סרטיו של אקירה קורוסאווה זכו לעיבודים מערביים (במיוחד מערבונים) יותר מכל במאי יפני אחר – המפורסמים שבהם הם "שבעת המופלאים" הקלאסי של ג'ון סטרג'ס (לפי "שבעת הסמוראים"), שעובד שוב בידי אנטואן פוקווה; מערבון הספגטי "בעבור חופן דולרים" של סרג'יו לאונה (לפי "יוג'ימבו"); והמערבון "הזעם" (לפי "רשומון") בבימויו של מרטין ריט. לאחרונה חזינו ב"לחיות", העיבוד היפה ליצירת המופת "איקירו", ובסוף השבוע שעבר נחת באפל TV פלוס סרטו החדש של ספייק לי Highest 2 Lowest – בהיעדר תרגום עברי לשם הסרט, כך גם נקרא לו – שמבוסס על אחד מסרטיו הנפלאים אך הפחות מוכרים של קורוסאווה, High and Low מ-1963.
הבחירה ב-High and Low דווקא (גם לסרט הזה מעולם לא היה שם עברי, אבל התרגום הקרוב ברוחו יהיה "עשירון עליון, עשירון תחתון") היא מפתיעה. ראשית, משום שמדובר, כאמור, בסרט לא מוכר יחסית של הרב-אמן היפני. שנית, משום שהסרט עצמו מבוסס על מקור ספרותי אמריקאי – ספרו של אד מקביין (שם העט של איוואן האנטר), The King’s Ransom, ועל כן אפשר היה לפנות ישר אליו (הספר ראה אור בזמנו בעברית בהוצאת מזרחי). ושלישית, כי סרטו של קוראסאווה אינו רק מותחן משובח אלא חקירה מרתקת של החברה היפנית וערכיה אחרי מלחמת העולם השנייה – משהו שנראה מדי אנכרוניסטי לסרט אמריקאי בן זמננו.
3 צפייה בגלריה
המקור הוא לא מסרטיו המוכרים של המאסטרו קורוסאווה. מתוך Highest 2 Lowest
(צילום מסך, יוטיוב)
ובכל זאת, עצם המחשבה על מפגש קולנועי בין ספייק לי וקורוסאווה היא כשלעצמה מרגשת. בעיקר משום שסרטו של לי, שהקרנת הבכורה שלו נערכה בפסטיבל קאן האחרון, מעבד את המקור היפני באופן ראוי, והופך אותו למעין הרהור על אותנטיות שחורה ועל האופן שבו העושר מרחיק את גיבורו ממנה. לא במקרה, אחת מסצנות השיא של הסרט מתרחשת דווקא ביום חג פורטוריקני, כאשר מוזיקה אותנטית מלווה מרדף מסחרר אחרי תיק ובו סכום כסף עצום שמשולם ככופר (בפרנקים שווייצריים דווקא, סוג של הומור המתקשר לעניין האותנטיות). לי ביים מותחנים בעבר – "האיש שבפנים" (2006) ו"אולדבוי" (2013), רימייק אמריקאי לסרטו באותו שם של פארק צ'אן ווק – אך זה אינו ז'אנר המזוהה עמו במיוחד, ולכן מעניין לצפות בסרט גם במובן הזה. זהו מותחן אפקטיבי בהחלט.
סיפור Highest 2 Lowest כמו לקוח מסרט של היצ'קוק המשולב בתפנית מוסרית. דנזל וושינגטון, שזהו שיתוף הפעולה החמישי שלו עם לי, הוא דיוויד קינג, דוד המלך, מייסדה של חברת תקליטים מצליחה המתמחה במוזיקה שחורה, שמתכונן לעסקה דרמטית שתעניק לו מחדש את השליטה בה. רגע לפני שזה קורה הוא מתבשר שבנו נחטף, ומתבקש לשלם סכום כופר עצום (בפרנקים שווייצריים). כמובן שזה אומר שתוכנית ההשתלטות על החברה ירדה מעל הפרק, שכן הכסף מיועד עתה לשחרורו של בנו. או-אז מגיעה התפנית השנייה בסיפור, וזה לא ספוילר: מסתבר שהנער שנחטף אינו בנו של הטייקון אלא בנו של חברו הוותיק ונהגו המסור (ג'פרי רייט). החוטף, מצדו, לא ממש מוכן להתפשר. הוא עדיין דורש את הכופר תמורת חיי הנער האחר.
