להיות ספיידרמן זה כנראה לא פשוט, אבל גם להיות סרט של ספיידרמן זאת משימת כפויה טובה למדי. כל גלגול חדש של איש העכביש נדרש להתחרות לא רק בנבלים תורנים ובציפיות של אולפנים ומעריצים, אלא גם בזיכרונות מהסרטים שקדמו לו - מהתנופה והלב של סם ריימי, דרך ניסיונות האתחול עם אנדרו גארפילד ועד הקרואסוברים של טום הולנד והמולטיוורסים ופריצת הדרך המרהיבה של סרטי האנימציה. כעת, כש"ספיידרמן: יום חדש" כובש את בתי הקולנוע, הגיע הזמן לעשות סדר: אילו מהסרטים עדיין מצליחים להמריא בין גורדי השחקים, ואילו פשוט התרסקו בדרך למטה?
11. "ספיידרמן המופלא", 2012
מסכן אנדרו גארפילד. באמת, מסכן. זאת לא הייתה אשמתו. Aהקסם האישי שם, וכך גם האטיטיוד האוקוורד/גיקי הכובש שמאפיין את גיבור-העל החמוד מכולם. ועדיין, חוץ ממנו כמעט שום דבר ב"ספיידרמן המופלא" לא עובד. הניסיון הנואל הזה לאתחל את המותג חמש שנים אחרי שהסתיים בקול-הענות המטופשת של "ספיידרמן 3" אולי עשה קצת כסף, אבל זה היה יותר בגלל האהבה האוניברסלית לספיידי ופחות בגלל שהסרט שווה משהו. כי הוא לא. לא ממש.
החל מהנבל המשמים (רייס איפנס, בתפקיד מדען נכלולי שמתישהו הופך למין לטאה גדולה וחסרת-תואר), דרך ה-CGI המקרטע (בשירות סצנות אקשן שפשוט צולמו חשוך מדי, בעיקר במהלך הקרב הסופי המחורבש), ועד לבעיה המהותית מכולם, זה שמדובר היה בפרויקט לחלוטין בלתי-נחוץ - "ספיידרמן המופלא" היה ונותר הכול חוץ ממופלא. במקרה הטוב ביותר ניתן להגדיר אותו כיומית לא מזיקה. במקרה הרע - כבזבוז משווע של כסף (לפי ההערכות, זרקו עליו כ-230 מיליון דולר לפני הוצאות שיווק) וכישרון (קאסט שכולל את גארפילד, אמה סטון, רייס איפנס, דניס לירי, מרטין שין וזוכת-האוסקר סאלי פילד!). אנחנו יותר בעניין של המקרה הרע.
10. "ספיידרמן 3", 2007
מאיפה להתחיל? מאינפלציית הנבלים (סאנדמן, ונום, הגובלין החדש הארי אוסבורן), שאף אחד מהם לא מספיק טוב להחזיק סרט לבדו, וכולם יחד עדיין לא מספיק טובים/מעניינים עבור המשימה? אולי מריבוי קווי העלילה, שהולך ומכביד על נפשו התשושה של הצופה ככל שהסרט מתקדם במעלה 139 דקותיו הארוכות מנשוא? או שמא מהאפקטים הממוחשבים המרושלים (אנחנו מסתכלים בעיקר עלייך, סאנדמן)? ומה עם תצוגות המשחק המפוקפקות (היוש, טופר גרייס וברייס דאלאס הווארד!)?
