מיה, הבת של חני פירסטנברג בת ה-11 וחצי, חלמה להיות מנתחת מוח או לב, אבל בחודשים האחרונים, בעיקר אחרי שראתה את אמא שלה רוקדת ושרה בחזרות למחזמר "קברט" שיעלה בסוף השבוע הבא בתיאטרון הקאמרי, היא חושבת אחרת. "מיה מעולם לא ראתה אותי על הבמה או על סט הצילומים, אבל עכשיו בת דודה שלה יולי, הנכדה של שלומית אהרון, שמאוד רוצה להיות שחקנית, ביקשה שאביא אותן לחזרות, ומיה שטענה שמאוד מביך אותה לראות אותי שרה ורוקדת מול אנשים, הסכימה. הייתי בהיי מטורף להופיע מול הבת שלי, הדבר הכי חשוב בחיים שלי, והשתדלתי לשחק הכי טוב שיכולתי. למחרת היא אמרה לי, 'את סופר הירו, היית נפלאה', וזה היה הדבר הכי יפה שמישהו אמר לי אי פעם בחיים".
עכשיו היא תלך בעקבותייך?
"מה שהיא לא תבחר להיות, אני אהיה הכי מאושרת בעולם. היא לא ממש דומה לי. כשהיא יוצאת מחזרה של מקהלה היא תגיד, 'אמא, היום שרנו בהרמוניה בארבעה קולות, וזה היה כל כך מרגש'. כשאני הייתי בגילה, הייתי תמיד שואלת מה עם הסולו שלי? רציתי שיסתכלו רק עליי".
בשנים הארוכות שבהן חני פירסטנברג (46) מתגוררת בניו יורק, היא דחתה לא מעט הצעות לחזור לשחק בארץ. אבל כשגלעד קמחי, המנהל האמנותי של הקאמרי, ביקש ממנה להיכנס לנעליה של סאלי בולס, זמרת מועדון הקיט קאט קלאב בברלין על רקע עליית הנאצים, היא הסכימה. "גלעד שאל, 'יש סיכוי שהיית באה לעשות הצגה בישראל?'", היא מספרת, "אמרתי לו, 'קרוב לוודאי שלא, אבל תגיד לי מה התפקיד'. כשהוא אמר, 'סאלי בולס ב'קברט', אמרתי לו שזה התפקיד היחידי שהייתי אומרת לו שאני מוכנה לחשוב איך אני מסתדרת עם זה".
איך תסתדרי עם זה כשאת מתגוררת בניו יורק?
"אבוא כל חודש לשבוע הצגות. בשאר הזמן תהיה לי מחליפה (ליהי טולדנו). זה חלק מהחיים שלי כבר הרבה זמן. כבר טסתי לחמישה חודשי צילומים ברפובליקה הדומיניקנית, או לחודשיים לאוקראינה, וכל פעם מצאתי סידור אחר. תמיד השתדלתי לראות אותה כמה שיותר בין לבין. השינויים האלה קשים למיה, אבל אני משתדלת להיות הכי קשובה אליה ולעשות הכול כדי שיהיה לה טוב, מה עוד שאבא שלה חי לא רחוק מאיתנו. בינתיים, בחזרות, מיה איתי כל הזמן. בבית הספר שלה באים לקראתה ונותנים לה את החומרים ויש לה כאן מורה פרטית, שמלמדת אותה, משפחה וחברים".
מיה היא הבת המשותפת לה ולעידו חזקיה (הבן של שחקן הקאמרי יצחק חזקיה. השניים נפרדו לפני שנים אחדות. "הוא אבא מצוין, וגר חמש דקות הליכה מאיתנו. הדור שלנו מצליח לעשות את הפרידות באופן בריא יחסית. אני רוצה ללמד את מיה שמשפחה זה לנצח. משפחה יכולה לשנות את הצורה שלה, אבל אנחנו נישאר משפחה".
"אני לא מרגישה שאני צריכה לדאוג בניו יורק בגלל שאני יהודייה"
"קברט", ממחזות הזמר המצליחים בעולם, שזכה גם לגרסה קולנועית מפוארת בכיכובה של לייזה מינלי, נכתב על ידי ג'ו מאסטרוף ומבוסס על מחזהו של ג'ון ואן דרוטן וסיפורים מאת כריסטופר אישרווד. המילים לשירים הן של פרד אב והמוזיקה של ג'ון קנדר, והוא מתרחש בברלין של עליית הנאצים. במרכזו סיפור אהבה מרגש בין קליף, סופר אמריקאי צעיר שהגיע לעיר לחפש השראה לספר, לבין סאלי, זמרת במועדון הלילה קיט קאט קלאב. גלעד קמחי מביים, התרגום הוא של אלי ביז'אווי, אמיר לקנר הופקד על ההפקה המוזיקלית ולצד פירסטנברג משתתפים רן דנקר, בתפקיד המנחה, ליהי טולדנו, נדב נייטס, לאורה ריבלין, עמי ויינברג, כינרת לימוני, שהם שיינר ומתן און ימי.
