רומי סוויסה הייתה בת שש כשחזתה ברצח שני הוריה שנורו במכונית המשפחה על ידי מחבלי חמאס אשר פשטו על שדרות ב-7 באוקטובר. רומי הקטנה הסתתרה ביחד עם אחותה בת השלוש במושב האחורי, בעוד הקליעים שורקים סביבה בסמוך לתחנת המשטרה. "אתם של ישראל?", שאלה כשאיש השב"ס חילץ אותה, שאלה בקולה המפוחד שהוקלט ושודר במהדורות החדשות וטלטל מדינה שלמה. "תקחו אותנו", התחננה כשזיהתה הזדמנות להישרדות תחת אש. בימים שאחרי הטבח, כשאבק השריפה שקע, סיפורה של רומי - כפי שתועד והופץ בתקשורת הישראל - התנחל בלבבות של כולנו מתוך הערכה לתושייתה. סמל של גבורה צעירה, שלמרות העצב העמוק סביב, הפיך מעט תקווה לעתיד טוב יותר בהתחשב באפשרות הסבירה לסוף שהיה יכול להיות גרוע בהרבה.
הינד רג'אב הייתה בת חמש כשמצאה את עצמה נצורה במכונית במרכז שכונת תל-חאווה שבצפון רצועת עזה במהלך פשיטת צה"ל, לאחר שאש נפתחה לעבר רכבם של בני המשפחה והרגה את דודה, דודתה ושלושת ילדיהם. בת דודתה ליאן בת ה-15 הספיקה להתקשר למוקד הסהר האדום ברמאללה בבקשה לסיוע לפני שמטח אש נוסף חיסל גם אותה. הינד הצעירה נותרה לבדה כשמסביבה שש גופות. מבוכה ומפוחדת היא התחננה בטלפון לאנשי המוקד חסרי האונים: "תקחו אותנו". שעות עברו עד שהתקבל האישור לנתיב בטוח בתיאום הרשויות הישראליות וצוות רפואי מקומי יצא לחלץ את הינד מהתופת. אחרי שמונה דקות נסיעה בלבד, שני המחלצים הפלסטינים הגיעו לנ"צ, אלא שאז הופגז האמבולנס שלהם על ידי כוחות צה"ל. 12 שעות לאחר מכן, התגלתה הזוועה בשטח עם גילוי של תשע גופות, חמש מהן של ילדיהם. בהם גם הינד רג'אב. בניגוד לרומי הקטנה, היא לא ניצלה.
ההיכרות של הציבור הישראלי עם הינד רג'אב נקשר בעיקר בפעילותה של העמותה שהוקמה על שמה בבלגיה. מטרתה המוצהרת הוא לרדוף צדק עבור הפלסטינים בצל מה שנתפס על ידי מנהיגיו כפשעי מלחמה. נציגיה פועלים בבתי המשפט בחו"ל כדי לבוא חשבון עם ישראלים שהשתתפו בפעילות הצבאית של צה"ל בעזה, בהם אל"מ בני אהרון, מפקד חטיבת 401, שסומן על ידי הארגון כאחראי למותה של הינד רג'אב ושאר קורבנות התקרית. כך הפך סיפורה העצוב של הילדה הפלסטינית לסמל בינלאומי לסבל האוכלוסייה האזרחית תחת פשיטת צה"ל ברצועת עזה. אבל בסרטה הצנוע והמדוד של הבמאית התוניסאית כאתור בן הניה "הקול של הינד רג'אב", שהוקרן אמש (רביעי) בבכורה בפסטיבל ונציה שהפכה לאירוע מכונן שריגש את הצופים עד דמעות, שדה הקרב הפוליטי נשאר ברקע בעוד היא חוזרת לאירוע עצמו כפי שהתחולל בזמן אמת, בצורתו המזוקקת ביותר: ילדה קטנה נצורה לבדה תחת אש במכונית מלאת גופות של בני משפחה מחד, ומבוגרים שמוצאים עצמם חסרי אונים בניסיון לסייע לה מרחוק.