חול, חול ואין מה לאכול. מתוך "ספיידרמן 3"
(צילום: באדיבות yes)
ובכן, לא, אנחנו נתחיל מאיפה שכולכם יודעים שנתחיל: סצנות הריקוד של פיטר פארקר/ספיידרמן (טובי מגווייר, לא במיטבו פה). נתחיל, ונסיים: אחרי שני סרטים כבירים, טרילוגיית סרטי ספיידרמן של סם ריימי התרסקה לגמרי עם סרט שכמו הורכב מחלקי סרטים אחרים, אף אחד מהם לא מוצלח במיוחד. פרנקנספיידר. כל העניין פשוט נראה כמו תאונת-שרשרת, סרט-אולפן של במאי מוצלח שכבר אין לו כוח לחרא הזה, ושברור כמה מהחומר נכפה עליו (כמו ההצגה המאולצת והמרושלת של דמותו האהובה של ונום). והרוח הזו כולה מתומצתת בצמד סצנות ריקוד שכבר חרטו את מקומן בדברי ימי הממים, אשר מתרחשות לאחר שפיטר פארקר נדבק בסימביוט החוצני שאחראי גם לוונום, מה שככל הנראה הופך אותו לסוג של אימו (Emo, תת-תרבות מגוחכת במיוחד משנות ה-2000, עבור הצעירים שבכם). עזבו: בואו לא נכביר במילים. פשוט צפו בדבר המעליב הזה. צירפנו אותו, להנאתכם. איזה בושות.
9. "ספיידרמן המופלא 2" (2014)
ניצחון בנקודות - זה מה שההמשכון הזה ל"ספיידרמן המופלא" השיג על פני שני הסרטים שקדמו לו בדירוג זה. לא שזה הופך אותו לסרט טוב במיוחד, ואת "הניצחון" הנ"ל הוא השיג בגלל נבל ראוי (ג'יימי פוקס נוגע ללב כאלקטרו - וכן, זוהי דעת-מיעוט; רבים ראו בו את ההפך, נבל חלוש ולא משכנע דיו), אקשן סביר בהחלט, וכמובן עודפי הצ'ארם של גארפילד, שהוא ספיידרמן אחלה בכללי ולגמרי הגיע לו יותר מזה.
ספיידרמן ושקע תלת-פאזי, מתוך "ספיידרמן המופלא 2"
(צילום: באדיבות yes)
בצד השלילי ניתן למנות הרבה, הרבה יותר מדי דמויות, נבל אחד גרוע במיוחד (פקעת העצבים דיין דה האן, שבהחלט לא שיפר את הרושם הדל שהותיר אחריו ג'יימס פרנקו כהארי אוסבורן), ובאופן כללי, תחושה מתמדת של בלבול, בלגאן וחוסר קוהרנטיות עלילתית. לא פלא שהיציאה הבינונית הזו קברה את ניסיון האתחול שהחל ב"ספיידרמן המופלא", גם אם כאמור, היא הייתה מעט טובה יותר. וזה בסדר, כי אף אחד לא הקדיש ולו שנייה כדי לקונן על האובדן. Meh.
8. "ספיידרמן: אין דרך הביתה" (2021)
רק אלוהים יודע מה הפך את הסרט הנפוח והמופרז הזה לסנסציה קופתית. כאילו, בלוקבאסטר מהוקצע והכול, אבל עד כדי כך? עד כדי רווחים בסך כמעט שני מיליארד דולרים, ונכון לעת כתיבת שורות אלו, המקום השמיני ברשימת הסרטים המצליחים בכל הזמנים? הזיה, לא פחות. ובעצם, ייתכן שזה דווקא די ברור, מאחר ש"אין דרך הביתה" הוא למעשה 148 דקות של סיפור-כיסוי לסיפור האמיתי - והסיפור האמיתי הוא הרצון המובהק, המוקצן, הבוטה לספק את הפנטזיות הפרועות ביותר של חובבי הסופרהירו השכונתי החביב של כולנו. באיזה אופן, בדיוק? ובכן, על ידי קיבוצם של הספיידרמנים מסרטי העבר של הזיכיון הנודד - טובי מגווייר מסרטי המקור ואנדרו גארפילד מניסיון האתחול של שנות העשרה - יחד עם הנבלים של אותם סרטים, המוצלחים וגם המוצלחים פחות. אם בא לכם, אתם מוזמנים לנסות ולהיזכר בסיפור-המסגרת שאפשר את כל זה, ודרש את נוכחותו הקוטרית של ד"ר סטריינג' (בנדיקט קמברבאץ') לאורך חלק נכבד מהסרט. כן, גם הזיכרון שלנו מסתכם ב"משהו שקשור למולטיוורס".