"ההצגה הזאת הולכת להיות שואו מטורף. בכל יום שאני באה לחזרות, אני בהלם ממה שאני רואה. היום אני בהיי כי הייתה לי חזרה ראשונה עם התזמורת המלאה. גדלתי על 'קברט', וזה עמוק בתוך העצמות שלי. אני רק שומעת את ההתחלה של המוזיקה שלו, ויש לי צמרמורת בכל הגוף. לעמוד שם היום עם כל הנגנים ולשיר, היה חלום שהתגשם".
10 צפייה בגלריה
"לא סתם מעלים את ההצגה הזאת בהרבה מקומות בעולם". לקראת "קברט" בקאמרי
(צילום: אוהד רומנו)
"לא סתם מעלים את ההצגה הזאת בהרבה מקומות בעולם", אומרת פירסטנברג. "אנחנו חיים בעידן שבו אתה מרגיש שדברים נורא בסיסיים, כמו ליברליזם, פלורליזם וחופש ביטוי, נמצאים בסכנה. אני חיה בארצות הברית, ושם יש פגיעה בחופש הביטוי. אין דו שיח, אין ניסיון להכיר את השונה. אנשים נחטפים באמצע הרחוב על ידי רעולי פנים, או נרצחים בגלל שהם מנסים להביע דעה. מפחיד זאת לא מילה. אני מרגישה שהמילים שלי לא מספיק חזקות בשביל לתאר את מה שקורה. זאת לא אמריקה החופשית שהכרתי. הזכות והחובה של תיאטרון היא להעלות הצגות כאלה שמאתגרות את הקהל עם שאלות ומאפשרות לנו להביט על עצמנו בראי, לא משנה לאיזה מחנה אתה משתייך".
את מודאגת ממה שקורה בארץ?
"אני חושבת שהפילוג וחוסר היכולת לדבר אחד עם השני ולהקשיב זה לזה מפחידים ומסוכנים. כשביקרתי כאן הלכתי להפגנות. ההורים שלי לא החמיצו הפגנה בשנים האחרונות, ובטח לא דודה שלי, יעל גבירץ, שהיא פעילה חברתית. סבא שלי פיסקה, ממייסדי מועדון צוותא, הלך בהפגנות, גם כשכבר היה זקן מאוד, עם שלט שקרא לצדק חברתי לכל בני האדם, ואבא שלי הולך עם השלט הזה עד היום.
גם האנטישמיות ברחבי העולם מזכירה לך זמנים אחרים?
תמיד דיברתי וקראתי עברית חופשי. כשאני נוסעת עם מיה ברכבת, היא קוראת לי אמא ומדברת איתי עברית כי היא לא רצה שאנשים יבינו על מה אנחנו מדברות. אני לא מרגישה שאני צריכה לדאוג בניו יורק בגלל שאני יהודייה. מה שאנחנו עוברים כאן הוא כלום לעומת מה שקרה בארץ ב-7 באוקטובר ואחריו".
את התפקיד ב"קברט", חולקת פירסטנברג כאמור עם ליהי טולדנו - ליהוק ששונה ממנה במיוחד. "ליהי נפלאה, אני מסתכלת עליה כשהיא משחקת ושרה וזו חגיגה. אנחנו גם עוזרות אחת לשנייה. מה שמדהים הוא שאנחנו כל כך שונות אחת מהשנייה. היא בת 23 ואני בת 46, בדיוק כפול ממנה בגיל. אנחנו נראות לחלוטין ההפך זו מזו, ומביאות אנרגיה מאוד שונה לבמה, כל גיל מביא איתו את הקסם והעומק שלו, אבל יש גם הרבה דברים באופי שלנו שמחברים בינינו.
"רן הוא הפרטנר המושלם", היא מוסיפה על דנקר שנכנס לנעליהם שרבים גדולים צעדו בהם לפניו: אם זה איתי טיראן לפני עשור בקאמרי, או ג'ואל גריי ואלן קמינג בניו-יורק. "הוא כוכב גדול. כיף לראות אנשים שנהנים כמוהו ממה שהם עושים ולא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות".