"זה סיפור על קריאה לעזרה - אבל אף אחד לא מגיע"
בן הניה, בת ה-48, היא אחת היוצרות המוכשרות ביותר בעולם הערבי, וגם בזירת הקולנוע הבינלאומית. בוודאי אחת מהמקוריות שבנמצא. היא הייתה מועמדת לאוסקר הזר ב-2021 על הקומדיה הסאטירית שביימה "האיש שמכר את עורו", ושבה עם מועמדות נוספת לפסלון המוזהב שלוש שנים לאחר מכן, הפעם עם הדוקו-דרמה "ארבע אחיות". במרכז אותה הרפתקה קולנועית מרתקת ומאתגרת עמדו קורותיה של משפחה תוניסאית שנקרעה לגזרים כששתיים מבנותיה חברו לדאעש. המקרה האמיתי הובא למסך כמיזוג של המציאות, ולצורך השחזור הדרמטי שלו לוהקו אם המשפחה ושתיים מבנותיה כשחקניות בסיפור שלהן, אותו חלקו כמשתתפות פעילות מול המצלמה לצד שחקניות מקצועיות שגילמו את האחיות המרדניות. התוצאה המבריקה, היא יצירה יוצאת דופן ברגישות שלה, וכן במידת האותנטיות שבה. ב"הקול של הינד רג'אב", הבמאית התוניסאית משיגה תוצאה דומה כסרט המשלב היטב חומרי ארכיון עם הופעות דרמטיות מבוימות בהתאם.
7 צפייה בגלריה
"הושפעתי מאוד מהקול שלה, זה נשאר איתי". כאותר בן הניה, במאית הסרט "הקול של הינד רג'אב" בפסטיבל ונציה
(צילום: AFP)
התשתית הדוקומנטרית של "הקול של הינד רג'אב" הינה הקלטת קריאת המצוקה של הינד שהופצה כבר באינטרנט, ושבה מתועדות שיחותיה עם צוות המוקדנים של הסהר האדום ברמאללה. קולה הרועד הוא הנוכחות היחידה של הגיבורה שהייתה באמת שלא מופיעה חזותית בסרט למעט בתמונות סטילס שצצות מדי פעם. היא פה כמעין רוח רפאים. לאורך הסרט היא מדברת בקולה הרועד, כפי שהוקלט בזמן אמת בתוך המכונית, בעודה מתארת את שמתרחש סביבה ומתחננת על חייה. מהצד השני של הקו, הקלטת המקורית פוגשת שחקנים המגלמים את אנשי צוות המוקד שמשוחחים עם הינד ומנסים להסדיר את חילוצה מול הצלב האדום והרשויות בישראל תחת תופת המלחמה. הטקסטים ברובם נמסכים על תמלול ההקלטה - 70 דקות אורכה - אולם השחקנים קלרה ח׳ורי ועמר חליחל הפלסטינים אזרחי ישראל, סז'ה קילאני הקנדית ממוצא ירדני, ומוטאז מלחיס, בוגר תיאטרון החופש של ג'וליאנו מר חמיס בג'נין, מעניקים לדמויות פנים, ושמות וקולות משלהם, וגם אופי.
כך מתנהל הסרט כדיאלוג מתמשך בין ההקלטות המקוריות של הינד לבין השחקנים שמגלמים את מי שאמורים לספק לה מענה ולהציל את חייה ומוצאים את עצמם חסרי אונים מול ערלות הלב והסרבול של המערכת הנוקשה. הילדה הקטנה לא אומרת הרבה מלבד לתאר את מה שמתרחש סביבה ברחוב לבקשת המוקדנים, ולבקש שוב ושוב שיצילו אותה. היא לא דנה במצב הפוליטי, לא סוקרת את הנרטיב ההיסטורי של הפלסטינים כל הדרך אל הנכבה, לא מצביעה על יחיא סינוואר כאשם באסון שעובר על עזה, וגם לא מציגה את טיעוניה לכך שבנימין נתניהו פושע מלחמה. הינד לא מדברת על כל זה. היא בסך הכול ילדה בת חמש, לבדה בשדה הקרב שלחלוטין לא מובן לה. היא לא יודעת מי נגד מי. היא לא מסוגלת לתת הקשר ופרשנות לזוועה שהיא עוברת בזמן אמת.
