אין מי שלא מכיר את צוותא בזכות שלמה ארצי, האמן הכי מזוהה עם המועדון התל אביבי, ששר: "זה כבר כמה ימים/ שבצוותא מופיע זמר מחופש/ עם שירים מאתמול,/ שאיש לא יבין,/ שאיש לא יתפוס./ ורק את באולם, לבדך,/ מקשיבה ובוכה בשבילו./ על מה את בוכה?/ שירים זה גיטרות וחלומות". לאורך השנים הוא חזר להופיע שם לא מעט פעמים בסדרות של הופעות אינטימיות ואף ציין שם רגעים משמעותיים בדרך, כמו ציון 40 שנה להופעותיו במקום. תאמינו או לא, גם פרפורמר ענק כמו שלמה ארצי פחד בעבר מתגובות קהל צוננות. "היה לי חשש שלא יאהבו אותי מספיק, ו'צוותא' היה בית הספר לבמה שלי", סיפר פעם על המועדון הוותיק שהיה לו לבית. "הדבר הכי גדול שלמדתי שם היה אינטימיות. היה לי רגש עמוק של חשש שלא יאהבו אותי מספיק. הייתי עושה הופעה של שעה ורבע או וחצי, יורד, וחוזר לעוד שעה וחצי. ככה הם סימנו לי שהם אוהבים".
השבוע, באירוע החגיגי לציון 70 שנה לקיומו של המועדון, הוא כבר היה הרבה יותר נינוח. בברכה המצולמת ששלח לאירוע, אמר: "נראה לי שאתם יותר צעירים ממני, ומה אני יודע לאחל לאולם של 370 מקומות, מתחת ללונדון מיניסטור. כשהייתי צעיר, איחלתי לעצמי שיקבלו אותי בצוותא להופיע, ובהתחלה לא קיבלו, ואז לקח לי עוד איזה שבע שנות נדודים בקיבוצים וכל מיני מקומות כאלה, בחורים - ואז קיבלו, ואז לא בא קהל.
"זה היה בתקופת 'גבר הולך לאיבוד'. נראה לי שהייתי מביא 30 איש, 20 איש. ציון ולולה (המנהל המיתולוגי ציון ניסים ו'האמא של הצוותא', לולה לוקסנבורג. י"ב) מאוד תמכו בי, ניסינו להביא קהל, אפילו עלינו ללונדון מיניסטור. הייתה שם מסעדה בשם פם פם, הצענו לאנשים שניים בכרטיס, לא עבד. ואז עזבתי. אבל בסוף חזרתי עם אצ'י (שטרו, י"ב). אצ'י היה השותף שלי להופעה, וניגן בס, והייתה הצלחה עצומה. ממש. אנשים הזמינו כרטיסים להופעות שלא ידעו מתי הן תהיינה. וככה צוותא הפכה לבית הגידול שלי.
"צוותא היא אבא ואמא שלי. הייתי שם לפני שבועיים, בהצגה של שירי ויפתח (בתו שירי ארצי, ובן זוגה השחקן יפתח קליין. י"ב), ובשנייה שאני נכנס לשם, אז אני חש שאני חוזר הביתה. הכול משתנה סביבנו, ואיכשהו צוותא נשארה לדעתי אותו דבר, אז אני לא יודע אם לאחל לכם להישאר אותו דבר, או לנו להשתנות בחזרה ולהיות מה שהיינו פעם. נראה לי שזה אבוד וזה אבוד, אבל אני מאחל לצוותא עצמה להמשיך להיות נרגשת מהרגע שנכנס קהל לפואייה - ככה לולה קראה לזה, הפואייה. וכל השאר רק שיהיה לנו טוב".