כאן עולה דילמה מוסרית שקשורה גם למושג האחריות. האם נכונותו של העשיר לשלם את הכופר תהיה תקפה גם במקרה שהחטוף הוא מישהו אחר, ובאופן מדויק יותר – ממעמד אחר? האם נאמנותו לחברו הטוב תגבר על השיקול הכלכלי הקשור בעתידו בחברה שהוא עצמו ייסד? במילים אחרות, ההיבט המוסרי מול התפיסה החומרנית ניצבים זה מול זה, אבל בסרטו של לי, כמו במקור של קורוסאווה, שם הגיבור הוא בעליה של חברה לייצור נעליים, המעשה הנכון לא יעבור בלי תמורה. ב-High and Low מפליא קורוסאווה בעיצוב הדרמה בתוך המרחב של דירת פאר עירונית שאכן משקיפה אל שכונת עוני שממנה, אולי, הגיע החוטף. זהו סרט משוכלל מאוד באופן שבו הוא הופך את המרחב הזה לאתר מאוים על ידי המבט שמופנה אליו מהחוץ, מלמטה, לא משנה כמה גבוה הבית מתנוסס מעל. מי שנמצא "למטה" רואה את אלה ש"למעלה", אך לא ההיפך. הסרט מיטיב לעצב את הפער שבין הסביבה הסטרילית, הנקייה והרחבה של בית העשיר אל מול הזוהמה, הכאוס והסמים של העולם "התחתון" – כאשר הנהג הנאמן הוא זה שמחבר בין שני העולמות.
גרסתו של לי מעניקה מקום משמעותי יותר לטייקון בתהליך החיפוש אחר החוטף, מן הסתם כדי להדגיש את שלבי הגאולה שהוא עתיד לחוות. סיפור החטיפה, במילים אחרות, נועד כדי להפוך אותו, את העשיר, לאדם טוב יותר – וזו גם הסיבה שעל אף הפרטים שמתגלים בנוגע לחוטף וזהותו, דמותו וסביבתו פשוט לא מעניינים את לי (שפועל על פי תסריט מאת אלן פוקס). החוטף (הראפר ASAP Rocky) קיים רק כדי לגרום לטייקון לשנות את דרכיו ולהבין שהאימפריה שייצר, הממלכה שבכוונתו להשיב לו, היא כבר לא הדבר האמיתי – מה שההיבריס, חטא הגאווה, שלו לא מאפשר לו לקלוט עד אז. בנוסף, הפערים המעמדיים הבולטים בסרטו של קורוסאווה בין האיש העשיר (בגילומו של טושירו מיפונה) ונהגו נעלמים כמעט לחלוטין. הנהג אצל לי הוא בן-בית, אסיר לשעבר שהתאסלם – מה שהופך את הדילמה אם לשלם את הכופר או לא לפשוטה יותר.
בשלהי העשור השביעי לחייו (הוא כבר בן 68), לי נוטש בסרטיו האחרונים את הזעם הפוליטי שאפיין כמה מיצירותיו המכוננות, ובראשן "עשה את הדבר הנכון" (1989) ו"השעה ה-25" (2002) לטובת קולנוע מבדר ומאופק יותר, כזה שנחתם בתחושה של שביעות רצון. סרטו הנוכחי אינו שונה. ישנן בו כמה סצנות מעולות: זו שבה התיק עם כספי הכופר נשמט מהרכבת ועובר מיד ליד בין אופנוענים דוהרים; או זו שבה עימות מכריע מתנהל בסגנון קרב-ראפ. זאת, בנוסף לעריכה ביזארית שחוזרת על שוטים מסוימים, כלומר מראה אותה פעולה קצרה פעמיים. התוצאה היא סרט שמוותר על המורכבות, הציניות והטרגיות של המקור היפני לטובת סיפור מוסר קל לעיכול - ובעיקר, מהנה מאוד.
