הדוב פדינגטון, הדמות האהובה שיצר סופר הילדים מייקל בונד, הוא בחזקת אוצר לאומי בריטי. בין 1958 ל-2018 הוא היה הגיבור של 29 ספרים שפותחו לשלל סדרות טלוויזיה. גם בהשוואה לכל אלו שני העיבודים הקולנועיים "הדוב פדינגטון" (2014) ו"פדינגטון 2" (2017) היו הצלחה ראויה לציון. בעידן של עיבודים וולגריים לספרי ילדים, הדוב פדינגטון של הקולנוע שמר על הסממנים המוכרים – מעיל הדופל, הכובע והמזוודה, האהבה העזה למרמלדת תפוז, ובעיקר האופי והטון של הדמות האופטימית, שוחרת-הטוב והמנומסת. תמימות של ילד שמגלה את העולם, ומאמין שתכונותיו הנאצלות קיימות גם באנשים שנקרים בדרכו. פדינגטון, המהגר מפרו שמשתקע בלב קהילה לונדונית מגוונת והרמונית, מותאם לבריטניה בעידן הרב-תרבותי.
"פדינגטון בג'ונגל" - טריילר
(קרדיט: פורום פילם)
הבמאי והתסריטאי פול קינג שאב לא מעט השראה סגנונית מעיצוב "בתי הבובות" בסרטיו של ווס אנדרסון. הסרטים היו צבעוניים במראה ובטון, ושמרו על איזון מדויק (במיוחד ב"פדינגטון 2") בין סלפסטיק, טיימינג קומי, אפיון דמויות שנון ורגש. בנוסף, הסרטים היו גדושים בהופעות של שחקנים וקומיקאים בריטים ידועים ששמחו ליטול חלק גם בתפקידי משנה. עוד אלמנט שתרם לתחושת הרוח החיובית של קהילה. שני הסרטים זכו להצלחה כלכלית והכניסו יחד יותר מ-600 מיליון דולר, אך הצלחה זו גם הקשתה על השימור של קינג כבמאי בפרק השלישי של הסדרה. קינג עבר ל"וונקה" (2023), הפריקוול-מיוזיקל המצליח ל"צ'ארלי והשוקולדה", והשאיר מאחוריו את הסיפור שיעובד לחלק השלישי "פדינגטון בג'ונגל" (Paddington in Peru).
את מקומו של קינג תפס דוגאל וילסון, שעושה כאן את סרט הביכורים שלו אחרי קריירה משגשגת וממושכת בבימוי פרסומות וקליפים. היכולות שלו מתקבלות על הדעת, אבל הפער ביחס לאלו של קינג ניכר. הוויזואליה של הסרט פחות עשירה ומהנה מזו של הסרטים הקודמים (הצוות שהיה אחראי על עיצוב התפאורה הוחלף). הדבר נובע גם מהתקת רוב העלילה ל"ג'ונגלים של פרו" במקום הגרסה הצבעונית והמצועצעת של לונדון, שהייתה מקור ללא מעט הנאה בסרטים הקודמים.
3 צפייה בגלריה
מישהו יודע איך חוזרים מפה ללונדון? מתוך "פדינגטון בג'ונגל"
(צילום: באדיבבות פורום פילם)
הדמויות הראשיות חוזרות, ובראשן הדיבוב של בן ווישו את פדינגטון. למרבה הצער הסרט מוקרן בישראל אך ורק בגרסה מדובבת לעברית – לכן חלק בלתי-נפרד מאופי הדמות חסר בה. בני משפחת בראון, המשפחה המאמצת של הדוב, חוזרים בהרכב מלא. האב הנרי בראון (יו בונוויל) מנהל בחברת ביטוח שהבוסית האמריקאית החדשה והצעירה יותר (היילי אטוול) תובעת ממנו "לאמץ את הסיכון". מזל שבקרוב הוא ייקלע לג'ונגלים של האמזונס יחד עם שאר בני המשפחה.
שני הילדים של משפחת בראון גדלו. ג'ודי (מדלן האריס) מתחילה לימודים גבוהים, והבן ג'ונתן (סמואל ג'וסלין) מעדיף להסתגר בחדר ולשחק משחקי מחשב. הם כבר לא אותם ילדים חמודים של הסרטים הקודמים, ולמרות שהם נמצאים לאורך כל העלילה, הסרט לא מספק יותר מדי סיבות להתעניין בהם. מנהלת משק הבית, בגילומה של ג'ולי וולטרס הוותיקה, חוזרת גם כן. היחידה שחסרה היא סאלי הוקינס שמוחלפת כעת באמילי מורטימר. בהחלט חבל, אבל יחסית לחולשות האחרות של הסרט זו בוודאי לא המהותית שבהן.
