קשה לחשוב על סרט אקטואלי יותר מאשר "מופע טוטאל", סרט הביכורים של השחקן רועי אסף שגם מופיע בתפקיד הראשי. זהו קברט סאטירי שעניינו צנזורה וסתימת פיות בחברה שהולכת ונהיית אנרכית יותר ויותר, וכמובן על האמן כמי שמציב מראה מול פרצופה הכעור של החברה הזו. האמן הזה הוא גם חייל משוחרר והלום-קרב השב מן המלחמה, ואף מהבחינה הזו הסרט נדמה כיצירה שנשלפה מהמציאות הישראלית העכשווית. לא פחות מכך: הסרט מגלה את אסף כבמאי מוכשר שיוצר שעטנז לא לגמרי מקובל בקולנוע הישראלי: שילוב של סאטירה וסוריאליזם שהוא מדויק, מכוון היטב למטרה, ומתרחש בנופי המדבר שמעניקים לו רובד ויזואלי מעניין.
"מופע טוטאל" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
אסף מגלם את דמותו של אסי יפרח, שחקן כושל שניסה את מזלו בתיאטרון בתל אביב אך נאלץ לחזור לעיירה הדרומית בה נולד ובה הוא מתגורר ביחד עם אשתו (אורנלה בס, אשתו במציאות) בדירת הוריו. השניים אמנם מתכננים לעבור לבית פרטי ההולך ונבנה, אך תלותם הכלכלית באביו של אסף (אורי גבריאל) אינה עולה בקנה אחד עם שאיפותיו של הבן לעצמאות. אסף עובד כמורה לדרמה בבית הספר המקומי, וכאשר במהלך אחת החזרות על מופע הסיום, בקטע הלקוח מתוך "את ואני והמלחמה הבאה" של חנוך לוין, הערה ביקורתית שלו על הצבא מוקלטת והופכת ויראלית – עתידו של אסף נראה מעורער מתמיד. הוא מושעה מבית הספר, מוקע ברשתות החברתיות ועל ידי כמה מתושביה של העיירה, וגם מופע הקברט המנומנם שהוא מעלה במתנ"ס המקומי מורד בלחץ ראש העירייה.
אלא שבמקום להפוך לבת יענה, כפי שמציע לו ראש העירייה המתעתד להתמודד מחדש בבחירות ההולכות וקרבות ושבלשכתו עובדת גם אשתו של אסף – אסף מחליט למנף את הסיטואציה ולהעלות בתגובה מופע קברט פוליטי נוקב וסוריאליסטי. זה הופך להצלחה מפתיעה, מושך אליו צופים מהמרכז, ואפילו מזכה את אסף בהזמנה מחמיאה מתיאטרון הבימה. הסצנה שבה הוא מגיע לתל אביב ונפגש עם מנהל התיאטרון (אוהד קנולר) היא סאטירה על רצונו של התיאטרון להיות רלוונטי ובה בעת להחמיא לטעם הקהל, שמעדיף את הסאטירה הפוליטית באופן שיהיה קל ונוח לעיכול. אפשר להניח שזה בדיוק סוג התיאטרון שאסף – רועי, השחקן, שלא במקרה בחר לקרוא לגיבורו בשם משפחתו – לא היה רוצה להיות חלק ממנו.
3 צפייה בגלריה
לא לחינם שם המשפחה של הדמות היא זו של הבמאי/כוכב. רועי אסף, מתוך "מופע טוטאל"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
צפיתי פעמיים בסרטו של אסף, והסיבה שאני אוהב אותו היא כפולה. ראשית, כי זהו הסרט הנכון לרגע הזה. אמנם הוא מבוסס על "בורדל טוטאל – הפסקת אש", מופע קרקס קברטי שיצר והעלה אסף בשיתוף נועה מורדוביץ' וטלי רגב לפני מספר שנים, אבל תכניו רק מקבלים משנה-תוקף בימים האלה. חסרים לנו היום סרטים בעלי שיניים, שלא לומר ניבים שיינעצו במציאות הישראלית, וסרטו של אסף הוא בדיוק אחד כזה. יתר על כן, קצת כמו "הברך" של נדב לפיד, אסף מודע למימד הנרקיסיסטי המלווה כל אמן מתריע בשער (בסרטו של לפיד היה זה קולנוען שבא להקרין את סרטו בערבה) – ויחסנו לדמות שהוא מגלם הוא, על כן, אמביוולנטי. אסף (בסרט) הולך ומתאהב, אפילו מעריץ, את הפוזה של האמן הנרדף המכריח אותנו להסתכל למציאות בעיניים – ובאחת הסצנות היותר אפקטיביות בסרט דמותו נדמית כמו זו של הג'וקר מחולל-הכאוס, כאשר הוא משקיף מהגג באלימות ובהרס שדבריו מעוררים בקרב האנשים המתגודדים למרגלותיו.
