ב-1997 יצא "אנקונדה", סרט הרפתקאות/אימה/טראש שהתירוץ לצפייה בו היה המשפט "כל כך רע שזה טוב". ובכן, הוא לא באמת היה "טוב" ואפילו לא "בינוני", אלא עלוב ונלעג בדרך שעשויה להסב הנאה לצופים בגיל המתאים או המצב התודעתי הנכון. העלילה עסקה בצוות צילום של סרט תיעודי על שבט פראי באמזונס. כצפוי הם נקלעים למתקפת אנקונדת CGI ענקית וקטלנית שגוזרת עליהם שלל מיתות מטופשות. בצד של הטובים היו ג'ניפר לופז ואייס קיוב, והרע מולו הם התמודדו היה צייד נחשים לבן ומופרע בגילומו של ג'ון וויט.
"אנקונדה" - טריילר
(באדיבות פורום פילם)
"אנקונדה" זכה להצלחה לא צפויה והתניע סדרת סרטים עם שחקנים לא משמעותיים וערכי הפקה ירודים. "אנקונדות: ציד סחלב הדמים" (2004), "אנקונדה 3: צאצא" (2008), "אנקונדות: שובל הדם" (2009), וסרט המפגש עם סדרת "האגם השקט" (שבה תנין ענק טורף בני אדם) "אגם פלאסיד נגד אנקונדה" (2015). ב-2024 יצא גם עיבוד סיני ששמו המקורי מתורגם בקירוב ל"השתוללות מאה הרעלים" (שם קצת אירוני בהתחשב בכך שהאנקונדה מחסלת את הטרף שלה באמצעות חנק ולא ארס).
רעיון מחוכם של נחש רצחני לא ניתן למצות בחמישה סרטים, אבל איך ממשיכים מכאן? התשובה הניתנת ב"אנקונדה" (Anaconda) היא ללכת על מטא-קולנוע. לא אתחול של הסדרה והדמויות כי ממילא בכל סרט הן התחלפו. לא "רימייק" שמשחזר במדויק את עלילת הסרט הירוד מ-1997. אלא סרט שמתרחש בעולם שבו עלה למסכי בתי הקולנוע "אנקונדה" המקורי ושבו שיחקו השחקנים שהוזכרו. מכיוון שהעלילה עוסקת בניסיון ליצור ריימיק דל-תקציב לסרט ההוא, אז אולי ניתן לקרוא לגרסת 2025 "מטא-איתחול".
כבר ראינו דוגמאות לסרטים שבהם מעריצים משחזרים סרטי אהובים – בין אם אלו ילדים ("הבן של רמבו" מ-2007) או מבוגרים ("קדימה, תחזיר אחורה" של מישל גונדרי מ-2008). וישנן התכתבויות שבוחנות ולועגות לרעיון סרט ההמשך/אתחול בעודן מבצעות אותו - כמו "טריינספוטינג 2" (2017) או "מטריקס: התחייה" (2021). אבל סוג כזה או אחר של "מטא" לא מבטיח אוטומטית עומק, תחכום או אפילו מקוריות. "אנקונדה" של 2025 אינו טוב יותר מהמקור המפוקפק. למעשה, הוא פחות טוב ממנו כי טראש עובד כקולנוע לא תבוני, לא כקולנוע שמתיימר לתחכום שלא קיים.
הצוות שיוצא לצילומים מורכב מארבעה חברים וותיקים שהתרחקו עם השנים, אבל שבים ונפגשים במסיבת יום ההולדת של דאג (ג'ק בלאק). במהלך המסיבה גריף (פול ראד), חברו מילדות של דאג, מפתיע אותו בעותק מסרט מפלצות שהם צילמו בילדותם. דאג חשב שיהפוך לבמאי קולנוע אבל בחיים הבוגרים הוא מתפרנס כצלם חתונות בבאפלו, ניו-יורק. יש לו משפחה וילד והוא צריך להתפרנס. ניסיונותיו לשכנע זוגות להכניס אלמנטים של אימה קולנועית לסרטי החתונה שלהם נתקלים בסירוב. רק תן להם את אותם שטנצים קבועים של מחוות רומנטיות ועולצות. הוא נותר אומן פוטנציאלי מתוסכל.
