את ליטרת החרדים שלנו אנחנו מקבלים לרוב דרך המסננים של ערוצי האקטואליה, וכעת גם קצת מיד ראשונה בהפגנות הרפורמה בבני ברק. נדיר שמגיע מישהו מתוך הקהילה הכל-כך סגורה הזאת ופותח את הלב מבלי לעבור בדרך הייסורים של החילון והיציאה בשאלה. אבל הנה, מוישי שיק, הבן של מנהיג קהילת החסידים ביבנאל, הרב אליעזר שלמה שיק, מספק לצופים הצצה כנה ונדירה אל תוך הקהילה ההרמטית, אל התנהלות הכת שאפיינה אותה במשך עשורים וממשיכה לאפיין אותה גם בימינו, ולמחיר ששילמו חלק מבני הקהילה, בעיקר הילדים והנשים. אל העדות הזאת ועדויות נוספות, הנוגעות לקהילת יבנאל, יוכלו בעלי לב חזק להיחשף בסדרת הדוקו "בשם האב", שהפרק הראשון שלה שודר אמש (ד') בכאן.
מתוך "בשם האב"
(באדיבות כאן)
לא משנה כמה פעמים יוטל אורה המחטא של שמש הדוקו על התנהלות של כתות ועל האנשים שהצליחו להיחלץ מהן, ולא משנה כמה התיאורים האלה חוזרים על עצמם - אותו מנהיג כריזמטי ותאב כוח, אותה אשליה של נדיבות ופתרון למצוקות נפשיות וחברתיות, אותה צבירה של כסף על חשבון המאמינים ואותו ניצול נפשי ופיזי, לא פעם גם מיני - הייאוש שמגיע עם הצפייה הוא תמיד אותו הייאוש, והוא בלתי נסבל. הרב אליעזר שלמה שיק, המוהרא"ש, בן למשפחת חסידות סאטמר בניו יורק, הצטרף לחסידות ברסלב בגיל 16 והחליט בבגרותו להקים לו קהילת ברסלבים שבראשה עמד.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
חסידות ברסלב התנגדה לו אבל הוא התעקש, ובשנת 1986 הקים קהילה בישוב יבנאל, בגליל התחתון. הוא ניהל את הקהילה מיבנאל ובהמשך גם מניו יורק, באמצעות מצלמות סגורות ותקשורת טלפונית ופקסים. כמו כל מנהיג כת שמכבד את עצמו, גם המוהרא"ש ידע לספוח אליו את השבורים והנדכאים. הוא הנחיל תפיסה קיצונית לצאן מרעיתו שהעריצו אותו הערצה על-אנושית, כשהוא מצידו עודד אותם "למסור להם את השכל שלהם", ולציית לו באופן עיוור.
החזון של המוהרא"ש כלל נישואי קטינים כבר בגיל 14, כדי למנוע מהנוער לחטוא, התעלמות מניצול מיני בתוך הקהילה, עידוד מכירת ספרונים שהדפיס כדי להכניס כסף לעמותה שניהל, בידוד מוחלט של חברי הקהילה ושליטה אבסולוטית בהלכותיה. לא פעם הוא הפעיל חבורה אלימה של עושי דברו כדי לקדם את החזון הזה. בשנת 2015 הוא נפטר והשאיר אחריו קהילה מסוכסכת, משפחה מפורקת וקרב מכוער של יורשים שעדיין נמשך.
"בשם האב" מארח לצד פליטי הכת - צעירים בשנות ה-20 לחייהם שהצליחו להימלט מהקהילה לאחר פטירת המנהיג, גם את האנשים שעוד ממשיכים את דרכו ומאמינים בו. אבל השגריר הכי מוצלח של הסיפור הוא מי שהניע את יצירת הסרט מלכתחילה: מוישי שיק. הבן של המוהרא"ש יצר קשר עם הבמאית ואחת מיוצרי הסדרה, בת דור אוז'לבו, שביקרה ביבנאל במסגרת עבודה על הסדרה "קשר השתיקה" עם צופית גרנט. הוא הציע לה את הסיפור מנקודת המבט שלו - הסיפור של מי שגדל כנסיך בחצר האדמו"ר, "פרחח מפונק", כמו שהוא מכנה זאת. הסיפור של מי שראה את עצמו כיורש הטבעי של האדמו"ר בכל מה שקשור בניהול הקהילה והנכסים שלה, אבל שנים של הדחקה ומפגש אחד עם אבא שלו, הפך אותו למנודה.
מוישי מצטרף לשאר המרואיינים, שחלקם מצולקים וכולם משאירים חותם, ויוצר דמות מורכבת שבפרק הראשון קשה שלא לחשוד בה, ובהמשך היא הולכת ומתבהרת, אבל עדיין נותרת מסתורית. האם מוישי היה טורח לספר את סיפורו האישי הכאוב, כבן של אדם שתלטן ונרקיסיסט עם שיגעון גדלות, האם הוא היה משקיע כל כך הרבה מאמצים בפירוק הכת שהותיר אביו אם לא היה מנושל מהירושה העצומה שלו? קשה לדעת. אבל הסיפור שלו, כמי שצפה באביו מקרוב וידע לראות אותו דרך ההערצה, הדבקות והביטול העצמי, הוא הנדבך החשוב ביותר בסדרה, והוא זה שמשלים את התמונה ומאשש אותה.
לא חסרים מנהיגים שידעו לטפח כתות ביהדות. יהיה מי שיטען שלאנשים יש את הזכות לבחור לחיות את חייהם בכת המבוססת על דת, כאשר מי שמחליט מה טוב להם הוא פטרוני ומתנשא, שלא לומר שמאלני בוגד. אבל אז מגיעות העדויות של הילדים שבגרו והצליחו למצוא את נתיב המילוט שלהם החוצה, ובאותו הרגע ברור שהבחירות שנעשו גובות מחיר דווקא מאלו שלא קיבלו את זכות הבחירה, ושאת הקורבנות האלה צריך למנוע.
מה שמפחיד לא פחות, בעידן המקוטב הנוכחי בו החילוניות נאבקת על חייה, הוא שמה שמתואר ב"בשם האב" לא רחוק מההתרחשויות בקהילות חרדיות אחרות בארץ, מתונות יחסית או כאלו שלא מאופיינות ככת. נישואי קטינים הם לא דבר נדיר, השתקה של התעללויות מיניות וכיבוס הכביסה המלוכלכת בבית בטח שלא, וגם לא האשמה האינסופית שמופנית כלפי ילדות, נערות ונשים כמדרדרות ומטמאות. אוז'לבו ושני השותפים שלה ליצירת "בשם האב", גל גופר ויואב לשם, לכדו מקרה אחד והצליחו למסגר אותו משום שהקהילה שתועדה נהתה אחרי מגלומן מסוכן אבל, כמו שאומר הפתגם, יש עוד הרבה במקום ממנו זה הגיע. תהיו חזקים.