הפעם האחרונה שפירסטנברג שרפה את הבמה הייתה לפני עשר שנים בהפקה של "קברט" בברודווי, שם גילמה את פרוליין קוסט לצד שמות כמו אלן קאמינג ("האישה הטובה") בתפקיד המנחה ואמה סטון, זוכת שני אוסקרים, בנעליה של סאלי בולס. סם מנדס היה הבמאי. "זאת הייתה חוויית שיא", היא אומרת. "עשיתי שש אודישנים לתפקיד. הייתי אז בחודש חמישי עם מיה, והם לא ידעו. תאריך הלידה היה תאריך יציאת ההצגה. המלהק היה מאוד בעדי. הוא אמר לי, 'אני לא רוצה להגיד לסם מנדס שאת בהריון. קודם שירצה אותך, אחרי זה נגיד לו והוא יחליט'.
"הייתי נורא מאוכזבת כשהוא החליט לא ללהק אותי בגלל ההריון. כתבתי לו מכתב שבו הסברתי למה אני כן יכולה לעשות את התפקיד. אני אמורה לגלם זונה, אז זה בסדר להיות זונה שמלאה במקומות הנכונים. ציינתי ששבוע אחרי שאני יולדת, כבר אוכל להיות על הבמה. אחרי שנתתי לו את המכתב הבנתי מהר מאוד שאבוד לי. המלהק אמר לי שהוא רצה לבחור בי, אבל כששמע שאני בהריון, החליט שזה לא אפשרי. הייתי במשבר נוראי, כי אלו היו שני החלומות הכי גדולים שלי – להיות סוף סוף אמא ולשחק ב'קברט'".
איך זכית בסוף בתפקיד?
"כשמיה הייתה בת חמישה חודשים, הבחורה שהם לקחו לתפקיד קיבלה הצעה אחרת והם התקשרו אליי. נכנסתי לחודש אינטנסיבי של חזרות והתחלתי לשחק שמונה פעמים בשבוע בברודווי. אני מאמינה שקיבלתי את התפקיד הזה בגלל שמיה הייתה בבטן שלי והייתי באנרגיה אחרת".
עמדת מיד בכל התנאים?
"יום אחר כך המנהלת שלי התקשרה ואמרה, 'הם שכחו להגיד לך שאת חייבת להראות את אחד השדיים שלך באחת הסצנות'. אמרתי, 'אין לי שום בעיה להראות שד, אבל איזה שד?' מיה הסכימה לינוק רק מצד אחד, אז היה לי שד אחד מאוד גדול ושד שני רגיל. כשהתברר שצריכים להראות את השד השמאלי שמיה ינקה ממנו, אמרתי, 'מעולה'"
איך היה לשחק לצד אלן קאמינג ואמה סטון?
"אלן קאמינג הוא טיפוס מעורר השראה. האנרגיות שלו מדהימות. אז הוא היה בן 50 ונראה לי כל כך מבוגר. יש לו עכשיו בר שיש בו בין השאר דראג שואו, והכול התחיל בחדר ההלבשה שלו. היה שם מוזיקה, אלכוהול וכולם הוזמנו אליו לחדר. הוא נטרף על זה שנטעלי, בת הדודה שלי, היא הבת של ראובן גבירץ מחלב ודבש, ושם את 'הללויה' כשהיא באה לבקר. אחר כך הוא גם בא לפה למצעד הגאווה. הוא בן אדם עם רגליים על הקרקע ומצד שני גדול מהחיים.
"אני מרגישה שרן דנקר כזה. הוא הזמין אותי להופעה שלו בהיכל התרבות וזאת הייתה הופעה מדהימה. אתה רואה בן אדם גדול מהחיים שנהנה ממה שהוא עושה. זה משאיר אותנו צעירים, פתוחים וסקרנים. אמה סטון הייתה ממש מקסימה. לא פלא שהיא זכתה בשני אוסקרים. ברודווי נשמע נוצץ, אבל זה לא מרגיש נוצץ כשאתה עושה את זה שם, זה הכי down to earth, וזה סוד הקסם".
