מי שידפדף אחורה במוספי "7 לילות" מתחילת שנות ה-2000 והלאה, יגלה אחת לכמה שנים כתבות עם אנשי הצוות של "גבעת חלפון" שמספרים שהנה סוף-סוף מגיע ההמשכון של "גבעת חלפון אינה עונה", כולל חשיפות קטעים מהתסריט שכתב אסי לפני מותו או רעיונות אחרים שעלו בדרך. ובעמודי החדשות בעיתון, בדרך כלל בעמודים האחוריים, מפציעות לעיתים ידיעות נלהבות בימים חסרי חדשות אקוטיות (זוכרים שפעם לא הייתה מלחמה?) עם דיווחים שאולי אוטוטו יצולם "ביג לבובסקי 2" (לא קרה) או סדרת ההמשך ל"סקס והעיר הגדולה" (קרה, וחבל). התוצאה לרוב זהה, אם אכן קורה: תהום הנשייה. נדיר למצוא חידושים/המשכונים לסרטי קאלט אהובים שמצדיקים את כל הרעש וההתעסקות בחיטוט בזיכרון העבר.
"גבעה 338" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"גבעה 338" לא מוגדר כ"המשכון" למרות שיש בו הופעת אורח מאולצת - בסצנה אחת - של שייקה לוי כוויקטור חסון, אלא כ"מחווה מלאת אהבה" לסרט ההוא שחוגג השנה 50 בדיוק. והאמת? ההגדרה די מדויקת. מחווה ותו לא. העיקר שאוהבים.
הסרט מתרחש כולו בבסיס מדברי (על גבול ירדן, לא סיני) אבל ההתנהלות היא כולה מ"גבעת חלפון". מה זה כולה? מהפריים הראשון ועד האחרון, המוזיקה הרציפה שהלחין כאן שוב (בשיתוף רן שם טוב) נפתלי אלטר - שותפו המוכשר עד מאוד של דיין לכתיבת תסריטיו ומלחין סרטיו, ובהם "חלפון" - משחזרת בלי הפסקה כמו מוזיקת מעליות את "תן לשים ת'ראש על דיונה" ושיר הנושא האלמותי, שאני מעדיף לקרוא לו יותר, כמו חצי מדינה, "צה"ל צה"ל כבר באים".
והבסיס נראה בערך אותו בסיס. מדבר, אוהלים, קראוונים עקומים, חיילים מיוזעים ומרושלים ומפקדים מטומטמים - כלומר, מפקדת אחת: יעל פוליאקוב כמב"סית המגוחכת (עם שלל רפליקות "משפחה לא עוזבים" שינגנו גם על המיתר של גדולי הציניקנים שנכנסים לסרט, כלומר אני).
דיין ופולי כבר לא איתנו, והגששים אינם מופיעים כצוות (גברי סירב להשתתף, שייקה מגיח לסצנה אחת במזגן, כאמור), אז את תפקיד המילואימניקים-שכונה ממלאים שניים: אלי יצפאן, בחזרה מבורכת למסך, מגלם את תואם-ויקטור-חסון - אבא נודניק ו"עממי" שמגיע לבסיס שבו נמצאת בתו התמה בגילום קים אור אזולאי, הגיבורה הרומנטית של הסרט, תואמת ניצה שאול. השני הוא שחר חסון, שמגלם מילואימניק שמחלטר בכריית ביטקוין וקידום עסקאות מפוקפקות - ולחסון מבחינתי מגיע קרדיט גדול כי הוא מנסה לפחות להתרחק מהדמות המקבילה, סרג'יו קונסטנצה של פולי, ולהביא משהו משלו. את "האוהבים הצעירים" מגלמים אזולאי ומולה אברהם ארנסון, שמגלם את הקצין ה"בוק" עם המדים המגוהצים שנקרא לסגור את הבסיס אך מתאהב בקצינה שבמקום. הוא כמובן תואם-גברי, ודמותו של ג'ינג'י שהיה ה"סטרייט מן" ב"חלפון" (הנה משהו שהגששים, אלטר ודיין ז"ל הבינו היטב מהאחים מרקס וחבורות קומיות אחרות - כשיש קומדיה "משוגעת", חשוב שאחד תמיד יהיה "הנורמלי").