כזכור, כשפדינגטון היה גור דובים קטן הוא נסחף במורד הנהר והופרד מהוריו. הוא נמצא ואומץ על ידי הדובה "הדודה לוסי" (הקול של אימלדה סטונטון – לא שזה משנה לצופי הסרט בארץ). מאוחר יותר פדינגטון עזב לאנגליה, והדודה הזקנה נותרה מאחור. בתחילת הסרט פדינגטון מקבל מכתב ששלחה אם מנזר בפרו, מנזר שמתפקד כבית אבות לדובים, ובו היא כותבת שהדודה לוסי מתגעגעת אליו ושמצבה מידרדר. את אם המנזר עם חיוכיה המטורללים מגלמת אוליבייה קולמן – בתפקיד משנה משעשע. המצב של הדודה לא רק מחזיר את פדינגטון לכור מחצבתו, אלא מביא איתו את כל משפחת בראון שיוצאת כעת מאזור הנוחות שלה. עם ההגעה לפרו מתגלה שהדודה לוסי נעלמה מבית האבות, מכיוון שיצאה לכיוון "רומי רוק", מקום מסתורי שבו אמורה להתגלות דרך שתוביל לעיר הזהב האגדתית אל-דוראדו. העלילה מתפתחת ל"חפש את המטמון – והיזהר מהסכנות".
3 צפייה בגלריה
אם אוליביה קולמן אינה בפריים אנו לא מעוניינים, תודה. מתוך "פדינגטון בג'ונגל"
(צילום: באדיבבות פורום פילם)
התסריט הוא של מארק ברטון, שמגיע מאולפני ארדמן (וואלאס וגרומיט), יחד עם ג'ון פוסטר וג'יימס למונט, שכתבו פרקים לסדרת הטלוויזיה "הרפתקאותיו של פדינגטון". אלו אנשים שאמורים להבין את הדמות, ולכן קצת מוזר שהם החליטו לנתק אותו מהווייתו הלונדונית ולהעביר אותו, ואת משפחת בראון, לג'ונגלים של פרו. הרעיון של הדוב הקטן בתוך הסביבה העירונית המוכרת הוא המהות של הדבר. הג'ונגל של פרו הוא לא תחליף ללונדון.
הרפתקה בג'ונגל מחייבת תבניות עלילתיות מוכרות יותר. כאן יש השפעה ניכרת מסרטיו של וורנר הרצוג "אגירה זעם האל" (1972), שעוסק בקונקיסטדור שהולך ומתערער נפשית בעודו מוביל משלחת בחיפוש אחר אל-דוראדו, ו"פיצקרלדו" (1982) - שבו הרפתקן אירי חולם לבנות בית אופרה באמצע הג'ונגל. אין מה להשוות את תאוות הבצע שאוחזת בקפטן האנטר קאבוט (אנטוניו בנדרס) המשיט את משפחת בראון ואת פדינגטון, והאנרגיות המטורפות של קלאוס קינסקי ב"אגירה". גם (למרבה המזל) אין מקום להשוות את יחסיו של אגירה ובתו, ואת אלו של קפטן קאבוט ובתו ג'ינה (קרלה טוס). גם האינטנסיביות של קולנוע המצולם בטבע אמיתי, עם ספינה מיטלטלת במורד נהר סוער ומסכן-חיים (כפי שהיה ב"פיצקרלדו"), לא ברת-השוואה להרפתקת CGI לילדים. כמו ב"צ'יינטאון"/"רנגו", גם "פדינגטון בג'ונגל" הוא מקרה של יצירות מופת למבוגרים שנבזזת בעצלנות תסריטאית כדי לעצב מהלכים בסרט ילדים.
בתור אופציה לבילוי משפחתי עם ילדים – יש בוודאי סרטים גרועים מ"פדינגטון בג'ונגל". אבל הוא סרט מאכזב ביחס לקודמיו, ולא רלוונטי לצפייה לצופים בוגרים נטולי-ילדים. לא בעברית ולא באנגלית.
