בעשור הראשון של המאה הנוכחית היו נפוצים בקולנוע הישראלי סרטים שעסקו בטראומה של אובדן דמות אב ובהשפעתה על המשפחה. ראש וראשון להם היה "כנפיים שבורות" (2002) של ניר ברגמן, ובעקבותיו באו "מדורת השבט" (2004) של יוסף סידר, "שנת אפס" של יוסף פיצ'חדזה (2004), ובמובנים מסוימים גם "איים אבודים" של רשף לוי שבו האב נוכח אך נותר משותק בעקבות תאונה. קריאה אלגורית בסרטים האלה עשויה לזהות בהם הדהוד של טראומה אחרת, לאומית, זו של רצח רבין וקריסתה של החברה הישראלית, ומכל מקום הם הציגו את המשפחה הישראלית כאתר של דיספונקציונליות רגשית.
"עד שתחזור" - טריילר
(קרדיט: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
עתה מצטרף אליהם, באיחור-מה, סרטה של שרי אזולאי תורג'מן הנושא את השם המלנכולי "עד שתחזור" (הסרט הושלם כבר ב-2022). בשונה מהמקובל בקולנוע הישראלי ישנם בסרט הזה אלמנטים ראויים של פנטזיה, אך אלה בסופו של דבר אינם מחפים על סיפור מאולץ ועל דמויות דלות למדי. גם הוא, כקודמיו שאוזכרו כאן, עוסק במשפחה שמתפרקת בעקבות אובדנו של האב – עד מחצית הסרט לא ברור מה בדיוק עלה בגורלו, ואת התשובה כמובן לא נחשוף. אך על אף נוכחותה המרשימה של הלל ינאי-שני בת ה-16 בתפקיד הראשי, של נערה היוצאת למסע ימי בעקבות אביה, הסרט לא ממש מצליח לסחוף.
ינאי-שני היא מאיה, שהסרט פוגש אותה ברגע שבו היא חומקת אל המרינה בה עוגנת סירת המפרש של אביה, "ליידי בירד" שמה, מתפעלת אותה במיומנות מעוררת-השתאות ומפליגה לקפריסין. במקביל אנו פוגשים את אסף (אופק פסח), אחיה החייל שהיה פעם כדורגלן מצטיין, שאמו (עדי גילת) מסיעה אותו לבסיס. משהו לא טוב עובר על אסף, ואכן הוא מסתבך בתקרית אלימה בבסיס. המשפחה הזו ללא ספק מתמודדת עם משהו, וקצת משונה שמה שברור לכל אחד מהנוגעים בדבר – נותר בגדר תעלומה עבור מאיה. ברור לנו שהיא מתקשה להתמודד עם טראומה הקשורה באב, אבל מהלכיה הולכים ונהיים תמוהים ככל שהסרט מתקדם.
חלקו הראשון של "עד שתחזור" דווקא עובד היטב. יש משהו אפקטיבי בעובדה שאין בו כמעט דיבורים, ומסעה של נערה אחת שכמעט ואינה פוצה פה בעקבות אביה האבוד מזכיר בדרכו את יצירת המופת של תיאו אנגלופולוס, "נוף בערפל" (1986) שגולל את האודיסיאה של אח ואחות מצפונה של יוון לגרמניה בעקבות אביהם הנעלם. בהגיעה לנמל לרנקה שבקפריסין מתקלקל מנוע הספינה, וכאשר היא באה לבקש את עזרתם של ימאים מקומיים, נדמה לנו לרגע שמשהו נורא עומד לקרות לה.
שם מאיה פוגשת בצעיר מקומי, ניקוס (דניאל ליטמן), שמסייע לה בתיקון המנוע בתנאי שתיקח אותו לכרתים. לא הרבה קורה במסע המשותף שלהם, וזו בעצם הבעיה העיקרית של הסרט. המסע אליו יוצאת מאיה נעדר משמעות של ממש: האם מקורו ברגש אשמה, ברצון להתגבר על טראומה של אובדן, בפנטזיה להתאחד פעם אחת אחרונה עם האב האבוד? כאשר מאיה קוראת מהסיפון אל מרחבי הים "אבא!" – קשה שלא לחוש במאמץ שנדרש מינאי-שני הצעירה לשכנע שיש משהו אותנטי וכואב בקריאה הזו. בבסיס מסעם של גיבורי "נוף בערפל" – כמו מאיה, גם על דרכם נקרה בחור צעיר שסייע להם – נכחה דמותו המיתית של האב, הקיים או שלא, ופעל ההקשר המיתולוגי של האודיסיאה. אבל ככל שעלילת "עד שתחזור" הולכת ומתבהרת, כך מטרתו של המסע נהיית מופרכת יותר. כתוצאה, נדמה כי שיאו של הסרט המתרחש במעמקי הים נמצא שם רק כי זו פנטזיה המצטלמת יפה יותר מאשר רגע בעל משמעות דרמטית אמיתית.
בעיה נוספת קשורה בדמותו של האח, אסף. בדרך שהיא מאולצת לחלוטין משלבת אזולאי תורג'מן סיפור הקשור בוויתורו על מעמד ספורטאי מצטיין. הדינמיקה הבעייתית בינו ובין האב שעולה מהסיפור הזה מסתכמת בסצנה בודדת שממנה לא ברור דבר. אבל היא מאפשרת אותה "שיחה מלב אל לב" בין אסף ואמו שאמורה לספק לסרט איזושהי אפיזודה רגשית, ודאי כאשר היא מתרחשת במכונית, בלילה, לצלילי שיר נוגה הבוקע מהרדיו. דבר בסרט הזה לא משכנע מבחינה רגשית, בעיקר כי בחלקו השני הוא קורס תחת קלישאות מעין אלה.
וזה חבל, כי חלקו הראשון, שבו אנו עוקבים אחר מסעה של מאיה (שהיא מסתבר גם מדריכה בצופי ים, מה שמסביר אולי את כישורי ההפלגה שלה) היוצאת בספינה לחפש את אביה הנעדר דווקא צופן בחובו הבטחה ותקווה. האור המוזר הנע במהירות שהיא רואה במים מעניק למסע את המימד הפנטסטי שלו. אבל המסע הזה הופך בהדרגה לילדותי (הייתי מוותר על המשפט "אני ואבא מאמינים בבלתי אפשרי"). כיוון שאיננו משתכנעים בתכליתו, הוא לא מערב אותנו רגשית, והוא נדמה יותר כמו פנטזיה של נערה הרוצה לצאת לבדה למסע הרפתקאות שמוביל לשומקום. אפשר להעריך את "עד שתחזור" על הבחירה לצלם חלק ניכר ממנו בלב ים, על הסירה. חלקים אחרים מצולמים מתחת לפני המים (הצילום הוא של עידן ששון), ויש בהם יופי רב. כתובית בסיום הסרט אף מבהירה לנו שיש פה מימד אוטוביוגרפי. אבל למרבה הצער, המסע שבמרכז הסרט פשוט לא מוליך למחוזות מעניינים.