"הושפעתי מאוד מהקול שלה, הילדה הקטנה שמבקשת עזרה. זה נשאר איתי", סיפרה בן האניה בראיון לאתר "הוליווד ריפורטר". "כשהאזנתי להקלטה המלאה, מה שרדף אותי היה לא רק האלימות של המקרה, אלא הדממה בין הצלילים. הייתי בעיצומן של הכנות לצילומי סרט אחר אבל הייתי חייבת לעצור הכול כדי לספר את הסיפור הזה. הרגשתי שזה התפקיד שלי - למצוא את הדרך הקולנועית ביותר להביע את מה שקלטתי: ההקלטה הזאת, הקול הזה. הכול היה שם כבר. הייתי פשוט צריכה למצוא את הפרספקטיבה הרצויה לספר את זה". נקודת המבט שהבמאית אימצה היה השיח הזה של השחקנים מול הקול המוקלט של הינד, שנשמר כפי שהוא מההקלטה המקורית. זאת למעט קטע אחד כשהינד מבקשת שוב ושוב וחוזרת על עצמה מספר רב של פעמים "בואו תקחו אותי". הקטע הזה נערך וקוצר בהתאם למדיום הקולנועי. "זו הייתה עבודה עדינה לנסות לשמר את האותנטיות של ההקלטה, אבל בה בעת לקדם את הסיפור", הסבירה הבמאית.
7 צפייה בגלריה
זה לא הזמן לדיונים מופשטים על צדק, כבוד לאומי ונקמה. מתוך "הקול של הינד ריג'אב"
(צילום: The Party Film Sales)
מי שאמורים להעניק את ההקשר והפרשנות להתרחשויות והנסיבות שהביאו להן, הם חברי צוות הסהר האדום הפלסטיני. הם, הבוגרים, ומכירים את יחיא סינוואר, וגם נתניהו. הם מבינים מה שחמאס ונוחבותיו עוללו ב-7 באוקטובר, ועל מה ולמה ישראל מגיבה ובאופן תקיף כל כך. הם גם יודעים לאיום הקיומי שצה"ל רב העוצמה מטיל על כל אזרח פלסטיני בעודו פושט על השכונות הצפופות של עזה. בניגוד להינד התמימה, הם יודעים על מה ולמה מתחוללת המלחמה. אבל גם הם לא משוחחים על כך בסרט. הם חייבים לפעול במהירות כדי לתאם חילוץ עבור הילדה. זה לא הזמן לדיונים מופשטים על צדק, כבוד לאומי ונקמה. בין תסכול מהמנגנון האיטי והמסורבל, לבין חרדה לגורלה של הינד וההכרה שהיא עלולה למות בכל רגע, הם מתרכזים במטרה העילאית והמידית של הצלת חייה. הם איתה ברוחם, וכך גם אנחנו דרכם. הם מחויבים לה במציאות, וגם להקלטות המקוריות שמכתיבות את הדיאלוג גם מהצד שלהם.
הבמאית בן הניה עצמה נמנעת בחוכמתה מלהעניק הקשר ופרשנות שלה כאישה בוגרת ומודעת להתרחשויות, והנסיבות שהביאו להן. בניגוד להינד, יש לה עמדה מוצקה - פרו-פלסטינית אם תהיתם - והיא מתבטאת על כך בחופשיות בראיונות. עצם עשיית הסרט היא פעולה פוליטית. יעילה ביותר. בלי להטיף. הצופים, רובם מודעים כמוה, הם אלה שנדרשים למקם את עצמם ומצפונם על הרצף המוסרי שלהם. היצירה הזאת מאלצת אותנו להקשיב לקול של הינד רג'אב וגם לקול הפנימי של כל אחד מאיתנו במנותק לכל הרעש שבחוץ. האם אנחנו מסוגלים לשאת סבל ואכזריות כזאת כבני אנוש? האם אנחנו כישראלים מסוגלים לשאת את הבושה והאשמה למוות המיותר של ילדה בת חמש, שהיא במקרה גם פלסטינית?
7 צפייה בגלריה
עצם עשיית הסרט היא פעולה פוליטית. מתוך "הקול של הינד ריג'אב"
(צילום: The Party Film Sales)
"הפרספקטיבה הפלסטינית תמיד נמצאת תחת חשד", אמרה בן הניה בתגובה להתעלמות התקשורת העולמית מהעדויות של תושבי עזה, "יש השתקה של קולות פלסטיניים. זו הסיבה שהסרט נקרא 'הקול של הינד רג'אב'. עבורי, הסיפור של הינד רג'אב מסמל את ההשתקה הזאת, כי כל אחד יכול היה לשמוע את הקול שלה באינטרנט, אבל אף אחד לא בא להציל אותה או להציל את הילדים שנהרגו אחריה. אנחנו מדברים על הינד, אבל היא לא הילדה היחידה שנהרגה בעזה. אפשר לראות את המספרים, לקרוא את השמות, הרשימה של הילדים המתים. זה מביש. זה סיפור על קריאה לעזרה אבל אף אחד לא מגיע, וההשתקה והסתרה היא בהסכמה. זה מגוחך כי כשמישהו מתחנן לעזרה, צריך לשמוע אותו. אבל יש נטיה גזענית בנוגע לקולותיהם של הפלסטינים, שרבים לא רואים בהם בני אנוש. וזו הסיבה שרציתי לספר את סיפורה מהזווית הקולנועית, כי קולנוע מסוגל לעורר חמלה. חמלה הוא בדיוק הדבר יקר הערך הזה שאנחנו חסרים כשאנחנו מדברים על עזה והפלסטינים".