גריף גר בחוף המערבי, שחקן נטול פרנסה שפסגת הישגיו המקצועיים הייתה גילום של דמות משנה בארבעה פרקים של סדרת טלוויזיה בינונית. הוא מנצל את מסיבת יום ההולדת, ואת הקרנת סרט המפלצות, כדי לנסות ולהצית עניין בהגשמת פרויקט חלומות. לטענתו הוא קיבל את הזכויות ל"אנקונדה" מאלמנתו של הסופר היפני שהסרט המקורי היה, כביכול, מבוסס על ספרו. קלייר (טנדי ניוטון), עורכת דין שזה עתה התגרשה, מסכימה להצטרף. בנעוריה היא לה עבר רומנטי עם גריף וזה בוודאי לא מזיק להחלטה. החבר הרביעי הוא קני (סטיב זאן) לוזר עם בעיית שתייה ויכולת לדפוק כל דבר שהוא מנסה לעשות. דאג קצת מהסס אם להיפרד מהעבודה והמשפחה, אך משנה את דעתו והחבורה עושה את דרכה לאמזונס.
את כל שאר הדברים שיתרחשו אפשר לנחש, כולל הופעות אורח כאלה ואחרות שלא באמת ברור כמה מהצופים יתרגשו מקיומן. בשונה ממטא-קולנוע מתוחכם באמת (כמו "אדפטיישן" של ספייק ג'ונז ו-צ'ארלי קאופמן), ההצטלבויות של "חיים" ו"קולנוע" פועלות כלא יותר מגאג קומי שטחי. לא מעט רגעים אמורים להצחיק באבסורדיות המודעת לעצמה של הסיטואציות, אבל עודף המודעות העצמית מנטרל את פוטנציאל הצחוק. יש כמה הבהלות של מתקפות אנקונדה, אבל זה לא מעיד על מיומנות בימוי אלא על היכולת המכנית הבסיסית להפתיע באמצעות סאונד או תנועה. מצחיק זה לא, מפחיד זה בטח שלא, ובתור "מטא-קולנוע" זה "תת-תחכום".
במסלול התפתחות היחסים בין שתי הדמויות הראשיות יש, באופן תיאורטי לחלוטין, ניסיון לעורר רגש. אך בגלל האופן הסכמתי שבו הן משורטטות, זה לא עובד. ישנה גם עלילת משנה מרושלת להפליא על כורי זהב אלימים באמזונס. דמויות הקשורות לקו עלילתי זה יופיעו וייעלמו באופן שרירותי, והן מתקיימות בעיקר כדי שיהיו לאנקונדה יותר דברים לבלוע. הניסיון ליצור מגוון סיפוקים שונים – הומור, מתח, אימה ו-רגש נראה גדול על מה שיוצרי הסרט מסוגלים להשיג.
הבמאי (והתסריטאי-שותף יחד קווין אטן) הוא טום גורמיקן, שלפני שלוש שנים ביים את הקומדיה המטא-קולנועית המוצלחת יותר "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק". בסרט ההוא ניק קייג' שיחק גרסה מאוד מטורללת של "ניק קייג'". זה עבד בגלל השחקן הראשי, ומערכת היחסים שהייתה ל"ניק קייג'" עם "המעריץ מס' 1" – סוחר נשק ממיורקה בגילומו של פדרו פסקל. אם גורמיקן מתכנן המשך קריירה המבוססת על סרטי "מטא", מוטב שלא יצור על בסיס קונספט של שורה וחצי, כדי שהיומרה לתחכום לא תהיה רק התחכמות מייגעת.
