יש משהו מציף מבחינה רגשית ודרמטית ב"7 ברכות" שמצטבר בסופו של דבר לחוויה שכמותה איני זוכר בקולנוע הישראלי של השנים האחרונות. זהו סרט מדויק כל כך ברמת הכתיבה, הבימוי והמשחק, והוא מנהל דיאלוג דינמי עם סרטים ישראליים מכוננים כ"שחור" (1994) של חנה אזולאי הספרי ו"חתונה מאוחרת" (2001) של דובר קוסאשווילי, עם סרטיו של שמי זרחין ("לילסדה"), ואפילו עם סרטי הבורקס של שנות ה-70. זה גם סרט שנע בעדינות בין הקומי והמלודרמטי, ומשכיל לפנות לקהל רחב ככל האפשר מבלי להחניף או לאבד מהגינותו. והבוקר זהו גם סרט נפלא שקיבל את החותמת הרשמית כשזכה אמש (א') בצדק בעשרה מתוך תריסר פרסי אופיר שלהם היה מועמד.
"7 ברכות" - טריילר
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
פסקה כמו זו שלעיל עלולה לעורר את אכזבתם של כמה מהקוראים שיצפו בסרט, אבל אין בה שמץ של הגזמה. זהו סרט שמוסיף להדהד בתודעה גם ימים אחרי הצפייה בו. מתי בפעם האחרונה ראינו סרט שכמעט כולו מתרחש סביב שולחן האוכל בדירות שונות? קולנוע אמיתי אינו מבוסס בהכרח על סצנות המוניות או וירטואוזיות מבחינה חזותית, אלא בפשטות על הדינמיקה בין בני אדם והתבוננות בפניהם. וזה בדיוק מה שמייצרת פה איילת מנחמי, הבמאית והעורכת של "7 ברכות", שמציינת שיבה אל הקולנוע העלילתי אחרי כמעט 16 שנה, מאז הקומדיה הסנטימנטלית "נודל" מ-2007.
מאחורי "7 ברכות" עומדות התסריטאיות והשחקניות ריימונד אמסלם ואלינור סלע, שמבססות את הסרט על תופעה לא מוכרת בקרב יהדות מרוקו של "הלוואת ילד" בקרב המשפחה. הסרט נפתח בסצנה שבה נישאת מארי (אמסלם) לבחיר ליבה, דן (ערן מור), צעיר ממוצא צרפתי שהוריו (עידית טפרסון וסילבן ביגלאייזן) מתבוננים בהסתייגות לא מבוטלת בבני משפחתה המורחבת של כלתו. כאשר נדרשת אם הכלה להושיט כוס יין לבתה, ניכר היסוס בין שתי נשים, אחיות, העומדות לצידה: חנה (תיקי דיין), אמה הביולוגית, וגרציה (רבקה בכר). בסופו של דבר, הן אוחזות בכוס ביחד ומגישות אותה למארי. די מהר יתברר לנו שעוד במרוקו חנה מסרה את מארי בת השנתיים לאחותה העקרה כדי שתוכל לגדל אותה כבתה וכדי למנוע את גירושיה.
4 צפייה בגלריה
קולנוע אמיתי לא צריך סצנות וירטואוזיות. מתוך "7 ברכות"
(צילום: מריה ברודקין, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
מכאן מתפתחת עלילת הסרט במהלך שבוע של ארוחות חגיגיות שנערכות לכבוד החתן והכלה בבתי בני המשפחה. הסרט מחולק לפרקים שכל אחד מהם קרוי על שם בית בן המשפחה שבו נערכת הסעודה (אחיה, אחיותיה ואימהותיה של מארי), או בפשטות על שם אחת הדמויות. המצלמה כמעט ואינה יוצאת לצילומי חוץ, ולמעשה כמעט ואינה עוזבת את המרחב של שולחן האוכל והמטבח. בתוך כך נחשפת הדינמיקה הבעייתית בין בני המשפחה, בין זוגות נשואים, אימהות ובנותיהן, כשמעל הכול מרחף סיפור ה"הלוואה" שהושתק. וזה אינו הדבר היחיד שלא מדברים עליו בסרט. הגברים בסרט כולם חלשים, ילדותיים, אימפוטנטיים, בעוד הנשים הן אלה שמנהלות ביד רמה את המשפחה, גם (אך לא רק) דרך הבישולים שהופכים כאן למטפורה לזהות ומסורת, אך גם לזירת מאבק.