"ליבי שייך לתחושה המפעימה שאולי באיזו פינה בקירות האגדיים האלה חרוט גם צליל משלי". דני רובס, מתוך מופע 70 לצוותא
(צילום: איציק בירן)
גם דני רובס, שהופיע בערב החגיגי, מרגיש תמיד בבית במועדון הוותיק. "תמיד הרגשתי שקירות צוותא ספוגים בקולות הזמרים, הזמרות והלהקות ששינו את חיי", הוא אומר. "אינספור פעמים הייתי שם בעיניים נוצצות כקהל, ולא פחות פעמים, הרבה שנים אחרי, על הבמה כנגן ואחר כך ככותב ושר. אין מקום בעולם שמתקרב לקרסולי צוותא כמקדש לפסגות המושלגות של האמנות הישראלית. המקום האולטימטיבי לחוש בו הכי אינטימי וקרוב, והכי קרוב לפסגה בעת ובעונה אחת. ליבי שייך לחלל המיוחד הזה, ולתחושה המפעימה שאולי באיזו פינה בקירות האגדיים האלה חרוט גם צליל משלי. אני הרוס על המקום הזה".
"בית לאנשי רוח, אמנים ועיתונאים - יהודים וערבים כאחד"
פסטיבל "החופש ליצור 70 לצוותא", שמציין לאורך ספטמבר שבעה עשורים למועדון בשורה של מופעים, הצגות, שיחות ואירועי תרבות, הוא גם הזדמנות לחזור לרגע שבו הכול התחיל. אפשר להתווכח מתי בדיוק הוקם המועדון, כי יהיו שיאמרו שזה קרה הרבה קודם, במתכונת ספרותית, אבל לפי הפרוטוקול הרשמי, לפני 70 שנה הוקם במרכז תל אביב מועדון צוותא כ"מרכז לתרבות מתקדמת" על ידי השומר הצעיר, מפ"ם והקיבוץ הארצי, מתוך שאיפה לבטא את ערכי השמאל הציוני והסוציאליסטי. השמאל שרועי בר נתן, מנחה האירוע המרכזי של הפסטיבל, אמר בהומור שבגודלו הוא בדיוק ממלא את צוותא.
המשורר אברהם שלונסקי, שהיה מנהלו הראשון של המועדון, נתן לו את שמו. מי שפתחה את הערב הראשון, מעבר לשלונסקי, הייתה המשוררת לאה גולדברג, ואחריה דיבר הסופר משה שמיר. כמה ימים לאחר מכן המועדון כבר החל בפעילות סדירה, עם ערב שהוקדש לשירתה של גולדברג והוצאת ספר שיריה "ברק בבוקר".
נתן לצוותא את שמו. אברהם שלונסקי
(צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)
לאורך השנים נעשה "צוותא" למקום מרכזי וחשוב בתרבות הישראלית. הוא פתח דלתות לאמנים צעירים שהחלו דרכם על בימתו, כשלמה ארצי, שלום חנוך, אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, מתי כספי, דויד ברוזה, יהונתן גפן ודני ליטני, מאיר אריאל, להקת תמוז, נורית גלרון ויהודית רביץ - רשימה חלקית בהחלט.
בעיתון "על המשמר" המנוח נכתב אז, "ב-3 ביוני 1955 נפתח המועדון באולם קטן שמוקם בבניין דירות ברחוב דיזנגוף 214. האירוע הראשון שהתקיים בו כלל מחווה למשוררת לאה גולדברג והכרזה על פרס שלונסקי לספרות יפה. תכליתו המקורית של צוותא הייתה עידוד יצירה אמנותית, תרבותית וחינוכית ברוח הציונות החלוצית וערכי תנועת העבודה, והיותו בית לאנשי רוח, אמנים ועיתונאים - יהודים וערבים כאחד".
במקום אחר נכתב: "המועדון החדש מסודר בטוב טעם; הישיבה בכורסאות צבעוניות נוחות ונוחה לשיחות רעים. במקום מצוי מזנון שיעמוד לרשות הקהל. המבקרים במועדון יוכלו למצוא בו את כל העיתונות היומית, השבועית והירחונים מישראל ומחוצה לה. כן יוכלו ליהנות מארוחות קלות. המועדון יהיה פתוח לחברים במשך כל שעות היום והערב. יש לציין, כי מעל המועדון עצמו הותקן חדר אינטימי זעיר, אשר יאפשר לאמנים וסופרים לכנס קהל מצומצם של ידידים, מבקרים ועורכים כדי להראות ולקרוא בפניהם יצירות חדשות ולשמוע במסגרת זו הערות ועצות".
