר. קצת כמו ספילברג (שאחותו, אן ספילברג, הייתה שותפה לכתיבת התסריט הגאוני ל"ביג"), הנקס התחבר לתסביך ה"פיטר פן" שהסעיר את האמריקנים של האייטיז. העולם שופע ונופל לרגליהם, אך הם מרגישים כילדים שלא התבגרו. בדיעבד, הסרט כלל אלמנטים מטרידים בפנטזיה הזו - למשל בסצנה (שהיום לא הייתה עוברת) שבה הנקס הילד-בגוף-גבר שוכב עם אישה מבוגרת שנמשכת אליו, ונראה מבועת. הרגע הזה משקף למה קשה לדמיין את טום הנקס בסצנות סקס, אפילו בקומדיות הרומנטיות שלו נוסח "נדודי שינה בסיאטל". הוא כזה אבא, גם כשעוד לא היה אבא.
פדופיליה-לייט. מתוך "ביג"
(צילום: באדיבות yes)
אייקון אמריקאי
במעבר לשנות ה-90 הגיע הפלופ הגדול הראשון בקריירה שלו - "מדורת ההבלים" של בריאן דה פלמה, על בסיס הספר של טום וולף. ניסיונו של הנקס לגלם איש וול סטריט מושחת שהורג בטעות מישהו היה טעות ליהוק מקילומטרים. שישאיר את הדמויות הללו למייקל דאגלס.
בניינטיז הגיע הפיבוט - ונולד הנקס הסופרסטאר. אחרי ספתח מוצלח של "ג'ו נגד הוולקנו" (קומדיה ראשונה מול מג ראיין, והסרט האחרון שבו נתן ל"טום הנקס המטופש" לזרוח) ותפקיד משנה נהדר ב"ליגה משלהן" (שם הנקס אימן נבחרת בייסבול לנשים שכללה את מדונה, והוכיח שהוא מצוין בלגלם את "המדריך"), הגיע דאבל התפקידים שהביא לו שני אוסקרים ברצף - שנה אחר שנה - הישג שאף שחקן לא שחזר מאז שנות ה-30 וגם לא מאז.
הראשון היה "פילדלפיה", דרמת בית המשפט שבה גילם עורך דין מהקהילה הגאה שגוסס מאיידס ותובע את החברה שפיטרה אותו. למרות שכבר אז היה בסרט משהו צדקני, הוא היסטורי: סרט הוליוודי גדול ראשון על איידס שדן בישירות בהומופוביה. היה ברור שהצלחתו לא הייתה אפשרית בלי הנקס, שיגלם את בן הקהילה הכי "לא מאיים" כלפי הסטרייטים של אז. אין בדל הומו-אירוטיות ביחסים בינו לבין בן זוגו (אנטוניו בנדרס) - רק הנקס במרכז כאותו Everyman שחותר לצדק, באופן שצועק על הצופים השמרנים: "תראו! הם ממש כמונו!".
הכי לא מאיימים. הנקס ואנטוניו בנדרס, מתוך "פילדלפיה"
(צילום: באדיבות yes)
זה היה מוצדק לאור הנסיבות, אך מרגיש היום חלבי וצבוע. את התחושה הזו קיבע הנקס בנאום האוסקר ב-94', כשעלה לבמה והודה למורה לדרמה שלו בתיכון, והוסיף בדרמטיות - "שהוא גיי" - לקול מחיאות כפיים. האאוטינג היה בהסכמה, אך היה ברגע הזה משהו פטרוני: רק סטרייט יכול לגלם ולהעביר את החוויה הזו, ובמקסימום הוא יגיד תודה ללהט"בים שהיוו השראה. גם זה לא היה עובר היום.
ואז הגיע "פורסט גאמפ" - סרט שנאמר עליו הכל, והנקס גילם בו את כל החלומות שאמריקה ייעדה לעצמה: האנדרדוג שזלזלו בו, שהוא גם האיש הכי טוב בעולם שבדרכו האגבית משנה את ההיסטוריה. הסרט שביים רוברט זמקיס היה הלהיט המצליח של השנה, זוכה שישה פרסי אוסקר (כולל להנקס, לבמאי ולתסריט), ובקיצור: אחד הסרטים האהובים של הניינטיז, אולי אי פעם. הוא גם אחד השנואים שבהם - וקולות המתנגדים רק גדלו מאז. המאבק ראש בראש שלו נגד "ספרות זולה" של טרנטינו באוסקר מיתג את "פורסט" כסרט הקיטשי, הסכריני והמיושן, הניצב מול הקולנוע ה"אחר" של הניינטיז שנחשב פורץ-דרך. העובדה שהנקס גילם בו אדם עם קשיים קוגניטיביים וזכה באוסקר הפכה אותו למושא לעקיצות (זוכרים את "רעם טרופי" והדיאלוג על Full Retard?). ובהקשר פוליטי, קשה לרבים שלא להתקומם על סרט שכולו כתב תעמולה לשמרנות בעידן ליברלי (כל ההיפים בסרט מכוערים או מתים בסוף מאיידס, אם לא שמתם לב), ושגרם לאמריקה להעריץ אדם מוגבל שכלית ולראות בו את המייצג שלה. בלשון לא פוליטיקלי קורקט: "מפגרת, אבל אופטימית".
