במשך תשעה חודשים מרינה שויף הייתה בטוחה שסיימה עם אהבה. פרידה קשה הותירה אותה לבד בדירה שכורה בתל אביב, כמעט בלי עבודה ועם התקפי חרדה שהפכו גם את היומיום למאבק. השחקנית כתבה בלי הפסקה - את הכאב, את הפחדים ואת כל מה שלא הצליחה לומר בקול - ובעיקר ניסתה לשכנע את עצמה שהיא כבר לא צריכה אף אחד.
מרינה שויף
(צילום: Ran Biran)
ואז, בוקר אחד, היא יצאה לחדר המדרגות המוזנח וראתה גבר עומד על המעקה ומחליף נורה. הוא חייך ואמר לה "בוקר טוב", והיא בעיקר תהתה מי טורח לתקן משהו בבניין שאיש לא מתחזק. היא עוד לא ידעה שהאיש הזה, שי, יהפוך לבעלה ולעוגן היציב בחייה. "זה היה בניין מעופש בתל אביב, אפילו ועד בית לא היה", היא נזכרת בריאיון למגזין סוף השבוע של ynet.
גם הוא יצא אז ממערכת יחסים, אבל הרומן לא התחיל מיד. להיפך. "לאט-לאט התחלנו להיות ידידים", מספרת שויף. "הוא לא ניסה לחזר אחריי, וטוב שכך. אם היה מחזר אחריי, זה לא היה יכול לקרות. הייתי מאוד פצועה ולא נתתי לאף אחד להתקרב. היינו יוצאים לשתות כוס יין, פשוט היה לנו נעים ביחד".
כך עברו תשעה חודשים נוספים, עד שלילה אחד שינה הכול. "ישבנו בבר בשלוש לפנות בוקר. היה המון רעש, ניסיתי להגיד לו משהו והוא לא שמע, אז התקרבתי ושמתי יד על הרגל שלו. אני זוכרת את התחושה הזאת עד היום. הרגשתי עוגן. פתאום הבנתי: הבן אדם הזה הוא הבן אדם שלי".
מאז הם יחד כבר יותר מ-17 שנה, נשואים והורים לשלושה ילדים - וכלבה אחת. כדי להבין למה דווקא האיש שהחליף נורה בחדר מדרגות הפך לעוגן של חייה, צריך לחזור הרבה אחורה - אל הילדה שעלתה לישראל ולמדה מוקדם מאוד לרצות אחרים.
"התקרבתי ושמתי יד על הרגל שלו, ופתאום הבנתי - זה הבן אדם שלי". מרינה שויף
(צילום: טל שחר)
"ברית המועצות התפרקה וההורים שלי הבינו שהם צריכים לעלות לישראל כי לא ברור מה יקרה כאן. הכול יכול היה ללכת לכל הכיוונים ועלינו לארץ. לאבא היה מעמד מכובד מאוד בברית המועצות, ופתאום הוא מגיע לכאן, לא יודע את השפה, לא עובד לעיתים, גר באיזו דירה מעופשת בקריית ים, ולפעמים גם נזקק, ואותו דבר גם אמא שלי. אלו היו ימים קשים".
כמו מה?
"החינוך שלנו בברית המועצות היה קשה, אמא שלי נפלאה אבל קשה. הייתי קצת רגישה מדי בשביל המערכת הזאת. לתת מחמאה או פידבק חיובי זה לא דבר שקיים. בגיל מאוד צעיר למדתי שאם אני מרצה, ממושמעת וילדה טובה - אז אני לא מקבלת את הקור הזה".
את היציבות שלה באותם ימים, או לפחות כך היא חשבה, מצאה שויף אצל בן זוג שכפול מגילה - אז רק בת 16. "הייתי איתו ארבע שנים", היא נזכרת, "רק אחר כך קלטתי שעם כל המשקל הגדול שהיה לו בחיים שלי, הוא לא אפשר לי להיות מי שאני. הוא ניסה להפוך אותי למישהי שהיא האישה האידיאלית בעיניים שלו".