עם הקמת המקום הצטרפה לשלונסקי לולה לוקסנבורג, שהפכה מהר מאוד להיות "האמא של צוותא" והפנים הבולטות במקום. "הייתי אז כבת שמונה, ואמא שלי הייתה יד ימינו של שלונסקי, הרוח החיה של המקום מבחינת יחסי ציבור", משחזרת בתה אירית כהן. "כילדה להורים גרושים גדלתי רק עם אמא, והיא הייתה לוקחת אותי כל שבוע לקבלת שבת במועדון. היינו מבלים בצוותא כשאני ישבתי על ברכיו של שלונסקי. מאז המועדון הספרותי גדל בימיו של פיסקה (שמואל פירסטנברג, מנהלו המיתולוגי. י"ב) למועדון של מופעים שעבר לרחוב מאפו וללונדון מיניסטור.
האמא של צוותא. לולה לוקסנבורג
(צילום: אביגיל עוזי)
"אמא שלי הייתה האמא של כל האמנים ודאגה להם במסירות. היא בילתה איתם שעות וידעה על כל חייהם הפרטיים. אומנם הייתי בת יחידה, אבל היו לי הרבה אחים - כל האמנים. התכונה הכי בולטת בה הייתה אהבה. החיוך הגדול שלה, עם השפתיים שמשוחות באודם, האירו את המקום. עברו כבר 14 שנים מאז נפטרה, ואין אחד שלא מזכיר את אמא שלי באהבה אינסופית. כולם הרגישו שהם יכולים לבוא לשם לבית, לא רק למופע".
במה היא תרמה לצד האמנותי?
"לאמא שלי היה חוש לגלות אמנים. היא ידעה לזהות מי יצליח בהמשך דרכו ומי לא. אמנים ידועים היו מצלצלים לאמא שלי לפני ההופעה כדי לשאול אותה אם המקום מלא, והיא הייתה אומרת להם שהוא מפוצץ, למרות שהיו שם רק שני אנשים, כי היא לא רצתה להוריד להם את הביטחון העצמי".
עד כמה המקום היה פוליטי במהותו?
"המועדון הזה הוקם כמועדון פוליטי. כולם ידעו ש'צוותא' זה מעוז השמאל. איך ביבי נתניהו אמר פעם לשמאלנים? 'מה נשאר לכם? מועדון צוותא? שינקין?'. אבל לא היה למקום רק אופי פוליטי. הופיעו בו גם מוזיקאים ושחקנים שממש לא התבטאו פוליטית".
"התעוררה שם מהומת אלוהים, והביקורת רדפה את אבא והביאה לסוף דרכו בצוותא"
השינוי הגיע ב-1962 עם קמפיין הבחירות של מפ"ם, "דבר אליי אמת", שבו אמנים מובילים כמו גילה אלמגור ואריק איינשטיין נטלו חלק פעיל במערכת הבחירות. בעקבות ההצלחה הוטלה על שמואל פיסקה המשימה להחיות את צוותא, תוך דרישה להפעלה יומיומית ומציאת משכן חדש, רחב ונוח יותר. שלונסקי תמך בשינוי, בתנאי שיישמרו ערבי השירה המסורתיים. ביולי 1964 המועדון עבר למרתף ברחוב מאפו 11 ופתח דף חדש, ובהמשך נדד לרחוב אבן גבירול.
לקחה חלק פעיל במערכת הבחירות. גילה אלמגור עם שוש אביגל בצוותא
(צילום: שאול גולן)
"הייתי בת תשע כשאבא שלי התחיל עם צוותא ברחוב מאפו במרתף", אומרת העיתונאית לשעבר והפעילה החברתית, יעל גבירץ, בתו של פיסקה. "הכינוי שלו היה 'מר צוותא'. שלונסקי פנה אליו וביקש ממנו לקחת על עצמו להפוך את צוותא למרכז פעילות של 24/7. בחנוכה, לפני הפתיחה הרשמית, כל המרתף עוד היה חול חפור, והארכיטקטית של המועדון דליה מלמד בנתה חנוכייה מבלוקים. אנשים הגיעו מפה לאוזן ועשו חג חנוכה לא רשמי של המועדון".