רוץ, סימפל ג'ק, רוץ! מתוך "פורסט גאמפ"
(צילום: באדיבות yes)
הנקס הושווה כבר אז לג'ימי סטיוארט - כשתיעל את אותן אנרגיות של "ילד טוב אמריקה" מכוכב "אלו חיים נפלאים". אך הדיון סביב "פורסט גאמפ" זלג אליו ותרם לסנטימנט המעורב כלפיו: אחרי הדאבל אוסקר, הנקס חיבק את המעמד והפך ל"הוליווד" עצמה. הוא הממסד. נגמרו השטותניקיות ורוח הנעורים. הנקס הופיע בכל טקס, קריין כל דוקו פדגוגי על גדולתה של אמריקה, הצטלם לצד מועמדים דמוקרטיים ותמיד נשאר נחמד. הוא היה ארה"ב הקלינטונית, האופטימית, מינוס הסקס והסקנדלים.
בהקשר זה, לא מקרי שהתפקיד הנוסף שלו מהניינטיז הוא דיבוב וודי ב"צעצוע של סיפור": קאובוי (כלומר אמריקה בהתגלמותה), מנהיג חבורה ללא חת, וחסר כל מיניות. זה סרט ילדים, אז מזל שכך, אך גם בקומדיות הרומנטיות שלו עם מג ראיין - "נדודי שינה בסיאטל" ו"יש לך הודעה" - הנקס הוא השותף הרומנטי הכי חסר ליבידו ופאשן שנשים בוגרות יכולות לאחל לעצמן, אם הן באמת מאחלות לעצמן דבר כזה.
הניינטיז הביאו את הנקס לעוד תפקידים איקוניים של מנהיג ללא חת, בראשם "אפולו 13" של רון הווארד וכמובן "להציל את טוראי ראיין" של ספילברג. זהו גדול תפקידיו המיינסטרימיים בעיניי, ובאופן הולם נחשף לקראת סוף הסרט שהמפקד הקשוח בגילומו הוא באזרחות מורה ביסודי. כלומר, הנקס כרועה צאן גם בעיתות שלום וגם במלחמה. בניינטיז הנקס גם חידד את השותפות שלו עם שלושת הבמאים שהפכו לחברי נפש שלו: האוורד, זמקיס וספילברג. ארבעתם גברים בומרים, הנעים על הקו שבין סרטי ילדים למבוגרים, מתים על ניסויים באפקטים, שרוצים לכבוש - וכבשו - את הוליווד והעולם. עם ספילברג הנקס הפיק וזכה בפרסי אמי על הסדרה המעולה "אחים לנשק". דרכה ודרך "טוראי ראיין" ביטאו שניהם את האובססיה של בני דורם למלחמת העולם השנייה, "המלחמה של אבא", כמו מצפן שמראה מתי אמריקה עשתה הכל נכון.
אחוות הבומרים. סטיבן ספילברג (במרכז) וטום הנקס (ימין), מתוך צילומי "להציל את טוראי ראיין"
(צילום: GettyImages)
כשהאגדה מזדקנת: מה נשאר מטום הנקס בגיל 70?
את המאה ה-21 פתח הנקס במה שהוא כנראה תפקידו המושקע ביותר, פרויקט שרק סטאר במעמדו אז יכול היה להפוך ללהיט עצום: סרט האי הבודד "להתחיל מחדש" בבימוי זמקיס. הנקס הראה בו כמה שאפתני הוא מסוגל להיות: מה שהיה יכול להיות עוד סרט הישרדות הוליוודי, הפך תחת ידו לסרט שבו הדמות הראשית כמעט לא מדברת עם איש - רק עם הכדור ווילסון - והולכת ומרזה ונהיית צל של עצמה. הנקס הוא האיש הרגיל שצריך להמציא את עצמו מחדש, גם כשהוא שב הביתה.
המאה ה-21 גם סימנה את הרגע שבו הנקס מאבד לאט לאט - ממש לא ביום אחד - את מעמדו ככוכב-על. יותר מדי כישלונות מעיבים על ההצלחות, ויותר מדי סרטים שבהם הוא עושה ניסויים מבורכים שלא פוגעים. למשל, לגלם מדי פעם דמות "רעה": בסרט הגנגסטרים השאפתני של סם מנדס "הדרך לפרדישן" (2002) הנקס הוא רוצח שכיר עצור, אבל היוצרים לוחצים לנו על הנקודה "הוא בעצם אדם טוב ואבא נפלא!". זה לא עובד. ב"לחסל את הליידי" (2004) - שיתוף הפעולה היחיד שלו עם האחים כהן - הנקס נסוג למוד השטותניקי שלו מתחילת הקריירה ומגלם רוצח ג'נטלמן מטופש עם מבטא דרומי מוגזם, כאילו הוא במערכון של "ארץ נהדרת". גם זה לא עובד.