געגועים לפולי. מתוך "גבעה 338"
(צילום: איציק פורטל, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
בקיצור, הכל מתחרז, שלא לומר משתכפל. ובכל זאת, גם אם אני בא לסרט בטוב, ובאמת שבאתי - אני רק שאלה: מה אני אמור להרגיש כשיצפאן עולה לגבעה עם חכה ואומר, באותה אינטונציה ובאותה זווית צילום, "שעה שאני מחפש את הים"? לחייך? להתמוגג? להשתעמם? להיות כמו המם ההוא של קפטן אמריקה ולפלוט "הבנתי את הרפרנס הזה?"
ארבעה תסריטאים חתומים על "גבעה 338". בין יוצריו ליאור דיין שהפרויקט בער בעצמותיו בתריסר השנים מאז מות אביו. אחד התסריטאים הוא גם במאי הסרט, ארז בן הרוש, לשעבר סמנכ"ל התוכן של רשת ומי שחרש כמעט כל תפקיד בתעשייה, לפני ומאחורי המצלמה. ויש לסרט כמובן את הדחיפה של יונייטד קינג וכוחות עצומים שרוצים בהצלחתו. והכל בשביל מה? שחזורון.
שני סוגי סצנות יש ב"גבעה 338": "זה כמו בסרט הקודם" (באמת, כל סצנת קאלט ב"חלפון" זוכה לשחזור כזה או אחר) ו"זה כמו בסרט הקודם, אבל עכשיו אנחנו בשנות ה-20 של המאה ה-21". יש ביטקוין, יש בעיות קליטה, יש פונדקאות, יש פוד טראק, גינה אורגנית, צוחקים על סטוריז ועל לייקים באינסטגרם כאילו אף קומדיה בעולם לא עושה בדיוק אותו דבר ברגעים אלה (כן הייתה בדיחה אחת על מציאות מדומה ואשכנזים שהפתיעה אותי והייתה ממש מוצלחת). ויש מנגד כמובן את הדברים שלעולם לא ישתנו: בדיחות שלשולים ופלוצים. ארוכות. מעקמי האף יעקמו, והצוחקים יצחקו.
שפשוף נעים! סליחה, שחזור נעים! מתוך "גבעה 338"
(צילום: איציק פורטל, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
העניין השני שלא השתנה זה ירידות על הצבא, הלחם והחמאה של קומדיות הקולנוע הישראלי מ"חלפון" ומאז. העניין הוא ש"חלפון", גם מבלי לקשור לו את כל הכתרים המוצדקים שניתנו לו כסאטירה וכמופע אבסורד נוסח "מ.א.ש" ו"מלכוד 22", באמת לקח את הצופים בהפתעה ב-1976, דבר שמסביר גם את הצלחתו ועלייתו לדרגת קאלט ענק בהקרנות בימי עצמאות. הגששים ודיין הציגו לנו את צה"ל כמקום שבוז, חפל"פי, מיוזע, שבו אנשים שורפים את הזמן על שטויות ורק כמה "מורעלים" מתעקשים לשמור על הסדר. מאז סרטים אחרים, בין אם "אפס ביחסי אנוש" או "עולה לראש" או מערכוני "החמישייה הקאמרית", נתנו את הטייק שלהם על הדיון הזה. אבל "גבעה 338" פשוט מציג את אותו צבא מ"חלפון" עם כמה תיקונים קוסמטיים, וזהו. זה לא שסרט צריך להיות אקטואלי בכוח או שהבסיס צריך להיות בעזה או בלבנון עם אזכורי לאתם-יודעים-מה (באמת, מזל שאין). אבל כשסרט מתנתק לגמרי מהמציאות ונותר רק בעולם של "קולנוע על קולנוע", נותרת קריקטורה. זה בולט למשל בדמות של טל פרידמן, סגן הרמטכ"ל, עם שוונץ שיער בראש, יחס דיקטטורי ויד תותבת מברזל - עוד רפרנס, הפעם ל"דוקטור סטריינג'לאב" מן הסתם, וקצת לא נעים כשחושבים על החיילים שאיבדו יד או רגל במלחמה האחרונה ואולי נמצאים בקהל. פרידמן מנסה להביא לדמות את אנרגיית ה"טירוף" המפורסמת שלו, עם שאלות נוסח למה הבור בקרייה נמצא מתחת לאדמה ולא בפנטהאוז, ואיפה נמצאת ירדן, ושאר בדיחות שנותרו על רצפת חדר העריכה של עונה 3 ב"ארץ נהדרת". זו דמות נוראית וקו עלילה נוראי בעיניי, כי היא מרשה לעצמה לדמיין את צמרת הצבא כדמויות מסרטים מצוירים, ובכך היא בעצם מקלה על הקודקודים האמיתיים.