אוקיי, מי עשה קקה על הגג של האוטו שלנו? מתוך "ספיידרמן: אין דרך הביתה"
(באדיבות פורום פילם)
בהיעדר מיקוד עלילתי נאלצו הצופים להסתפק בעודפי הנוסטלגיה ובאקשן הנאה, אבל היו בעיות אחרות. הספיידרמנים השונים, חינניים ככל שיהיו, רק הסיטו את תשומת הלב מספיידי הרלוונטי, בגילומו של טום הולנד. הנבלים, מצידם, איבדו מעוצמתם המקורית בסיבוב השני שלהם, וחלקם - כמו דוק אוק, בגילומו של אלפרד מולינה - יוצאים נשכרים אף פחות מזה. הרי הוא כבר קיבל את הגאולה שלו בסוף של "ספיידרמן 2", אז למה לנסות ולחסוט עוד מהלימון הזה?
מגיע לך יותר מזה. מתוך "ספיידרמן: אין דרך הביתה"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
בסופו של דבר, אינפלציית הנבלים של "אין דרך הביתה" נותרת בחזקת גימיק. וזאת בעצם הבעיה - כל הסרט נראה כמו גימיק אחד גדול; מוצר תעשייתי וסינתטי עד לזרא שלכאורה מתקל בערמומיות שנונה את מושג ה-Fandome, אלא שתכליתו האמיתית היא לסמא את עיני המעריצים המכורים לזה שאין לו באמת מה להציע מעבר לבידור קולח. סרטון AI קצר וערוך היטב היה יכול לספק את אותה תוצאה, באחת חלקי מיליון מהמחיר. מצד שני, כנראה שהוא לא היה מספק את אותן ערמות כסף. מ.ש.ל.
7. "ספיידרמן: השיבה הביתה" (2017)
כן, כן: זה הסרט שהחזיר עטרה ליושנה - ובמילים אחרות, את פיטר פארקר/ספיידרמן לחיקה החם והאוהב של מארוול, אחרי שנות גלות בסוני. למען הדיוק, סוני ודיסני/מארוול חלקו ומוסיפות לחלוק בדמות, אבל אנחנו מאבדים ריכוז, אז בואו נחזור לעיקר. איך זה שהסרט האהוד הזה, שעשה קופה נאה מאוד, זכה לביקורות טובות ונתן את האות לאחת מסדרות הסרטים המצליחות יותר של היקום הקולנועי של מארוול, מצא את עצמו רק במקום השמיני והלא כל כך מכובד בדירוג זה? ובכן, התשובה היא שזה קרה מכיוון שמדובר בסוג של אנטי-קליימקס.
מצטערים על המיקום, נשמה. מתוך "ספיידרמן: השיבה הביתה"
(צילום: באדיבות yes)
כמה חיכינו לסרט הראשון של ספיידי ב-MCU, אחרי הסיפתח המשובח ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" (2016), שם גנב כל רגע מההצגה בעת שהיה על המסך. ומה קיבלנו בתמורה? סרט קטן יחסית, במונחי אקסטרווגנזות גיבורי-העל שבהן אנו עוסקים, עם נבל לא מאיים מספיק (בגילומו של מייקל קיטון המבוזבז פה), אקשן חסר-השראה (האם אתם זוכרים ולו סצנת פעולה אחת מהסרט, שלא בקווים כלליים?), ומעט יותר מדי קשרים כפויים ל-MCU, כנהוג וכמקובל. זה הרי מתקרב מאוד להיות סרט של איירון מן (רוברט דאוני ג'וניור), על חשבונו של ספיידי. התוצאה הצנועה עדיין כיפית והכול, בואו, והעובדה שזה מרגיש הרבה יותר כמו סרט נעורים בהחלט עושה לו טוב, מה גם שטום הולנד מהווה בחירה אנרגטית וכובשת. אבל יתר הסרטים שתמצאו בהמשך רשימה זו מאפילים עליו בקלות. פשוט רצינו יותר, זה הכול. לא מדהים, לא נורא, נקסט.