הסיבה השנייה קשורה בתפיסה האסתטית של הסרט. אסף, בסרטו הראשון כבמאי (הוא גם שותף לכתיבת התסריט יחד עם עמרי ון אסן), מצליח למצוא מקבילות ראויות הן לאופיו הקברטי של הסרט עצמו והן לייצוג הלם-הקרב שבו לוקה הגיבור. באמצעות בובת עץ על חוט הוא משחזר את חוויותיו משדה הקרב. כך הוא מעצב פלאשבקים מקוריים שאינם נדרשים לעודף פירוטכניקה, ובה בעת מגדירים את משמעות היותו הלום-קרב: בובת תיאטרון הנשלטת על ידי החוויה הטראומטית. שוט הפתיחה הווירטואוזי – הצילום הנפלא הוא של סער מזרחי – עוקב אחריו כשהוא מגיע מן המדבר ופוסע אל העיירה, כמו איזה גיבור מערבון קלאסי. אבל השוט הזה גם מדגיש את הפער שבין החוויה הצבאית שהותירה אותו בודד ומנותק ובין המרחב האזרחי שממשיך להתנהל כסדרו. התפיסה הוויזואלית של הסרט הזה היא פשוט מרשימה.
כאשר הקברט הבימתי פורץ מגבולות התיאטרון אל המציאות "הממשית" שוב נבנית שפה קולנועית מנומקת. עבור אסף הגבולות בין הבמה ומה שמחוץ לה הולכים ומיטשטשים והוא, כלומר השחקן שהוא מגלם, שוקע בסבך תודעתי שבו החוויה הנרקיסיסטית והחזון האמנותי מתערבלים. כאשר צופים בקטעי הקברט קשה להתרשם מהחיצים שהם שולחים לעבר הקהל – ודאי אם משווים זאת לטקסטים של "מלכת אמבטיה" מלפני 55 שנה – אבל מה שיכול היה להיתפס כפגם בסרט (הסאטירה לכאורה אינה פרובוקטיבית כפי שהיא נתפסת על ידי כמה מהצופים במופע שעל הבמה), מוסבר אולי דרך התפיסה הנרקיסיסטית של האמן את עצמו. הוא נהנה להיות מרכז, הוא פרובוקטיבי, הוא אויב העם, הוא הג'וקר, הוא והוא והוא.
"מופע טוטאל" הוא סרט קולנועי מאוד. לא רק בכל הנוגע לתנועות המצלמה שמרחפת בתוך האולם ומחוץ לו, אלא גם בזכות העריכה של שי בלנק משיח והמוזיקה של עדי דויטש. לא פחות מכך, זהו סרט שמנצל היטב את נופי המדבר אך גם את העובדה שהוא מתרחש בפריפריה – כמה צפוי היה לו עלילתו הייתה מתרחשת בתל אביב או ירושלים, נניח. גם אם נדמה לעיתים שיש בייצוג הפריפריאלי של הסרט משהו סטריאוטיפי, עדיין אנשי המרכז התרבותי עצמם לא יוצאים טוב יותר מהסרט הזה. התחושה, על כן, היא שגיבורו הוא בודד במערכה מול סתימת הפיות. צדיק בסדום. ואכן, סרטים כמו "מופע טוטאל" עלולים, כאמור, ללקות בעודף התבשמות עצמית של יוצרם, במיוחד אם הוא עצמו מגלם את הדמות הראשית. אבל אסף מתגלה כבמאי אינטליגנטי שהופך את ההיבט הזה למרכז סרטו, ויחסנו כלפי אסף (הדמות) הוא, כאמור, מעט אמביוולנטי. האם הוא באמת מאמין במה שהוא נאבק עליו, או שזהו חלק מהממד הנרקיסיסטי באישיותו של כל אמן?
3 צפייה בגלריה
מתגלה כבמאי אינטליגנטי. רועי אסף, מתוך "מופע טוטאל"
(צילום: סער מזרחי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
והנה עוד שאלה שהסרט מעלה: האם אפשר היום להיות חנוך לוין של תחילת הדרך? האם יש היום מי שיעלה את "את ואני והמלחמה הבאה" או "מלכת אמבטיה"? האם קברט סאטירי הוא אכן התשובה של עולם האמנות לצנזורה ולביביזם? סרטו של אסף בהחלט מעלה את השאלות האלה, ולו רק מעצם הנכונות להעלותן ראוי להעריכו. זהו הסרט שחשוב וצריך לראות בימים העכורים האלה, כשהפשיזם כבר אינו בגדר בלתי אפשרי במדינת ישראל.