"כעולה חדשה לא הייתי יכולה להבין את ההומור של 'החמישייה הקאמרית'"
פירסטנברג היא בתה של ברייני, שחקנית וזמרת, שהייתה סולנית השיר "שבחי מעוז" של נעמי שמר בלהקת פיקוד דרום. בגיל 16 עלתה עם משפחתה לישראל ושנתיים אחר כך החלה ללמוד משחק בבית צבי. הסדרה ששינתה את חייה הייתה "הבורגנים", בה כיכבו חברי החמישייה הקאמרית. "כשהייתי בין שנה א' לב' בבית צבי, מלצרתי את איתן צור בבית קפה בשינקין", היא חוזרת לימים ההם. "הוא שאל אותי אם אני שחקנית, אמרתי שכן, והוא לקח אותי לשחק את לילך, החברה הצעירה של דבל'ה נבון".
10 צפייה בגלריה
"זה הפך להיות המנון של האינתיפאדה השנייה". חני פירסטנברג ושרה וינו אלעד ב"הבורגנים"
(צילום מסך, קשת)
הכרת קודם את החמישייה הקאמרית?
"לא ממש. אני לא יודעת אם יכולתי להבין אז, בתור עולה חדשה, את ההומור שלהם. לוקח זמן להבין הומור של מקום חדש. זה כמו להבין את חנוך לוין. אני זוכרת שהלכתי לראות הצגות של חנוך לוין כשהייתי בבית צבי, ולא באמת הבנתי על מה זה. אז רק הגעתי לארץ ולמדתי לקרוא ולכתוב בעברית בבית צבי. עד היום אני לא מבינה איך אני יודעת לקרוא ולכתוב בעברית. אני כותבת עם שגיאות. חברים שלי מאוד נהנים וצוחקים כשאני כותבת להם ברכות ליום ההולדת, אבל אני חושבת שבשביל 12 שנה לא ברצף בארץ, אני מדברת די טוב".
הרדיו השמיע אז ללא הפסקה את השיר "דרכנו", שכתב דני בסן, ושפירסטנברג שרה עם שרה וינו אלעד. "היום אני מקבלת את השיר הזה ונהנית ממנו", היא אומרת. "אז זה היה מוזר. זה היה חלק מסצנה שבאה להגיד איזושהי אמירה על החברה שלנו והפך להיות המנון האינתיפאדה השנייה. השיר הזה תפס כל כך הרבה נפח. הייתי הרבה יותר השחקנית ששרה את 'דרכנו' מאשר זו ששיחקה את לילך. במשך שנים לא יכולתי לשמוע את השיר, אבל היום אני צוחקת על זה.
"ראיתי את 'הבורגנים' בהמשך עם עידו וזה כתוב כל כך טוב. זאת הייתה סדרה על אנשים בני 30 ו-40, ואני הייתי אז בקושי בת 20. גם לא היו אז הרבה סדרות בארץ, רק 'הבורגנים', 'שבתות וחגים' ו'פלורנטין', לכן כולם התלהבו".
עם מי נשארת בקשר מהסדרה?
"בעיקר עם איתן צור. אני מאוד קרובה אליו ועשינו אחר כך את 'עיר מקלט'. כשאני פוגשת כל אחד מ'הבורגנים', אנחנו מאוד שמחים לראות אחד את השני. את רמי הויברגר הייתי רואה מדי פעם בתל אביב, לא יותר, ומאוד הצטערתי שהוא נפטר. אני יכולה לדבר עליו רק מהחוויה האישית שלי ואני נחשפתי רק לצדדים הטובים שלו. ידעתי שהוא חולה, אבל לא הבנתי מה באמת מצבו".
אחרי "הבורגנים" שיחקה פירסטנברג בסרט "יוסי וג'אגר" וב-2004 כיכבה ב"מדורת השבט" וזכתה בפרס אופיר לשחקנית המשנה. בגיל 24 חזרה לניו יורק ושנתיים אחר כך הגיעה שוב לארץ ושיחקה בהצגות "אמדאוס", "המלט", "כנר על הגג", "משחקים בחצר האחורית" ו"גטו", שהקנה לה את פרס התיאטרון לשחקנית המשנה. מאז היא חיה בניו יורק וכיכבה בין השאר בסרט "הפלנטה הבודדה ביותר" לצד גאל גרסייה ברנאל, ושיחקה באוף-ברודוויי בהצגות "סטיי" ו"דרך השעה הצהובה" ובסרטים "ניו יורק סיפור אהבה" לצידם של דיאן קיטון ומורגן פרימן, ו"חמישה לילות במיין" לצד דיאן ווסט שגילמה את אמא שלה, ובסדרה "המסך הירוק".
בקרוב, היא גם תשחק בכאן 11 הסדרה "בהסתורה ", שיצרו יוסי מדמוני ואסף סבן. מדובר בסדרת דרמה על קבוצה של חרדים וחרדיות, ששמרו על אורח חיים כפול: הם חיים כחלק מהחברה החרדית, אבל במפגשים סודיים הם חיים חופשיים ומורדים בדרך החיים הדתית.