6. "ספיידרמן: רחוק מהבית" (2019)
כל האלמנטים שהפכו את "השיבה הביתה" לאתחול לא רע של המותג שודרגו בהמשכון הישיר שלו, שלקח את ספיידי וחבריו לטיול בית ספר באירופה, מה שרק חיזק את הווייב הכובש של סרט נעורים/תיכון. תביאו לנו עוד מפיטר, אם. ג'יי. (זנדאיה) ונד (ג'ייקוב בטלון) מטיילים בוונציה. תכלס, כל השאר די מיותר. אבל עוזר שגם הלא-מיותר הזה מבוצע טוב, ושהנבל של הסרט (ג'ייק ג'ילנהול) מתגלה כמעט מעניין יותר מהנהוג, גם אם המניעים שלו אינם בדיוק מהזן האפי (בעיקרון, הוא רוצה להיות עשיר ורב-השפעה. מי לא יכול להזדהות עם זה?).
ישנים הלילה בבי"ס שדה. מתוך "ספיידרמן: רחוק מהבית"
מה כן מפריע, שאלתם? ובכן, כצפוי, מה שמפריע זה השעבוד למותג: כל האלמנטים שקשורים להמשכיות הנדרשת במוצרים שיוצאים את פס הייצור של ה-MCU. ההתמודדות של פיטר עם אובדנו של טוני סטארק ועם האירועים שהתרחשו ב"הנוקמים: סוף המשחק", והנוכחות המוגברת בסיפור של ניק פיורי (סמואל ל. ג'קסון) והאפי (ג'ון פאברו) שמחזר כעת אחרי דודה מיי (מריסה טומיי, והקטעים שלהם יחד דווקא מקסימים למדי). לעזאזל, אפילו סוכנת ש.י.ל.ד מריה היל (קובי סמולדרס) פה, ומי בכלל ביקש אותה? לסיכום: אחלה סרט, ועדיין לא מספיק.
נודניקים, התאחדו! מתוך "ספיידרמן: רחוק מהבית"
(צילום:באדיבות yes)
5. "ספיידרמן: יום חדש" (2026)
הסרט הכי טרי ברשימה מתיישב במקום טוב באמצע - וזה קורה בגלל שהוא מחזיר את הסיפור הנמשך לנקודה שפויה, אחרי הבלגאן המתיש של "אין דרך הביתה" (זהירות: ספוילרים לסרט לפניכם); בגלל נבל(ית) מצוינ(ת), עם יכולות טורדות-מנוחה על אמת; בגלל דמויות המשנה - בעיקר אמ. ג'יי. ונד - שמקבלות פה הזדמנות לזרוח אחרי שנדחקו לקרן זווית בסרט הקודם, ובגלל האקשן המשובח, שלרוב (לרוב!) ניתן לפענח בתוך הבליל הוויזואלי של סרטים מעין אלו.