היה פרופסור שהייתי איתו במערכת יחסים [מקצועית] נפלאה, הוא היה איש מקסים ונחמד. עד שהגעתי להיפרד ממנו ולקבל את החתימה על העבודה שלי - ואז הוא הוריד את המכנסיים והתקרב לפנים שלי. לא יכולתי לסרב. לא רציתי להביך אותו. זה אגב לא הפריע לו לשלוח לי אחרי זה דרישת שלום מאמא שלי, כי הם עבדו בסמוך
מה זה אומר?
"הוא היה מנסה ללמד אותי איך לדעתו אני צריכה להתנהג. נגיד הוא אמר לי מה להגיד מול החברים שלו כדי שאשמע חכמה, ומצד שני הוא היה מטיל עליי עונשים ורודה בי. הייתי בתחושה שעוד מעט אגדל להיות ראויה. אני זוכרת כשקיבלתי ציון גרוע בלימודים ופחדתי לספר לו יותר מאשר לאמא שלי, שגם ככה הייתה אישה קשה. הוא היה מלמד אותי איך לבשל, איך לעשות כביסה. הייתי חומר הגלם שלו".
זאת אומרת שהיית עסוקה כל הזמן בריצוי.
"בדיוק. אני הסתובבתי עם זה בהרבה שלבים בחיים שמישהו צריך לתת לי אישורים לערך שלי. הסביבה שלי תמיד צריכה לאשר אותי. אבל אני רוצה לומר שבמערכת היחסים הזאת היו גם הרבה דברים חיוביים - הייתה לנו אהבה, זה לא שחיינו בצינוק. הסביבה שלי אז בקריית ים לא נתנה לי את הריגוש שהוא נתן לי. ראינו סרטים מעניינים, שמענו מוזיקה שריגשה אותי וזה פתח לי עולמות שלא היו פתוחים עבורי באותם הימים. הייתי זקוקה לזה נואשות. ההורים שלי עסקו בארץ בעיקר בהישרדות".
"הסתובבתי עם זה בהרבה שלבים בחיים שמישהו צריך לתת לי אישורים לערך שלי". מרינה שויף, מתוך ההצגה NO NAME
(צילום: דריה קוזמינה)
גבר בן 32 עם נערה בת 16, קשה לי להאמין שהיית מסכימה לבת שלך מערכת יחסים כזאת.
"זה נכון. הייתה במערכת היחסים הזאת גם תלות שבאה ממקום לא בריא. נכון שזה היה קשר אמיתי והייתה בו אהבה, אבל עד שאת כאישה וכבן אדם מגדלת בתוכך הערכה לעצמך, את תהיי במקום שאת מוכוונת על ידי מישהו אחר. ולי לקח זמן להגיע לזה".
"אנשים זיהו שהייתי פגיעה"
שויף (52) מתגוררת עם בעלה וילדיה בתל אביב ומאחוריה רזומה מרשים בתיאטרון באר שבע, הקאמרי, וגם סדרות טלוויזיה כמו "תעשה לי ילד", "זינזאנה", "פיק-אפ", "המילואים" ועוד. בימים אלה היא מככבת בהצגות "האחים קרמזוב" בתיאטרון גשר, "מלאכים בלבן" בהבימה, "היפהפייה הנרדמת" בתיאטרון עכו, והמחזה פרי עטה NO NAME.
בעולם המשחק מצאה שויף שכל ה"חסרונות" שלה שצוינו בפניה בילדותה, כמו רגישות יתר, הפכו ליתרונות - וכך לדבריה גם עניין המראה החיצוני. עד שעלתה ארצה, כלל לא הרגישה את היופי שלה. "לא גדלתי כבחורה יפה. הייתי טובה וחמודה. וברוסיה היופי ברור כזה - כולן יפות".
ובישראל?
"הייתי הולכת ברחוב ואנשים היו מסובבים את הראש. זה היה לי כל כך משונה, אבל אנשים גם אמרו לי וולקאם בזכות זה. משכתי תשומת לב, לא הייתי עוד אחת בנוף. פתאום בלטתי. על הרקע הזה היו גם מלא הטרדות מיניות, בכל מקום שהגעתי אליו. אפילו כשלמדתי בביו-טכנולוגיה. היה פרופסור שהייתי איתו במערכת יחסים [מקצועית] נפלאה, הוא היה איש מקסים ונחמד. עד שהגעתי להיפרד ממנו ולקבל את החתימה על העבודה שלי - ואז הוא הוריד את המכנסיים והתקרב לפנים שלי. לא יכולתי לסרב. לא רציתי להביך אותו. זה אגב לא הפריע לו לשלוח לי אחרי זה דרישת שלום מאמא שלי, כי הם עבדו בסמוך.
