אם את סוף השבוע הראשון של פסטיבל הסרטים בברלין ליוותה הכרזתו המשונה-משהו של וים ונדרס לפיה יוצרי סרטים צריכים להישאר מחוץ לפוליטיקה – השבוע כבר עמד בסימן מכתב פתוח שעליו חתמו למעלה מ-80 אנשי קולנוע מרחבי העולם ומתייחס לשתיקתו של הפסטיבל סביב הנעשה בעזה. זה קרה ביום שלישי אחר הצהריים כאשר החותמים – בהם טילדה סווינטון,חאווייר ברדם, מייק לי, האני אבו-אסעד והבמאים הישראלים אבי מוגרבי ואייל סיוון – קראו לפסטיבל לגנות את ישראל. "אנו מזועזעים ממעורבותו של פסטיבל ברלין בצנזור אמנים המתנגדים לרצח העם המתמשך של ישראל נגד הפלסטינים בעזה", הם כתבו שם מבלי להזכיר אילו אמנים בדיוק צונזרו ומתי בדיוק, "ומהתפקיד המרכזי של המדינה הגרמנית לאפשר זאת".
עוד ציינו החותמים, שוב מבלי לציין שמות, כי "בשנה שעברה, יוצרי קולנוע שהתבטאו מעל בימת פסטיבל ברלין בעד חייהם וחירותם של הפלסטינים דיווחו כי ננזפו באגרסיביות על ידי מנהלי הפסטיבל הבכירים". הם הדגישו את התנגדותם בתוקף להצהרתו של ונדרס שלפיה עשיית קולנוע היא ההיפך מפוליטיקה. "אי אפשר להפריד בין השניים", אמרו. הם סיכמו כי "עד כה, פסטיבל ברלין אפילו לא נענה לדרישות הקהילה שלו לפרסם הצהרה המאשרת את זכותם של הפלסטינים לחיים, לכבוד ולחירות; מגנָה את הרצח העם המתמשך של ישראל בפלסטינים; ומתחייבת להגן על זכותם של אמנים להתבטא ללא הגבלה בתמיכה בזכויות האדם של הפלסטינים. זה המעט שהוא יכול – וצריך – לעשות".
מנהלת הפסטיבל, טרישה טאטל, הגיבה לדברים בשיחה עם "סקרין דיילי". הפסטיבל, היא הכריזה, "מכיר בעומק הכעס והתסכול לנוכח סבלם של האנשים בעזה, ובדחיפות שאנשים חשים להתבטא ולהשמיע את קולם". עם זאת, היא הוסיפה, "אנחנו מתנגדים בתוקף להצגת מידע מטעה ולטענות לא מדויקות על פסטיבל ברלין שאין להן כל ראיות והן טענות אנונימיות". טאטל הדגישה את עצמאותו האמנותית והתוכנית של הפסטיבל. "אנחנו מייצגים אנשים רבים בעלי דעות שונות, כולל רבים שחיים בגרמניה ורוצים הבנה מורכבת יותר של מעמדה של ישראל מכפי שאולי קיימת כרגע בשאר העולם. הרבה מזה משתנה; אנשים מתחילים להבין שאולי Staatsräson (המחויבות המעוגנת בחוק הגרמני לביטחונה של ישראל, הנובעת מהאחריות ההיסטורית לשואה) מעכבת אותנו מלנהל שיחות חשובות על הממשלה שנמצאת כיום בשלטון בישראל. זה מורכב, וזו אחת הסיבות לכך שאנחנו רוצים לאפשר מקום למורכבות הזו".
על רקע זה, וללא התרחשויות חריגות, נחגגה ביום שלישי בערב הבכורה העולמית של הסרט הישראלי החדש, "לאן?" שכתב וביים אסף מכנס. ההקרנה נערכה במסגרת הנקראת "פרספקטיבות" המוקדשת לסרטי ביכורים של יוצרים מבטיחים, והיא התקיימה בנוכחות הבמאי-תסריטאי ומשתתפי הסרט: איהאב אליאס סאלאמה ("ויהי בוקר"), עידו טאקו ודב נבון. הסרט התקבל בהתלהבות, ובצדק. על אף הסיפור שנדמה כעוד קלישאה שעניינה מפגש בין ישראלי ופלסטיני בברלין – מכנס, שזהו סרטו העלילתי הראשון באורך מלא, מיטיב לנווט אותו כך שכל אחד מהאפיזודות המרכיבות אותו היא סרט קצר ומקסים בפני עצמו. זהו סרט מרגש ומשעשע, וגם כזה שלא חומק מפוליטיקה, אבל עושה זאת בצורה שלרגע אינה נהפכת לדידקטית ומעצבנת. מבחינתי, מכנס (שסרט קצר שלו בשם "לזכור ולא לשכוח" כבר השתתף בפסטיבל ברלין ב-2013) הוא תגלית. ההוליווד ריפורטר הנחשב כבר הגדיר את הסרט כ"פנינה הנסתרת" של הפסטיבל.
