הבמאי האיטלקי פאולו ג'נובזה נכנס זה לא מכבר לספר השיאים של גינס. סרטו "זרים מושלמים" (2016) הפך לשיאן הרימייקים הבינלאומי - כולל גרסה קולנועית ותיאטרלית בישראל. ייתכן שכיוצר הוא כבר נמצא בפאזה המזכירה סדרות טלוויזיה ישראליות, שנדמה כי לא פותחו עבור הקהל המקומי אלא עם יותר מחצי-עין לעיבוד במדינה ושפה אחרת. עבור סרטים ממין זה נדרשת מידה של השטחה או לכל הפחות פוטנציאל מודולארי שיקל על הרימייק הבא. אין ספק שסרטו הנוכחי "השיגעון שלנו" (Madly) משקף את ההיגיון הזה. אומנם הוא הפך לסרט האיטלקי הנצפה ביותר במולדתו בשנת 2025, אך בה בעת ניתן גם לשאול מה בו איטלקי מלבד השפה? בשינויים קלים הוא יוכל לקבל גרסאות בעשרות מדינות, ובהתחשב בקונספט הקומי עליו הוא מושתת גם לא תהיה בעיה להפוך אותו להצגת תיאטרון.
"השיגעון שלנו" - טריילר
(קרדיט: באדיבות סרטי נחשון)
"השיגעון שלנו" הוא קומדיה רומנטית שמשתמשת ברעיון ההומנקולוס הפסיכולוגי - מעבר בין פעולה והתרחשות בעולם החיצוני, לדמויות אדם בתוך הראש/נפש שמייצגות עמדות פסיכולוגיות בסיסיות. ההשוואה המתבקשת היא לסרטי "הקול בראש" של פיקסאר, שהצליחו בכל רחבי העולם אך באופן מיוחד באיטליה ("הקול בראש 2" היה הסרט הנצפה ביותר באיטליה ב-2024). למעשה זהו רעיון שטופל בדרכים שונות הרבה לפני סרטי "הקול בראש".
העלילה עוקבת אחר הדייט של פיירו (אדוארדו ליאו) ולארה (פילאר פוליאטי). הוא גרוש עם ילדה, עובד כמורה לפילוסופיה בתיכון, עם עבר במגרש הכדורגל (בעבור הדייט הוא ויתר על צפייה בדרבי). היא יצאה לא מזמן ממערכת יחסים בעייתית ומתפרנסת משיפוץ רהיטים עתיקים. היא הציעה שהם ייפגשו כדייט ראשון לארוחת ערב בדירתה, והוא נעתר בשמחה מאוד מובנת בהתחשב בעונת היובש המינית הממושכת בחייו. שתי הדמויות סימפטיות במידה מסוימת, אך גם לא ייחודיות או מעניינות במיוחד. מבחינת הפוטנציאל לרימייקים שטחיות זה אינו באג אלא פיצ'ר.
לכל צד בדייט יש את "הקולות בראש" שהוא מביא עימו לסיטואציה המלחיצה. ארבע דמויות בכל צד, ונראה שבמידה רבה הן מגלמות דגשים נפשיים מקבילים. לפיירו יש את קול ההיגיון והמצפון "הפרופסור" (מקרו גילאני), רומיאו הרומנטי (מאוריציו לסטרקו), וליום המפוכח (רוקו פפלאיו) וארוס הפתיין (קלאודיו סנטמריה). ללארה יש את טרילי הפועלת באינסטינקט (עמנואלה פנלי), שג'יה הפמיניסטית (מריה קיארה ג'יאנטה), אלפא הפרועה (קלאודיה פנדולפי) וג'ולייטה הרומנטיקנית (ויקטוריה פוצ'יני). כל אחת מהקבוצות מתקיימת בתוך מרחב שאמור לייצג את בעליו (חפצים, צילומים וכו'), מבלי שבמהלך הסרט יש משחקים רבים מדי עם האפשרויות של מרחב שכזה.
זה מתחיל בסימפוזיון בראש של פיירו מול אוטומט למכירת קונדומים. הקולות מתווכחים על האפשרויות השונות למרקמים וטעמים ומה שמשתמע מהן. כך תוך זמן קצר גם בראש של לארה יתנהל ויכוח בנוגע לסידור התאורה בדירה ומה הוא משדר. בדייט עצמו כמעט כל משפט או פעולה יזכו לתגובות של הקולות בראש, כמו קרייני ספורט שמנתחים ומתווכחים על כל מהלך. במהלך הלילה ישנם רגעים של חשש ואי-ודאות, הקשורים למטענים שכל צד מביא עימו ומערערים את האפשרות שהדייט יסתיים באופן מוצלח. בגלל שהסרט לא מקשה על זיהויו כקומדיה רומנטית, הוא מעלה ציפיות שאכן מתממשות.
ב"זרים מושלמים" העלילה עסקה בארוחת ערב של חברים, שבה עלה הרעיון המפוקפק לחלוק עם הנוכחים את ההודעות הנכנסות במהלך הערב לטלפונים סלולריים. כך הועלה המסך ונחשפו דברים שלא בהכרח רצוי להציג בפרהסיה. במובן מסוים "השיגעון שלנו" מציג רעיון משלים. הרמת המסך בתוך סיטואציה מלחיצה של דייט, אך הפעם היא ניתנת רק לצופים בסרט. בשני המקרים זהו עיסוק באתיקה של התנהגות חברתית, והקשר לגלוי ולנסתר. בשניהם יש אלמנט גימיקי שמשמר את המתרחש במסגרת קומדיה נוחה לעיכול.
פרסוניפיקציה בהשראת מודל הנפש הפרוידיאני (איד / אגו / סופראגו) נעשתה באולפני דיסני כבר ב-1943 בסרט הקצר Reason and Emotion, שם מוח האדם נשלט לסירוגין ע"י חנון ממושקף ואיש מערות. לא מעט סרטים נדרשו לגילומים של כוחות נפשיים - מאלו המתקיימים בתוך התודעה (למשל "שמונה וחצי" של פליני) ועד אלו שמתקיימים מחוצה לה, לפחות לכאורה ("מועדון קרב"). היו סדרות טלוויזיה שהשתמשו ברעיון - מ"בראש של הרמן" משנות ה-90, ועד "ליגיון" (2017). אפילו האופרציה הפיזיולוגית-פסיכולוגית-מינית של גבר בדייט - זו שתתופעל גם בקליימקס של "השיגעון שלנו" - כבר נבחנה באופן מוצלח ביותר באחד הסגמנטים של "כל מה שרצית לדעת על המין ולא העזת לשאול" (1973) של וודי אלן. גם אם אף אחד לא יאשים את ג'נובזה במקוריות יתר, הרי שאולפני פיקסאר אינם בודדים ברשימת המתלוננים.
כל זה לא צפוי להטריד במיוחד את הקהל שיראה את הסרט. ההומור הוא מהסוג המכונה "רחב", ולא כזה המיועד לאניני טעם. יש בו תמהיל של קריצות פופולריות מתרבות ומוזיקת הפופ - קצת כדורגל, קצת להקת קווין ואפילו המוזיקה הקלאסית שנשמעת במהלך הסרט היא מהזן הקליל והמוכר. הפרסוניפיקציות של הקולות בראש מספקות אבחנות לא מפתיעות לגבי גבריות ונשיות. במהותו זה סרט שמרני המנסה לספק נחמה: מבעד לחרדות, הססנות וניסוחים לא מוצלחים, כולנו מתכנסים לרצון המשותף בזוגיות. אין סיבה שלא ימצא לסרט הזה קהל רב גם בישראל.