מה היה בבת עינו של אבא שלך?
"בבת עינו היה קברט פוליטי - פוליטיקה באמצעות שיח ומופעים. מי שהנחו את זה קבוע היו דן בן אמוץ ואורי זוהר. הוא נפתח ממש ביום שישי בתום מלחמת הימים. הסופר משה שמיר אפילו הגיע לשם עם מדים. הוא עשה אז את המעבר שלו לארץ ישראל השלמה, לימין, ודיבר על הבמה והתעוררו שם מהומת אלוהים וריב מזעזע. הביקורת הזאת רדפה את אבא והביאה לסוף דרכו בצוותא".
מה הייתה הביקורת עליו?
"הביקורת הייתה איך הוא פותח את הבמה לא רק לקולות של מפ"ם אלא גם לקולות של הימין, אבל אבא שלי התעקש לפתוח את זה לכולם. הלכו שם מכות, ואני זוכרת את אבא שלי עושה שם הפרדת כוחות ושלום. לא סתם קראו לו 'מר צוותא', כי המועדון הפך להצלחה פנומנלית. לא הייתה אז טלוויזיה, והרדיו היה די רדום, אז הכותרות לעיתונות היו יוצאות מבמות האקטואליה של צוותא".
"הלכו שם מכות, ואני זוכרת את אבא שלי עושה שם הפרדת כוחות ושלום". ראש הממשלה יצחק רבין ואורי זוהר בכנס של אזרחים למען רבין לראשות מפלגת העבודה בצוותא, 1977
(צילום: סער יעקב, לע"מ)
איזה זכרונות אישיים צברת מאותם ימים?
"כילדה הייתי באה עם אבא הרבה לשלונסקי הביתה ברחוב גורדון, ומשחקת בזמן שהם היו דנים מה לעשות. אני זוכרת גם הרבה ביקורים אצל דבורה, אמא של אריק איינשטיין, שהייתה חברת מפ"ם ושאבא שלי קירב אותה לפעילות. כשהתבגרתי והייתי באה לצוותא עם הנכדות, לולה הייתה קוראת לי 'הילדונת' כמו שהיא קראה לי בילדות".
דויד ברוזה: "הייתי מביא יין מהבית ומוזג לאנשים בקהל"
לימים, המחזאי והבמאי הלל מיטלפונקט העלה בצוותא את אופרת הרוק המיתולוגית "מאמי". יוסי מר חיים ואהוד בנאי (שגם הופיע בה) כתבו את המוזיקה, והפליאו לשחק, לשיר ולנגן גם מזי כהן, אריה מוסקונה, שפי ישי, יוסי אלפנט, גיל סמטנה וז'אן ז'ק גולדברג. "צוותא של שנות ה-80 זכורה לי תמיד כאחת מתקופות היצירה הפוריות המעניינות יותר שלי", אומר מיטלפונקט, "תחת ניהולו של ניסים ציון הסתופפנו באותה תקופה כמה יוצרים, במאים ושחקנים שביקשו להתנסות במתודות עבודה שונות מאלה שהורגלנו להן בתיאטרון הציבורי.
"ציון התעקש: 'צוותא קיים כדי להפסיד כסף ולהתעקש על הפקות מעין אלה'". אהוד בנאי, מתוך "מאמי"
(צילום מסך)
"צוותא של אותה תקופה תיזכר גם בזכות הניסיון החלוצי להקמת במה סאטירית קבועה, בהשתתפות יהושע סובול ואני ככותבים, ואילן רונן וגדליה בסר כבמאים. בין ההפקות הסאטיריות של אותה תקופה היו 'ויהי חור', 'עמוד העץ', ו'סטריפטיז אחרון' (שלוש וורסיות). בין השאר הועלו גם מחזות: 'פסדובלה' של סובול, 'אנשים בלילה' של סובול ושלי.