לטענת הבמאית הקולנוע נכנס במקום שבו התקשורת כושלת בדיווח על המתרחש בעזה, שעיתונאים זרים לא יכולים להיכנס עליה בהוראת ממשלת ישראל. "עשינו את הסרט הזה על הינד, והמקרה עדיין לא נחקר. אין עיתונאים. אפילו היום אנחנו חיים בעולם שבו לא ניתן לחקור את האמת. אי-אפשר לחקור מה קרה, אבל אני מקווה שזה ישתנה יום אחד כי אנשים זקוקים לצדק", אמרה בן הניה. בשיחה עם סוכנות AFP לקראת הקרנת הסרט, התייחסה אמה של הינד, ווסאם חמאדה בת ה-29, לאפשרות שהסרט ישנה משהו. "אני מקווה שזה יעזור לעצור את מלחמת החורבן הזאת ולהציל את ילדי עזה", אמרה. "הקול של בתי הינד נשמע בכל העולם, והיא לעולם לא תישכח. אבל זה רק מקרה אחד מני רבים. למה העולם לא פעל להציל הורים וילדים אחרים? העולם כולו נטש אותנו למות, לרעוב, לחיות תחת פחד של גירוש כפוי בלי לעשות דבר. זו בגידה ענקית".
אומנם אי אפשר להתעלם מההקשר המוכר לכולנו מהחדשות ומהאולפנים ומחומרי הארכיון שראינו. לכל אחד מאיתנו יש דעה על מה שמתרחש בעזה, האסון ההומניטרי, ההרג של האוכלוסייה האזרחית, והמתקפה שהתחילה את הכול ב-7 באוקטובר עם מתקפת הנוחבות ושולחיהם בחמאס. אבל כל הוויכוחים והדיונים הללו נמצאים מחוץ לסרט שמצמם את השיח לסיפורה האישי של הינד רג'אב, ובכך נוטל מאיתנו מלכתחילה את התירוצים הרגילים של מי התחיל, ושכל העזתים מחבלים בני מוות, או שהם מפברקים את ממדי האסון. נימוקים שרק ערלי לב, רשעים, נרקיסיסטים וזדוניים יכולים להמשיך ולאחוז בהם כשהם צופים במתרחש על המסך, ובעיקר מאזינים לילדה המפוחדת שמגיבה בקולה לזוועות סביבה. עוצמת היצירה המטלטלת הזו נובעת מכך שהמסרים שלה אינם פוליטיים במובהק, אלא אנושיים. ובכל זאת רובנו כאלה. בני אדם.
גם בראד פיט, ג'ורג' קלוני, חואקין פיניקס, רוני מארה והבמאים אלפונסו קוארון וג'ונתן גלייזר הם בני אדם. רגישים לסביבתם. הם הצטרפו כמפיקים אחראים לסרט, שנבחר על ידי תוניסיה כמועמדה לאוסקר הבינלאומי, וידחפו אותו במירוץ המבטיח לפסלון המוזהב. הם לא היו מרשים לעצמם להתייצב מאחורי סרט פוליטי באופן מופגן כמו נציג פלסטין "פלסטין 36" של אנמארי ג'אסיר, או נציגה של ירדן או "כל מה שנשאר ממך" של שרין דביס. הם גם לעולם לא יביעו תמיכתם בעמותה על שמה של הינד רג'אב ומשימתו המוצהרת נגד חיילי צה"ל. זה לא משהו שכוכבים הוליוודים עושים. בטח לא בעידן הפוליטיקלי קורקט. אבל הם מעניקים את קולם ל"קול של הינד רג'אב". זה הדבר האנושי הנכון לעשות. לזכרה של ילדה קטנה, אחת מבין עשרות אלפים שנהרגו בעזה. הסרט נותן לה מקום ונוכחות בעולם. עולם שבו היא חיה מעט מדי זמן, ועדיין ראויה לקיום בזיכרון הקולקטיבי של כולנו, ולו על המסך. ממש כמו רומי הקטנה משדרות.