ירדן זה ימינה מירושלים. מתוך "גבעה 338"
(צילום: איציק פורטל, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
בבסיס עצמו, ניכר שליוצרים היה חשוב לעדכן את העלילה לשנות ה-2020 עם הרחבה של "מה זה ישראלים". אז יש חייל רוסי, חיילת אתיופית, חייל עם זהות מגדרית מורכבת, שלושה חיילים בדואים שאחד מהם הוא אשכנזי שחושב שהוא בדואי (אורי גוטליב, אוקיי, זו בדיחה די מוצלחת), שין-גימלים סטלנים, לפלפי הייטק וחייל אחד עם מוגבלות, שזוכה למונולוג ה"מרגש" בסוף הסרט. אבל כמעט הכל מרגיש כמו סימוני וי. כל השחקנים, כך נראה, עובדים נורא קשה ליצור "טיפוס" זכור עם ז'רגון משלהם ומאניירות. לעיתים זה חמוד, לרוב זה לא, ואף אחד הוא לא סרג'יו קונסטנצה או ויקטור חסון. סתם הדהודים. המוצלח מכולם אגב הוא השחקן הצעיר דביר איילת השחר, "הרוסי", שזוכה לקו עלילה רומנטי חמוד.
לסיכום, לא באמת אסון, וגם לא ששון. "גבעה 338" הוא סרט ערפדי שמתעלק בשלמותו על קלאסיקה בלי להציע דבר חדש מעבר לשק של סנטימנטים. יכול להיות שמעריצי הסרט הקודם יתמוגגו מהנוסטלגיה והמחוות, אבל גם הם יצטרכו להודות שבמבחן הצחוקים - הסרט הזה די יבש פה במדבר. אני ספרתי שש-שבע בדיחות מצחיקות. שתיים שרפתי פה בביקורת, סליחה.
קצת חיוור, ההוא שבאמצע. מתוך "גבעה 338"
(צילום: איציק פורטל, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
אחת לשנה, בערב הסופרבול, שולפים התאגידים את הג'ובות הגדולות כדי להביא את הקאסט של "הסופרנוס"/"בחזרה לעתיד"/הילד מ"אי-טי" שהשיבה כבר זרקה בשיערו/ביל מאריי (כמעט תמיד זה ביל מאריי) כדי שיצלם את עצמו בסצנה דומה לרגע איקוני בסרט/סדרה מלפני 40 שנה, ובסוף בפאנץ' ימכור לכם מכונית או חבילת סלולרי. היחצ"נים מייחצנים, העיתונים כותבים, המעריצים משתפים, והילד השלישי של סלב-העבר הולך לקולג' מהכסף שאבא הרוויח מהפרסומת. אני לא חותם על כך, אבל יכול מאוד להיות שהקאסט של "גבעת חלפון" נהנה מהמעמד הדומה, ואפשר לפרגן. אבל כדברי הצלם קורט (ריקי ג'יי) לבמאי שלו (ברט ריינולדס) ב"לילות בוגי" - מי שחלם לביים סרטים למבוגרים שייזכרו כאומנות ונדחק בעוונותיו להפקת קלטות וידאו סוג ב' - "זה מה שזה".