10 צפייה בגלריה
"אני אוהבת לא לדעת מתי אני אעבוד. זה מרגש אותי". מתוך "ניו יורק סיפור אהבה"
(צילום מסך)
למה עזבת את הארץ?
"ישראל היא מקום מאוד קטן, לטוב ולרע, ורציתי להיות במקום שבו אני יכולה להיות גרועה בלי לפחד. מאוד אהבתי לעבוד בקאמרי, אבל לא רציתי שזה יהיה הבניין היחיד שאני אראה כל הקריירה. יש בניו יורק יותר אופציות לעבודה. יש לי שם שנים יותר טובות ושנים פחות טובות, וזה בסדר. אני אוהבת לא לדעת מתי אני אעבוד. זה מרגש אותי. זה כמו סוג של רומן. יש אנשים שאמרו לי כשעזבתי, שאני נורא אמיצה, ובעיני זה ממש לא היה נכון. גם בזוגיות אתה עוזב כשאתה מרגיש שאתה צריך לעזוב. אני גם כותבת ומנסה לקדם דברים של עצמי. זה שם אותי מחוץ לאזור הנוחות שלי ואני אוהבת את זה".
את מתכוונת לחזור מתישהו לארץ?
"לא שאני יכולה לדמיין. אני חיה את רוב החיים שלי בניו יורק. הייתי בארץ 12 שנה לא ברצף. מגיל 16 עד גיל 30. המשכתי לעבוד בארץ כשלא גרתי פה ואני ממשיכה לעבוד פה. העברית הייתה שנים השפה הראשונה שלי.
"כשהייתי בת 14, כל החדר שלי בניו יורק היה תמונות של אביב גפן. הייתי ילדת אור הירח. הייתי באה בקיץ לפסטיבל ערד ולפסטיבל צמח. כל קיץ הייתי באה לחודשיים, ככה גם מיה גדלה, אבל החיים שלי ושל הילדה שלי הם שם. כל קיץ אני פה לחודשיים, אבל אני חושבת שניו יורק היא מקום מדהים לגדל בו ילדים. מצד שני נבר סיי נבר. אז לך תדע. אמרתי פעם שאני לא אגור יותר בניו יורק".
על מה את חולמת?
"סאלי בולס היה אחד החלומות הכי גדולים שלי מגיל מאוד צעיר. עכשיו בחזרות אמרתי שבא לי להיות ה-אם-סי (המנחה שמשחק רן דנקר). החלום הכי גדול שלי כרגע הוא שאני אצליח לגרום לסדרה שכתבתי לקרות".
10 צפייה בגלריה
"סאלי בולס היה אחד החלומות הכי גדולים שלי". חני פירסטנברג ונדב נייטס, לקראת "קברט" בקאמרי
(צילום: אוהד רומנו)
מה עם פרק ב' באהבה?
"אני תמיד רוצה אהבה. אני בן אדם שמאוד אוהב קשר אנושי, במיוחד קשרים עמוקים. הלוואי שיהיה לי פרק ב', אפילו ג', העיקר שתהיה לי אהבה. היום אני באפליקציות. יש הרבה דברים גרועים בזה, אבל האפליקציות מטריפות אותי לטובה כשאני פוגשת בהן אנשים שהם לא בעולם שלי ושאחרת לא הייתי נפגשת איתם. גם אם זה לא הולך למשהו, פגשתי בן אדם שהוא לא מהעולם שלי ושמאיר לי פנים לדברים חדשים.
"עד גיל 46 לא אהבתי להגיד את הגיל שלי ועכשיו אני מה זה נהנית מהגיל, יותר מתמיד. אני מרגישה איזשהו שקט, איזו תשוקה לחיים, איזו חופשיות. אני באמת מרגישה כאילו הגעתי למקום שרציתי להיות בו".
יהיו לך עוד ילדים?
"המון נשים עושות ילדים בגיל הזה, אבל אני לא חושבת שזה יקרה. תמיד רציתי לפחות שניים או שלושה ילדים, אבל היום, כשהיא בת 11 וחצי, יש לי את הילדה הכי מדהימה שיכולתי לבקש לעצמי. אנחנו מאוד שונות. אני לומדת אותה ולומדת ממנה כל יום. היום אני לא יכולה לדמיין עוד ילד, אבל היא רוצה עשרה ילדים, אז אני אהיה סבתא לעשרה".