"אני זוכר שנפגשתי עם ציון בנושא ההפקה הבאה שאולי נעלה בצוותא. אני הגעתי לפגישה עם סינופסיס של 'מאמי' ורעיון להעלות אופרת רוק. תגובתו של ציון הייתה, 'אין לי מושג מה זה, אבל זה נשמע כמו משהו שעדיין לא התנסינו בו, אז כדאי'. כש'מאמי' יצאה והקהל לא ממש הגיע, לפחות לא בהתחלה, רבים מידידיו המפיקים של ציון ייעצו לו להוריד את ההפקה כדי לחתוך בהפסדים. ציון התעקש: 'צוותא קיים כדי להפסיד כסף ולהתעקש על הפקות מעין אלה'".
צוותא גם הייתה בית לכמה מהמחזות הפוליטיים של חנוך לוין - "הג'יגולו מקונגו", "יעקבי וליידנטל" ו"סוחרי גומי". ב"הג'יגולו מקונגו" שיחקו גידי גוב, תיקי דיין ויוסי פולק. לוין הגיע לשם אחרי הסערה שעוררה "מלכת אמבטיה" בקאמרי, שביקרה בחריפות את המיליטריזם, השכול והמיתוסים הלאומיים בעיצומה של מלחמת ההתשה. "אף במאי לא רצה לביים את זה כי לא היו לחנוך הצלחות מסחריות עד אז", אומר נועם סמל שערך ערב מיוחד על החיבור המרתק הזה במסגרת חגיגות ה-70.
"צוותא זה לא מקום - זה רעיון". יוסי פולק, תיקי דיין וגידי גוב, במסגרת "הג'יגולו מקונגו" של חנוך לוין בצוותא, 1989
(צילום: ציון ציפריס, ארכיון העולם הזה)
"'מלכת אמבטיה' ירד אחרי הצגות ספורות בקאמרי, גם 'קטשופ', שהוצג במרתף של קולנוע פריז, בבימוי של דוד לוין, עם טוביה צפיר, תיקי דיין וקובי רכט. גם 'את אני ואני והמלחמה הבאה' ירד די מהר בגלל המחאה שהתעוררה בעקבות העלאתו. אגב, שמעון מנחם, מנכ"ל צוותא ב-1968, לא הסכים לארח את 'את ואני והמלחמה הבאה' במועדון", הוא מספר על הקברט הסאטירי הראשון של לוין, עלה ב-1968, כשנה אחרי מלחמת ששת הימים, ותקף את הפאתוס ואת תחושת האופוריה שאפיינו את ישראל שלאחר הניצחון.
"קיבלתי טלפון מניסים ציון, המנכ"ל של צוותא באותם ימים, שאמר לי שחנוך רוצה להעלות מין קברט ושהם רוצים להיפגש איתי", מספר גבריאלוב שהלחין את שירי ההפקה של "הג'יגולו מקונגו" בצוותא. "שמחתי מאוד. נפגשנו בצוותא וחנוך הסביר לי מה הוא רוצה לעשות. הוא נתן לי לקרוא את המערכונים שהוא רוצה לשלב במחזה. חזרתי אליו ואמרתי שצריך להיות שם מין בלוז יידישאי וזה מצא בסופו של דבר חן בעיניו. חנוך הציע כמה שחקנים ביניהם את יוסי פולק ותיקי דיין כי אמרתי לו שצריך שחקנים שיודעים גם לשיר. שאר השחקנים שהוא הציע לא נראו לי מתאימים. הצעתי לו שיבדוק את גידי גוב. הוא לא כל כך התלהב בהתחלה, אבל הוא עשה לו אודישן, וגידי נכנס לתפקיד. הם שרו בין השאר את ציפור המכנסיים הקטנה'. לשמחתי לא ידעתי שהשיר הולחן בעבר על ידי רפי קדישזון והושר על ידי רפאל קלצ'קין".