"המקרה הזה גרם לי להרגיש סתומה במשך שנים. לקח לי שנים להבין שזאת לא אני שלא בסדר. האשמתי את עצמי שהייתי נחמדה מדי, פתוחה מדי, תמימה מדי. הדבר עצמו הוא לא הרסני כמו תחושת האשמה. אני כל כך הערכתי אותו והרגשתי שלא נעים לי לשים אותו בסיטואציה הזאת, לא רציתי להביך אותו - אז עשיתי את זה".
"לקח לי שנים להבין שזאת לא אני שלא בסדר". מרינה שויף
(צילום: Kate Heifitz)
זה נשמע נורא.
"כן. אני חושבת שהבנתי את חומרת המקרה, אבל לא חושבת שאי פעם עצרתי לחשוב על זה. רק עם השנים הבנתי, ככל שהתחלתי להעריך את עצמי יותר. וברגע שביססתי את הדבר הזה בתוכי - אנשים פחות העזו להטריד אותי מינית. אנשים הם חיה מאוד חכמה, הם זיהו שהייתי פגיעה. עם השנים זיהיתי ופיתחתי חושים, מתי אנשים מדברים איתי כדי להגיע למשהו אחר. זיהיתי את זה לפעמים בהתנהגויות ולפעמים ברמיזות".
תני לי דוגמה.
"במאי שהערצתי וחלמתי לשחק בסרט שלו. זה היה לפני שנים, הסוכנת שלי קבעה לי פגישה איתו. זאת הייתה פגישה שלישית בינינו בקשר לפרויקט. היא הייתה אצלו בבית, ואז אני מבינה שזה מתחיל. פתאום שותים כוס יין והוא אומר לי, 'איזו מדהימה את', ואני קולטת שאני הופכת להיות פלסטלינה בידיים שלו. ואז את לאט לאט שמה את הגבול הזה. אני מפיידת את הדבר הזה לכיוונים אחרים, והוא מבין שאין לו סיכוי.
רציתי את הסם כל הזמן. החלק הכימי היה חשוב, אבל זה היה יותר המנטלי, התלות, ההתמכרות. כל בן אדם ממלא את הריק שלו בדרך אחרת. אצלי היו שדים ומחשבות שאני חסרת ערך
"לכן אני חושבת שהירושה הכי טובה שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו זה ערך עצמי. כששואלים אותי איזו אמא אני, ואני אומרת - אולי אני גרועה כי אני לא מעורבת מספיק, ולא עושים ארוחות שישי, אבל לפחות אני משתדלת לתת להם ערך עצמי. להראות להם שהם טובים ומוגנים, שיש להם את מה שהם צריכים. מה שלא תעשו אתם מוגנים. לא משנה מה - יש להם גב".
"הקוקאין הפך לעיקר עולמי"
בדרך למקום השלם שבו היא נמצאת כיום, שויף חוותה משבר אישי קשה מאוד שהתחיל כחוויות בבילויים בתור שחקנית צעירה - והידרדר לתהום שממנו התקשתה מאוד לצאת. "היינו מסיימים הצגה בתיאטרון והולכים לדפוק שורות כל הלילה במועדונים. זה היה כמו כלום בשבילנו, כמו לשתות כוס שמפניה. בגלל שאני בן אדם חסר פחד ומעצורים, עשיתי קוקאין בכמויות גדולות והגעתי למצב שזה הפך להיות עיקר עולמי. במקום ללכת אחרי החלומות שלי וללכת לפגישה עם במאי שיכול היה לתת לי עוד תפקיד - העדפתי לעשות עוד לילה של מסיבה פרועה. זה מחק אותי".
