כמאמר הקלישאה, וכמאמר השיר שלה, זאת השנה של הילה רוח. האלבום החדש שלה קיבל תגובות חמות, היא התראיינה בכל אתר, עיתון ותוכנית טלוויזיה, הופיעה בכל אולפן רדיו והצדיקה פעם אחר פעם את המעמד שלה כזמרת הכי גדולה של האינדי הישראלי בדור הנוכחי. מלכת השוליים. ואף על פי שכבר נכתב המון על הקסם והדיוק של האלבום ״שחור זוהר״ שהוציאה השנה ותפס בקסם את רוח התקופה, מנוכחות בהופעה שלה אמש (שלישי) בבארבי אפשר היה ללמוד עוד הרבה על התופעה שהיא הילה רוח והחשיבות שלה בתרבות היום.
בזמנים אחרים הילה רוח הייתה כוכבת רוק ישראלית ענקית ואהובה כמו רמי פורטיס או אסף אמדורסקי. כזאת שכל בית מכיר. יש לה את הכריזמה, את היצירתיות ואת השירים הטובים שבתקופה אחרת היו נכנסים לקאנון הכל-ישראלי, ולא רק לקאנון האינדי הישראלי. ״אולי זה נגמר״, המנון מהאלבום האחרון שלה בן כמעט שש דקות שהולך ומתפתח וזורק על הקהל צונאמי של מילים על מילים על מילים עד שנגמר בשקט ועדינות, צריך להיות גדול כמו ״כמה יוסי״ או אפילו ״גשם חזק״.
אבל למרות האהבה וההערכה רוח לא הצליחה השנה לפרוץ את הזרם המרכזי בישראל, שנדד הרחק ממנה ומהז׳אנר שהיא יוצרת אל מחוזות של פופ אמוני ושל היפ הופ. לאמניות כמותה נותר מועדון הבארבי כאולם מרכזי וחשוב, וגם פסטיבלים כמו אינדינגב - כשקשה לראות אותה פורצת לאולמות גדולים יותר או לפסטיבלי מיינסטרים כמו ג׳נסיס או פסטיבל התמר במופע משלה. אבל לרוח יש קהל - ואפילו הרבה ממנו.
לרוח יש קהל - ואפילו הרבה ממנו. הילה רוח
( צילום: ויקטור ליסט MUPERPHOTO)
בהופעה אמש הלהקה על הבמה הייתה בסנכרון מושלם שיש רק להרכב שמנגן כבר שנים יחד; השירים היו מדויקים והסאונד היה עוצמתי ונתן בראש. אפשר היה לעצום עיניים ולדמיין איך במקום אחר או בזמן אחר זה המופע המרכזי בפסטיבל של עשרות אלפי אנשים. מצד שני, בהופעה אפשר היה לראות את האופי של רוח ככוכבת רוק - נגישה ומחוברת, מכירה את הקהל שלה ומרגישה חלק ממנו ולא נעלה מעליו.
לפעמים היא גם מה שבדור ה-Z קוראים לו "כרוניקלי אונליין" - מחוברת לרשת 24/7. את השיר שלה "אני חיה בתוך הגרעין האיראני" מ-2022, שהפך לאקטואלי במיוחד השנה, היא הקדישה ל"אהרון ידיעות", ערוץ הטלגרם שמדווח על שיגורים מאיראן. ניכר שהיא מנהלת בעצמה את חשבון האינסטגרם, מקדישה זמן למענה למעריצים ואף פרסמה לוח החלפות לכרטיסים להופעה.
קטעי הקישור בין השירים היו אותנטיים, וההתרגשות הייתה ניכרת. מה שנראה שרוח כן למדה מטיילור סוויפט, במודע או שלא במודע, הוא ההתייחסות לאלבום כאל יחידה שלמה שכוללת גם ויזואליה. בניגוד למסורת של הופעות רוק, שבה מתייחסים לכל השירים בערבוב מסוים, ההופעה אמש הדגישה ש"שחור זוהר" הוא יצירה אחת קוהרנטית מבחינתה.
להקה בסנכרון מושלם. הילה רוח
( צילום: ויקטור ליסט MUPERPHOTO)
הוויז'ואלס מאחורי הלהקה תאמו את הגרפיקות של האלבום, התאורה הייתה בעיקרה בשחור-לבן, וגם רוח עצמה התלבשה כמחווה לחליפת הסיף מאחד הקליפים לשירים. כשהיא שרה שירים מאלבומים אחרים, הגרפיקה והתאורה השתנו לצבעים אחרים, כך שהיה ברור מאוד מה שייך לאיזה אלבום, או לאיזה Era.
ובאותו הקשר, אם לטיילור סוויפט יש "סוויפטיות" ולאביב גפן יש את "ילדי אור הירח", המופע אתמול היה מופע של ה"רוחניקים והרוחניקיות" של הילה רוח, שידעו את כל המילים לכל השירים - גם הנישתיים ביותר מהאלבום החדש. זו אנרגיה שאי אפשר לעמוד בפניה.
ועוד דבר מרענן בהופעה הזאת היה עצם קיומו של הדרן. המנהג שפעם היה מובן מאליו כמעט נעלם מהנוף, והיום כבר קשה למצוא אותו. אפשר להבין למה בהופעות ענק בפארק הירקון, בהיכל מנורה או בפארק ראשון לציון הוא נזנח - רבים מהצופים ממילא יוצאים לפני הסוף כדי להימנע מפקקים, וכל איתות שגוי עלול לגרום להם לעזוב מוקדם מדי ולהתאכזב לגלות שזה היה רק "סיום מדומה".
הביאה יותר. הילה רוח
( צילום: ויקטור ליסט MUPERPHOTO)
גם בבארבי, מעוז הרוק וההופעות החיות, ההדרן כבר הפך לאירוע נדיר. ההופעה מתחילה כשהיא מתחילה ומסתיימת כשהיא מסתיימת, בלי הפתעות. לא כך אצל הילה רוח, שנשארה נאמנה גם לעיקרון הזה של הרוקנרול ועלתה, אחרי מחיאות הכפיים הראשונות, לעוד ארבעה שירים אהובים במיוחד. בסיומה רבים ודאי מצאו את עצמם חושבים, כמו בשיר שלה: "תביאו יותר".