לביקורות סרטים נוספות:
כבר ראינו סרטים שעסקו בארוחות משפחתיות גדולות ובאוכל, ובכל אחד מהם שימשו הכנת התבשילים והשולחן שסביבו יושבים בני המשפחה אמצעי לבחינה של דינמיקות שונות. סרטו של רוברט אלטמן, "חתונה" (1978), עיצב סיטואציה דומה שבה האירוע החגיגי שבכותרת מספק הזדמנות לדיון במתחים מעמדיים ותרבותיים המרכיבים את אמריקה, ובקולנוע הישראלי היה זה "לילסדה" של שמי זרחין מ-1995 שקיבץ בני משפחה - משפחת סתר, לא פחות - סביב שולחן הפסח רק כדי שיחשפו כמה אמיתות נסתרות ולא חגיגיות בעליל. "7 ברכות" נדרש לסיטואציה שבמרכזו, שכמו כופה על בני המשפחה להיפגש ערב אחר ערב, כמעט בניגוד לרצון כמה מהם, לכאורה כדי לחגוג אבל בעצם כדי להתעמת וגם להגיע לכדי תיקון והשלמה. הבתים השונים הופכים למעין קפסולות שמבודדות את האורחים מהמרחב החיצוני - הסרט מתרחש אומנם בשנות ה-90, אבל דבר בו לא מעיד על כך – והשיחות נשארות בתחום המשפחתי בלבד. המרחב הביתי-אתני הוא היחיד שנוכח פה.
הסיטואציה עצמה מעידה על חוסר יכולתן של הדמויות להשתחרר מכוחה הכובל של המסורת. מארי עצמה מתקשה להסתיר את הסתייגותה מהארוחה-רודפת-ארוחה (העובדה שהיא צמחונית הופכת, אגב כך, לעוד ביטוי של חוסר נחת שמתפרץ, תרתי משמע, באחת הסעודות), וגם אמו של דן מבהירה באחת הסצנות לבנה מה דעתה על בני משפחתה של רעייתו הטרייה. לפחות בסרטים, מפגשים משפחתיים הם לא פעם הזדמנות לחשוף סודות ושקרים - והחזרתיות שלהם בסרט הזה הופכת את הדינמיקה בהם למעיקה. לכך תורמת עבודת הצילום המעולה של בועז יהונתן יעקב, שמעצבת אסתטיקה הנענית במדויק לרוח המשתנה בכל אפיזודה, כמו סיסמוגרף רגשי שהמחט שלו נעה בהתאם לתנועה הרגשית בין הדמויות.
מנהג "הלוואת הילד" שבמרכז הסרט הופך את תחושת הנטישה למשמעותית בו, והתחושה הזו, שמלווה במידה לא מבוטלת של מלנכוליה, מרחפת מעל כל אחת מהאפיזודות. בראש ובראשונה, זוהי הנטישה על ידי האם שחווה מארי, שבכך גם נעשית לקורבן של מנהג שעליו לא הרחיבו את הדיבור. אבל זוהי גם הנטישה של מארי עצמה את משפחתה לטובת שהות ממושכת בצרפת ממנה היא שבה עתה, לרגל חתונתה.
כמו "שחור" לפניו, שאף הוא העמיד במרכזו מושג המזוהה עם המסורת היהודית-צפון אפריקאית, טקס הכישוף שבכותרתו, כדי לעסוק בעוצמה נשית-מזרחית - גם "7 ברכות" נדרש למנהג לא מדובר כדי לחבר בין מסורת וכוח נשי, שגם אם יש בו מימד של הקרבה, מסירת ילד לאישה אחרת, היא נובעת מהכרה בכוחה של האימהות. בשני הסרטים, השיבה של הגיבורה הביתה - ב"שחור" היא נוסעת ללוויית אביה ונזכרת בנערותה בעיירת הפיתוח שבה גדלה - מלווה בהתעמתות עם המסורת שהיא גם קבלה של העבר ופיוס עימו ועם זהותה האותנטית. שני הסרטים גם מבוססים על חוויות משפחתיות, סמי-אוטוביוגרפיות, וכמעט 30 שנה אחרי סרטה המכונן של אזולאי-הספרי מציב "7 ברכות" רף גבוה משלו בכל הנוגע לדיון במתחים הנסתרים שבין עבר והווה, ובין אשמה ופיוס המעצבים את הזהות הנשית-מזרחית.
