בואו נבהיר משהו לגבי סרטים שעושים סלבס על עצמם: הם עוסקים בסלבס. לפעמים נדמה שזה כל מה שהם עושים - חוגגים פסטיבל אגוצנטרי של עצם היותם תוך איצטלה מחקרית כלשהי (דוגמת איך זה להתעשר פתאום? איך זה להיות אשתו של כדורגלן? איך זה להתחתן עם חרדי?), וכל הנחלים מובילים, מעשה שטן, אל הסלב עצמו. סלבס עושים את זה כדי להרגיש יותר טוב עם עצמם, גופי השידור מחבקים את התוצרים האלה והקהל צופה בהם כדי להציץ לחייהם של אנשים מפורסמים (וגם כדי להשתמש בהם כקרקע לעקיצות ורטינות). הסרט של אסי עזר ששודר אמש (ב') בקשת, "אין עוד אהבה כזאת", בו מתועד חלק קצר מתהליך הפונדקאות שהפך אותו ואת בן הזוג שלו להורים לתינוקת, הוא לא יוצא מהכלל מהבחינה הזאת.
"אין עוד אהבה כזאת" – סרט
(באדיבות קשת )
זה לא הסרט הראשון שעזר עושה על חייו. זה התחיל ביציאה שלו מהארון מול הוריו ב"אבא, אמא, יש לי משהו לספר לכם", המשיך ב"הוא גם האלוהים שלי" על החתונה שלו עם אלברט אסקולה והיחסים המורכבים שלו עם היהדות, ועכשיו הפונדקאות וההפיכה להורה. לא מזמן הוא היה מושא לחשיפה פחות נוחה – השחקן יהודה נהרי טען בראיון שעזר הטריד אותו לפני עשור במהלך ראיון עבודה שערך לו, טענה שלא הגיעה לכדי תלונה ולא בוררה בערכאות משפטיות או בחקירה משטרתית. עזר הכחיש מכל וכל ונדמה שהפרשיה הזאת לא הדירה אותו מהמסך, בניגוד למקרים דומים אחרים. לא מזמן הוא גם העלה פוסט שרטן על התעריף שגובה אחות לילה, פוסט שקשה להגיד עליו שהוא מעיד על רגישות מופרזת ומודעות עצמית.
אין לי מושג מה עומד מאחורי הצורך של עזר לחשוף את חייו באופן הזה, אבל מה שהפך את חייו למורכבים - להלן הנטייה המינית שלו - הוא גם החוט המקשר בין כל הסרטים שהוא יצר. העובדה שעזר הוא גיי הופכת אותו לנציג של קהילה מקופחת, שעדיין נמצאת במאבק על לגיטימציה וזכויות, ומספיקה הצצה בתגובות לפוסטים של עזר באינסטגרם או בטוקבקים לראיונות איתו כדי לראות שהמאבק הזה רחוק מלהסתיים. זה לא הופך את הסרטים שלו בהכרח לאיכותיים וגם לא מקהה את האקסהיביציוניזם שלו, שניכר בכולם, אבל זה כן מנרמל ומנכיח את המכשולים שעדיין עומדים בפני גייז בפרט ולהט"בים בכלל, גם אם בעצם קיומם על המסך.
2 צפייה בגלריה
נציג של קהילה מקופחת. עזר ב"אין עוד אהבה כזאת". מתוך "אין עוד אהבה כזאת"
(צילום מסך, קשת)
"אין עוד אהבה כזאת" לא מביא תוכן שמצדיק סרט של שעה, אולי כתבה באולפן שישי. חלק הארי שלו הוא הרגעים שבהם עזר ואסקולה נוסעים בארצות הברית לבית החולים שבו נולדה הילדה שלהם, המפגש שלהם עם תורמת הביצית והאם הפונדקאית, ובעיקר השלבים הרגילים - המרגשים לפרקים אבל בהחלט לא יוצאי דופן - שעוברים הורים טריים כשהם מתחילים במסע הארוך והמפרך עם תינוק קטן. על האכלות, היעדר שינה, ויכוחים, הרגשות המציפים והאהבה לתינוקת. אין בסרט תיעוד של החיפושים אחרי הפונדקאית או התורמת מעבר לראיון קצר עם עזר ואסקולה. אין שם כמעט אינפורמציה על מה שהופך את המסע שלהם ליוצא דופן. אם כבר ההיפך - הוא כמעט נדוש, למעט קטע קצר שבו הזוג עורך ארוחת ערב שאליה מגיעים הפונדקאית ובן זוגה ותורמת הביצית למפגש משותף, שגם הוא, איכשהו, הופך למיצג, ואני תוהה איך הרגישו הנוכחים במעמד האינטימי הזה כשבחדר נוכחים גם צלם ומצלמה.
לא מזמן שודרה בקשת כתבה על מורן אטיאס שהחליטה להביא ילד כאם יחידנית, במסגרתה התפעמו אנשי החדשות מהתעוזה ומהאומץ לצעוד במקום שבו האדם הלבן, או יותר נכון מורן אטיאס, לא צעד בו מעולם. גם אטיאס אוספת חומרים לסרט משלה על התהליך, שאי אפשר להגדיר אותו כנדיר. גם היא, הרשו לי להמר, מן הסתם תעסוק בחומרים שאין בהם שום חידוש או תובנה יוצאת דופן מעבר לעובדה שהם אירעו לה עצמה.
המקרה של עזר אולי מורכב קצת יותר, והוא ואסקולה נהנים מהנחת החסד של הערך שלהם בהנכחה, כמו שזוג גייז ב"חתונה ממבט ראשון" לא בהכרח מביא תוכן שונה מזוגות סטרייטים, אבל הערך שלו מתגשם בעצם קיומו על המסך. האם זה הופך את הסרט שלו לטוב? לא. האם דברים שקורים לסלבס מעניינים רק משום שהם קורים לסלבס? לא. האם תכנים כאלה ימשיכו לקסום לזכייניות, למלא את הפריים טיים ולעורר באזז? בהחלט. אי אפשר להפריד את אסי עזר מהנטייה המינית שלו כמו שאי אפשר להפריד בין גופי השידור לטבלאות הרייטינג, ובמקרה הספציפי שלו התוצאה כנראה שווה את המחיר.