"לאן?" – שאלה שנדמית היום רלוונטית מתמיד בהקשר הישראלי-פלסטיני – מפגיש בין חסן, נהג אובר פלסטיני בן 55, ואמיר צעיר ישראלי הומוסקסואל שעבר זה לא מכבר להתגורר בברלין. המפגש הראשון ביניהם מתרחש בלילה אחד, כאשר אמיר ובן זוגו הגרמני נכנסים אל המונית. המצלמה מתמקדת בפניו של חסן, הנוסעים במושב האחורי נותרים מטושטשים, ורק בהדרגה מתפתח איזשהו דיאלוג בין חסן ואמיר. הסרט נפתח במאי 2022, וכל אחת מעשר האפיזודות שבו מתרחשת בהפרשים של כמה חודשים, במשך השנתיים הבאות, שבמהלכם השניים ישובו ויפגשו בנסיעות אקראיות במונית. ציון החודשים מוביל אותנו – לפחות את הצופה הישראלי – למתח סביב מה שעתיד להתרחש במפגש בין השניים אחרי אוקטובר 2023. בעוד אמיר מתמודד עם שאלות הקשורות בזהותו המינית, זוגיות והגירה – חסן, שמקור משפחתו בגליל והוא עצמו הגיע מג'נין, חווה ניכור מבתו שעזבה את הבית משום שהוא, אביה, מתנגד לקשר שלה עם בן זוגה הגרמני, הלא-מוסלמי. בנוסף, אנו מתוודעים לכמיהה של חסן אל אהבת נעוריו מפלסטין שמתגוררת לסירוגין בברלין.
חלק גדול מהסרט מתרחש במונית, באופן שמזכיר את סרטו של ג'ים ג'רמוש "מונית לילה" (1991), והוא מורכב בעיקר משיחות פשוטות החושפות טראומה וכאב אותנטיים. אחת האפיזודות המבריקות והמשעשעות בו, שעוד ידובר בה, קורית כאשר אל המונית של חסן נכנס זוג תיירים ישראלי, בגילומם של דב נבון ושרית וינו אלעד, המביעים ברמיזות הדדיות את חרדתם מפני זהותו הפלסטינית של הנהג. האפיזודה הזו כתובה ומבוצעת בצורה כל כך מדויקת, מעמידה בפנינו מראה קומית של חרדותינו ודעותינו המוקדמות, ובד בבד אינה מביכה ומטיפנית. חסן עצמו, שהוא למעשה הדמות המובילה כל אחת מהאפיזודות, דרך התמקדות בפניו, הבעותיו ותגובותיו, בוחר לשחק על הפראנויה של נוסעיו הישראליים: הוא מבקש מדודנו, עמו הוא משוחח בטלפון שעה שהם נכנסים למונית, לשבץ ביטויים מוכרים כמו "אללהו אכבר" ו"ג'יהאד", כדי ללעוג לזוג החרדתי. בכלל, הסצינה הזו בפרט, והסרט כולו, מובאים מבעד לפרספקטיבה של הנהג הפלסטיני שבוחר איך ומתי להתערב בחייהם של האנשים הנעשים מעורבים בחייו, ובראשם אמיר. אם תרצו, זוהי האמירה הפוליטית הכי משמעותית של הסרט המקסים הזה.
"הסרט התחיל מחוויה אמיתית", אמר מכנס בשיחה שנערכה עם תום ההקרנה. "הייתי בברלין לפני חמש-שנים, סיפור אהבה נוראי שהלך למקומות לא נכונים, הייתי בודד מאוד ומצאתי את עצמי לראשונה במונית עם נהג פלסטיני. איכשהו, הרגשתי שאנחנו מבינים זה את זה, אולי בזכות הקשר הלא מחייב של נהג ונוסע שלא יראו שוב אחד את השני, ואחרי זה תהיתי מה יקרה אם אשוב ואפגוש את האיש הזה בברלין".
לגבי הליהוק הוא ציין כי "בחנו כמה אופציות פה, בברלין, ואז חזרנו לישראל למצוא שחקנים שם. איהאב היה קשה להשגה. נסעתי לחיפה וכשנפגשנו התאהבתי בו, ונוצר קשר. הוא פשוט מספר את הסיפור. אני יכול לצפות שעות בסרט שבו הוא מתבונן בנוסעים מבלי לומר דבר, הוא חזק יותר מכל תסריט". כתיבת התסריט החלה לפני שבעה באוקטובר. "זה היה מוזר לספר את הסיפור של הפלסטיני", אמר מכנס, "לספר סיפורים אישיים כשמשהו כל כך גדול קורה ברקע, ולתהות אם זה הגיוני או לא. זה סרט על טראומה, על הרגע שבו צריך לעצור ולספר את הסיפור שלך, אני מגיע ממקום שבו טראומה אחת יצרה אחרת, וזה ממשיך להתקיים. ברמה הכי פשטנית, אני מקווה שהמקום שלי יהיה פחות על טראומה ויותר על ריפוי". הקריאה הזו זכתה למחיאות כפיים רמות.