"במקום ללכת אחרי החלומות שלי, העדפתי לעשות עוד לילה של מסיבה פרועה. זה מחק אותי". מרינה שויף, מתוך ההצגה NO NAME
(צילום: Alex Deda )
עד כמה זה השתלט עלייך?
"רציתי את זה כל הזמן. החלק הכימי היה חשוב, אבל זה היה יותר המנטלי, התלות, ההתמכרות. כל בן אדם ממלא את הריק שלו בדרך אחרת. אצלי היו שדים ומחשבות שאני חסרת ערך. התקופה הפרועה באמת אצלי נמשכה תשעה חודשים - הקוק לא עלה לי כסף, כל החברים היו אצלי בבית, ממש פתחתי מקום פרוע".
מתי את שמה לזה סוף?
"הייתה נקודה אחת שבה הבנתי שהרסתי כל מה שאפשר. היה לילה אחד עם ערב פרוע מאוד אצלי בדירה, לפני קצת פחות מ-20 שנה. אחד החברים כנראה הלשין למשטרה, והם התחילו לדפוק בדלת. הוא מכר אותנו. בדיעבד הבנתי שהוא ניסה כנראה להזהיר אותי אז הוא צלצל אליי קצת קודם ודיבר מוזר, אבל לא קישרתי. המשטרה דפקה ולא פתחנו את הדלת. הצלחנו להסתתר. שתבין, הייתה אצלי מסיבה משוגעת. הורידו לנו את השאלטר. אני התעלפתי ואיבדתי הכרה. נפלתי על שולחן זכוכית והפנים שלי היו מרוסקות, וכשהתעוררתי כל מה שעניין אותי זה איך אני עושה עוד שורה. זה היה האירוע שבו הבנתי שאני מתחילה לאבד צלם אנוש. שפה מתחיל להיטשטש הקו הדק של השליטה שלי בדבר הזה, שהיה כל כך כיף. הייתי כמו אחת מהחבר'ה פתאום, שעושים סמים ונהנים ביחד".
עכשיו כשאת אומרת את המשפט הזה, "הייתי כמו אחת מהחבר'ה", זה מחזיר אותך לילדה העולה החדשה שחיפשה להיות חלק?
"הכול קשור. הדברים האלה מכריחים אותך להסתכל על הפצע הזה, להבין שאת צריכה לשים לב למשהו שזועק לך. והיום אני מבינה את מה שלא הבנתי אז".
"הייתי כמו אחת מהחבר'ה פתאום, שעושים סמים ונהנים ביחד"
(צילום: Kate Heifitz)
אחרי שנים שבהן פחדה מהאופן שבו אחרים רואים אותה, שויף עומדת היום על במה ומספרת בעצמה את הסיפורים שפעם התביישה בהם. היא כתבה כאמור את ההצגה NO NAME, ובה גם המסרים שכתבה במשבר ההוא בחייה בדירה בתל אביב - כשהתמודדה עם חרדה וקושי. אפילו בתה כבר ישבה בקהל. "היא אמרה לי שזה פחות נורא ממה שהיא דמיינה", היא מחייכת. ואולי גם בזה יש משהו מהדרך שעשתה: הסיפורים נשארו אותם סיפורים, אבל מי שמספרת אותם היא כבר לא אותה אישה.
היום היא לא רק משחקת וכותבת, אלא גם חזרה במפתיע להכשרה שלה בביו-טכנולוגיה. שם הרוקחות הופכת לביטוי נוסף של אותו רעיון: להקשיב לעצמה, לבחור מה טוב לה, ליצור משהו בידיים. "אני עושה סדנאות טיפוח ואני כל כך אוהבת את זה", היא מספרת, "אנחנו עושים בשמים טבעיים. הקוסמטיקה היא משל מבחינתי. אני נהנית לתת לעצמי חומרים שהם טובים לי, שאני מאמינה בהם ושהם מרגשים אותי. זה כמו שאני מכינה אוכל ויש בו את האהבה שלי. הסדנאות הן משהו חוויתי. אנחנו רוקחות דברים ודרך זה אני מעבירה המון על חושים, ומהי היכולת להקשיב להם. גם דרך זה אני מגשימה את עצמי ומרגישה חלק".