4 צפייה בגלריה
ראוי לכל פרס שבו הוא זכה. מתוך "7 ברכות"
(צילום: מריה ברודקין, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
שחקניותיו ושחקניו של "7 ברכות" עושים כולם עבודה מצוינת, וכל אחת ואחד מהם נחרט בזיכרון. יואב הלוי כגבר המתקשה לספק במיטה את אשתו, דניאל סבג כבעל-ילד אלכוהוליסט, יעל לבנטל שדמותה בסרט פונה לפונדקאות כדי שתוכל להביא אח או אחות לבתה, עמנואל בוסידן בתפקיד הדוד החירש-אילם ז'וזף שבאופן נבון ורלוונטי לסרט שעוסק במה שלא רוצים לדבר עליו, גם משמש כמספר של הסרט – וסליחה עם מי שמטעמי מקום לא הוזכרו פה, חלקם שחקנים לא מקצועיים ובני משפחה. אבל הסרט הזה שייך לשלוש שחקניות נפלאות: אמסלם, דיין ובכר שכל אחת מהן ממלאת בנוכחותה את הסרט בכנות ועוצמה. העוינות הממושכת בין שתי האחיות, חנה וגרציה, מתחלפת באמפתיה ורוך מסיבות שלא נחשוף - וזהו אחד ממהלכיו היפים ביותר של הסרט הזה, שהכול בו נכון כל כך מבחינה דרמטית ורגשית. דמותה של מארי, קצת כמו זו של חלי גיבורת "שחור", הולכת ומתעצבת כמי שנעה מריחוק אל עבר קבלה והשלמה. וזהו מהלך מרגש.
זהו, כאמור, סרט הקולנוע הראשון של מנחמי מזה 16 שנה. לפני שלושה עשורים סומנה מנחמי כהבטחה גדולה של הקולנוע הישראלי בעקבות סרטה הקצר והמרשים, "עורבים" (1988), שנעשה כפרויקט גמר במסגרת לימודיה ב"בית צבי" והוקרן בבתי הקולנוע יחד עם סרט קצר ומרשים אחר, "ילדה גדולה" של נירית ירון (זכור גם סרטה הקצר "מיסטר קאירו" שביימה ב-1984 עם גיל לבנברג ויורם הררי, והיה קליפ-נוארי מלהיב). באופן מפתיע, סרטה העלילתי הארוך הראשון של מנחמי היה דווקא "אבא גנוב 3" (1991), וצקצוקי הלשון בגין החיבור בינה ובין יהודה בארקן, שבעיניי היה דווקא ראוי ומעניין, נשמעו מתל אביב ועד טבריה. מאוחר יותר, מנחמי וירון היו שותפות ליצירת "סיפורי תל אביב" (1993) שהיה אחד הסרטים הבולטים בגל הסרטים התל-אביביים של ראשית אותו עשור. מאז היא ביימה לקולנוע רק את "נודל". הסרט הנוכחי, אם כן, הוא לא רק בבחינת קאמבק של יוצרת מוכשרת, אלא במידה רבה סרט הקולנוע המשמעותי הראשון שלה. כן, גם יותר מ"סיפורי תל אביב" שעל אף עיסוקו בנשים צעירות המגלות את כוחן ושליטתן בעולם סופר-גברי - היה לא יותר מקולנוע אופנתי ותקף לזמנו.
4 צפייה בגלריה
לצד אמסלם, דיין ובכר ממלאות בנוכחותן את הסרט. מתוך "7 ברכות"
(צילום: מריה ברודקין, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"7 ברכות" אינו יצירת מופת, כפי שחמשת הכוכבים שמעטרים אותו כאן גורמים אולי לחשוב. אבל זהו סרט מצוין, סרט אנסמבל מהסוג שמזכיר את סרטיו של אלטמן, שבו כל דמות וכל מערכת יחסים בין דמויות זוכה לפיתוח נאות ומדויק. אני לא מכיר הרבה סרטים שדיוקנאותיהן של הדמויות השונות בו נחקקות כך בזיכרון. זהו סרט שפועל גם מעבר לגבולות השיח האתני, ואומר לנו, בפרפרזה על טולסטוי, שכל המשפחות דומות זו לזו - באושר, אבל גם ברגעי המשבר והסליחה.
פורסם לראשונה: 08:42, 08.09.23