"ספיידרמן: יום חדש" – טריילר
(באדיבות פורום פילם)
ולמה באמצע ולא בטופ? ובכן, "יום חדש" לא הצליח להתחמק לגמרי מהחובות הקשורות לשינוע מפעל ה-MCU המקרקש, כך שגם פה יש לנו כל מיני פרנק קאסל/המעניש (ג'ון ברנת'ל, וואן טריק פוני בכל רמ"ח אבריו), ברוס באנר/הענק הירוק (העוכר מארק רופאלו, וברור לעין כל שאין לדמותו שום משמעות בסיפור של הסרט מלבד לספק תירוץ לסצנת אקשן מגניבה), וכמובן, הניסיון הברור לשלב לתוך ה-MCU את זיכיון "אקס-מן" באופן אורגני, שאיננו אורגני במיוחד. התוצאה, כאמור, ממש בסדר גמור, יומית ראויה ביותר, וזאת מחמאה בימינו. אבל אל מול הסרטים הבאים שעליהם נדבר, הוא עדיין בעיקר מוצר מהוקצע, ולא הרבה יותר מזה - גם אם מוצר שאיננו לחלוטין נעדר-נשמה.
4. "ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש" (2023)
טריפ פסיכדלי מבריק בתחפושת של אנימציית גיבורי-על. זה מה שהמתין לבאי "ברחבי ממדי העכביש" כשהגיעו לצפות בחלק השני של תת-זיכיון "ממד העכביש" באביב 2023, ומשם נובעים גם עוצמתו וגם חולשתו של הסרט הייחודי הזה. נפעמים ומסוחררים - כך יצאו מאולמות הקולנוע הצופים; נפעמים מתועפות הדמיון, האנרגיה והתעוזה הפורמלית של הסרט, ומסוחררים משצף הדימויים הסוריאליסטיים, בליל הצבעים והצורות והרגעים שבהם הסרט פשוט לחץ עד הסוף על הגז, והפך לכמעט-אבסטרקטי. באנו לראות סרט גיבורי-על, יצאנו עם תזה באמנות מודרנית.
ציור יפה, זה של רוי ליכטנשטיין? מתוך "ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
אבל באמת שקשה להאשים את הסרט על גאוניותו הוויזואלית, מלבד להלין מעט על כך שזאת האפילה פה ושם על הסיפור שבבסיסו - שמצידו קצת הסתבך ברחבי המולטיוורס שברחביו תועה גיבורו, מיילס מוראלס. בכל זאת, תנו לנו יציאות מטורללות ומהממות כאלה כל יום, על פני עוד איזו שטות לייב-אקשן עם נבל CGI משעמם. וזה גם המקום לתת כבוד לנבל של הסרט - הכתם, בקולו הנפלא של ג'ייסון שוורצמן, שמתחיל כטיפוס מבולבל ולא ממש מזיק, אפילו חביב למדי. אבל מיילס מוראלס/ספיידרמן, מי שגרם מלכתחילה למצבו הפיזי הבעייתי, מתייחס אליו בביטול וזלזול - ושם ניטעים זרעי הכאוס. עד מהרה הופך הכתם לתפלץ בין-ממדי עם יכולות הרסניות, ונולד אחד מהנבלים הכי מרתקים ולא-מוערכים דיים של סרטי ספיידרמן כולם.
3. "ספיידרמן: ממד העכביש" (2018)
בצמידות להמשכון הישיר שלה, ובמקום השלישי והמכובד ביותר, ניצבת פנינת האנימציה הנפלאה הזו - שהפיחה חיים מחודשים בזיכיון "ספיידרמן", בסוגת סרטי גיבורי-העל, ותכלס, בז'אנר האנימציה כולו. נסו אתם לספור כמה סרטי אנימציה שהגיעו אחרי "ממד העכביש" ניסו לשחזר את הקסם הוויזואלי שהדגים. רובם נכשלו, אבל היי, זה חתיכת אתגר. לא מאשימים אותם. "ממד העכביש" פשוט לקח את האנימציה הממוחשבת, פירק את החוקים שלה והפך אותה למשהו שנראה כמו חוברת קומיקס פלואידית, חיה - שילוב של ציור, דפוס, קולנוע, גרפיטי ודמיון טהור.