מהאולם הקטן
צוותא פעל בתחילה בכמה משכנות זמניים בתל אביב, ובסוף 1963 עבר לרחוב מאפו 11, שם שכן במשך שמונה שנים. ב-1972 עבר למשכנו הקבוע במתחם לונדון מיניסטור, בפינת אבן גבירול ושאול המלך, שבו הוא פועל עד היום ומתפתח לאורך השנים. רועי בר נתן, שהנחה בחן אופייני את האירוע, סיפר: "בשנות ה-90 נפתח 'צוותא 2'. 'צוותא 2' זה כמו ההרחבה של הקיבוץ - כמו ההרחבה זה מכניס קצת כסף, מביא אוכלוסיות חדשות, אבל נמצא שם בעיקר כדי שיהיה על מי להתנשא.
"אז בימי רביעי בצוותא 2 הופעתי בסדרת ערבי נונסנס בשם 'פגע וברח': אדיר מילר, אסי וגורי, רותם אבוהב... אנשים שהיום מובילים קמפיינים, אבל פעם היינו מופיעים פה בערבי נונסנס. חושבים שנונסנס זה 'חָסַר הגיון', אבל הפירוש האמיתי זה כנראה חסר קהל. באמת - אם היו באים עשרה אנשים לערב שלנו היינו שמחים. ובתוך העשרה אנשים האלה בקהל - תמיד יושבת גם לולה. ואם לא היו מספיק אנשים היא הייתה עולה למעלה וחוטפת אנשים אקראיים מלונדון מיניסטור. ניצלה את חולשתם של אנשים שאכלו שווארמה בפם-פם וחטפו סחרחורת. ואנחנו הרגשנו שאנחנו מה זה מצחיקים, אבל לא תמיד צחקו. ולולה הייתה כזה אומרת לנו (מחקה את לולה): 'כשיהיה מצחיק - יצחקו'. וזה משפט שאני לוקח איתי עד היום".
"לולה אמרה, 'כשיהיה מצחיק - יצחקו', וזה משפט שאני לוקח איתי עד היום". רועי בר נתן ועילי בוטנר, מתוך מופע 70 לצוותא
(צילום: איציק בירן)
גם דויד ברוזה התחיל להופיע בצוותא עם יהונתן גפן ב"שיחות סלון", מיד אחרי השירות הצבאי שלו. כזמר במופע משלו החל את דרכו באולם הקטן, "צוותא'לה". "הייתי מתחיל את הערב בלי לדעת אם מישהו בכלל יבוא", סיפר לא פעם. "הקהל התחיל לטפטף פנימה בחצות ובסוף היינו יוצאים מותשים בארבע בבוקר. הייתי מביא יין מהבית ומוזג לאנשים בקהל. זה היה בתקופה של 'חיפה חיפה' ו'יהיה טוב'". כמובן שעוד לפני זה הייתי בא לצוותא לראות הופעות של מתי כספי, אריק איינשטיין ושלום חנוך. בשבילי, בשביל כל אמן, לא היה דבר חשוב יותר מלהופיע באולם הגדול. כשסופסוף הגעתי לשם, עם 'האישה שאיתי', זה החזיק מעמד בדיוק יומיים, כי מיד עברנו להיכל התרבות".
נעל את הערב מנכ"ל צוותא חיימון גולדברג, שהודה למנהלים הקודמים של המועדון, בהם גם משה טנא ושמעון מנחם. "כשמדברים על צוותא, נדמה שהדרך הטובה ביותר להתחיל היא דווקא במילים של מי שידעו לזהות כבר בתחילת הדרך מה המקום הזה יכול להיות", אמר. "אברהם שלונסקי, ממייסדי צוותא הוא שנתן למועדון את שמו, והוא הסביר את הבחירה בשם 'צוותא' במילים שאני חושב שמלוות אותנו ורלוונטיות עבורנו עד היום: 'כחברות של אלה שאכפת להם; שיודעים לשאול ומבקשים תשובות; שבשחרם דעת ויצירה הם שוחרים את הטוב'.
"מאז עברו 70 שנה, אבל נדמה שהמילים האלה עדיין מתארות היטב את מה שאנחנו בצוותא מבקשים להיות. לצד מיטב היוצרים, המוזיקאים, השחקנים והכותבים, תמיד היה בצוותא מקום לאירועים שהציפו שאלות שהחברה הישראלית צריכה לשאול את עצמה. צוותא זה לא מקום - זה רעיון".