התפקיד האיקוני האחרון? הנקס, מתוך "להתחיל מחדש"
(צילום: באדיבות yes)
והיה את הסרט "לארי קראון" בבימויו, עם ג'וליה רוברטס, שהיה כישלון ענק והוציא מהחורים את כל מי ששמח לאידו (מנגד, סרטו הראשון כבמאי, "מה שאת עושה לי", מקסים ושווה גילוי). היה את הכישלון השאפתני באנימציית סטופ-מושן שהוא וזמקיס התעקשו לזרוק עליה את כל הז'יטונים ב"רכבת לקוטב", ואילו הטרילוגיה של "צופן דה וינצ'י" - שאליה חבר שוב להאוורד - דווקא הייתה הצלחה ענקית בקופות, אבל אף אחד לא חשב שזה בגלל הנקס. הוא נחשב לטעות ליהוק לתפקיד החוקר האינטלקטואל-חפרן רוברט לנגדון, והטרילוגיה נשכחה (ד"ש לאיילת זורר).
והיו גם הצלחות: תפקיד המשנה המופלא שלו ב"תפוס אותי אם תוכל" של ספילברג, ההופעה הנהדרת שלו ב"מלחמתו של צ'רלי ווילסון" של מייק ניקולס, כולל סצנות שבהן עפים בינו לבין ג'וליה רוברטס ופיליפ סימור הופמן ניצוצות מהתסריט המשובח של אהרון סורקין (זו הייתה מהפעמים הבודדות שהנקס חווה הצלחה בגילום דמות שיש בה צדדים מושחתים, מבלי לאבד את החיוך). ובסעיף "הצלחה או כישלון - תלוי את מי שואלים", יש את תפקידו באנסמבל של הסרט המטורלל של האחיות וושובסקי - "ענן אטלס" - שבו גילם מספר תפקידים במוחצנות מוגזמת. וכמובן סרטי ההמשך ל"צעצוע של סיפור".
היי, היו גם הצלחות. מתוך "תפוס אותי אם תוכל"
(צילום: באדיבות yes)
מאז ועד היום, הנקס ממשיך לנסוע בנתיב הכפול: מצד אחד תפקידי האבא שבהדרגה הופך לסבא - האמריקני הטוב והאחראי. "סאלי" של קלינט איסטווד (הדמות הכי בומרית שגילם, ויש תחרות), "קפטן פיליפס" (סרט שבו הוא עושה תפקיד מצוין שחלקו מאולתר, אבל באורח פלא מאפיל עליו השחקן הסומלי ברחאד עבדי שאיש לא הכיר לפני או זכר אחרי), "גשר המרגלים" (שוב ספילברג בסרט "אבאים" מושלם), "להציל את מיסטר בנקס" (שבו גילם את וולט דיסני, לא אנטישמי חלילה), "יום יפה בשכונה" (שעליו זכה במועמדות לאוסקר משנה), "העיתון" (שוב ספילברג, מול מריל סטריפ), וגם הסרט הבינוני "איש ושמו אוטו" שהיה להיט גדול בישראל, כי הוא הביא לקהל את הנקס כסבא שכולנו אוהבים.
הו קפטן, מיי קפטן. מתוך "סאלי"
(צילום: יחסי ציבור)
ומצד שני, מדי פעם הנקס נכנס למוד מבורך של "יאללה נתפרע", להזכיר לו ולנו שבאייטיז הוא היה קודם כל קומיקאי. הוא לוקח תפקידי משנה אצל ווס אנדרסון ("אסטרואיד סיטי"), ממשיך ליצור סרטי מלחמת עולם שנייה ("גרייהאונד", שלו גם כתב את התסריט), וב"אלביס", למשל, הצליח להגיש דמות קרקסית של נבל מגוחך בסרט שבו זה מתאים לטון (ובכל זאת, שוב, האפיל עליו השחקן שמולו, אוסטין באטלר). אבל הנקס כבר לא כוכב-על: סרטים שלו יכולים להיזרק לסטרימינג, לחלוף בלי שאיש ישים אליהם לב, ולא להותיר מיליגרם מהחותם של סצנה אחת ב"פורסט גאמפ".
אוקיי, נשארה עוד שאלה אחת שאנחנו צריכים לענות עליה. יודעים מה היא?
(צילום: AP Photo/Richard Shotwell)
אז אחרי כל הדיבורים על מעמדו כאייקון, כסמל להוליווד, לאמריקה, לאדם הפשוט וללחם לבן, הגיע בגיל 70 הזמן לשאול את השאלה הפרובוקטיבית שאיתה התחלנו: האם טום הנקס בכלל שחקן טוב? כי עם כל המעמד הזה מגיע גם אנטי, ולא כל תפקיד שלו פוגע. והתשובה הלגמרי-לא-צינית היא: בטח, מדובר בשחקן ענק. הנקס הוא לא רק סמל או פנים ריקות שעלו לגדולה רק כי הוא הכי נחמד בסביבה. מדובר בשחקן שתמיד מצליח ללכת על הקו הדק בין המופלא לרגיל, בין השמרן לנועז, בין המכובד לשטותי. בגלל זה הקהל אוהב אותו, את אותו איש רגיל במצב הלא רגיל. רוץ, הנקס, רוץ. עדיין יש לך את זה.