מתוך "ספיידרמן: ממד העכביש"
(צילום: באדיבות yes)
אלא שהאנימציה, סוחפת ורבת-דמיון ככל שתהיה, הייתה נותרת בגדר קישוט אלמלא הסיפור של הסרט הזה - שנהנה מעוצמה רגשית נדירה בז'אנר ובכלל. אפילו הגיחה שלו למחוזות המולטיוורס הראתה לאחרים איך צריך לעשות את זה (והכירה לנו כמה ספיידרמנים מלבבים נוספים שלפחות אחד מהם, ספיידר-נואר, שכבר קיבל ספין-אוף משלו). וכן, כמו כל סרט אחר של ספיידרמן, זהו סיפור התבגרות בעיקרו, על נער שמחפש את עצמו - ספציפית פה, הרעיון הזה משתקף דרך הקשר המורכב שיש לו עם אביו. אך הוא מסופר בכנות רגשית נדירה, גיבוריו כמו גם נבליו אנושיים עד להכאיב, ובעיקר, הרעיון המניע שלו הוא שספיידרמן איננו אדם אחד, אלא רעיון. אידיאל. "כל אחד יכול ללבוש את המסכה", נאמר בסרט - אבל השאלה החשובה, זו שמרחפת באוויר, היא מה אתה עושה אחרי שהיא כבר עליך.
2. "ספיידרמן" (2002)
איזו בחירה מלאת-השראה הייתה זו, לשים את הפרויקט הזה בידיו של הבמאי סם ריימי, אחרי שנים של ניסיונות כושלים להביא את ספיידי אל המסך הגדול. ריימי, שעשה את שמו הראשוני בז'אנר האימה (שהלכה והפכה סלפסטיקית וקומית ככל שהתקדמה הקריירה שלו), הוכיח שהוא מסוגל לנפק אחלה סרט גיבורי-על עם "דארקמן" האפל וספוג-האווירה מ-1990, בכיכובו של ליאם ניסן. ועדיין - היה זה הימור, לשים פרויקט כזה בידיו של טיפוס תזזיתי וקופץ בין ז'אנרים כמו ריימי (שהספיק עד אז להתעסק גם עם סוגות המערבון, הפילם נואר, דרמת הספורט ועוד), לאור הצורך הנואש של ראשי מארוול וסוני לתרגם למסך הגדול את ההצלחה הקומיקסית והתרבותית של הדמות האהובה. אבל ההימור הזה הצליח מעבר לשיעור, ובמובנים רבים - יחד עם "אקס מן" הראשון של בראיין סינגר מ-2000 - קבע את הצורה והרוח שילבש בהמשך הז'אנר הקולנועי המצליח ביותר של 20 השנה האחרונות, פלוס מינוס.
הבלופרינט. מתוך "ספיידרמן"
(צילום: באדיבות yes)
בחסות תקציב ענק (הגדול בקריירה שלו עד אז, כמובן), ועם רגעים של השראה "ריימית" טהורה (שהעניקו פלאשבקים מפתיעים ומענגים למעריצי סרטי Evil Dead שפרסמו אותו), הצליח ריימי במשימה שנראתה בלתי אפשרית: לתרגם את התחושה של לקרוא קומיקס של ספיידרמן לחוויה קולנועית שלמה, מלאת התרגשות, מלודרמה, הומור ותנופה. לא לחינם כל שוט שבו ספיידי מרחף בין גורדי-השחקים של ניו יורק, בכל אחד ואחד מסרטי ספיידרמן שבאו אחריו, מחזירים אותך לאותה תחושה משכרת של אנרגיה ותנועה שנטע ריימי בסרט הזה. זוהי שפה קולנועית, וריימי הוא שאחראי לה.
אבל הוויזואליה עוצרת-הנשימה לא הייתה עובדת בלי סיפור-המקור המצוין שרקח עבור הסרט המקצוען דייויד קפ ("פארק היורה"), אודות הנער הבודד, העני והמאוהב שמתמודד עם תחושות אשמה וחוסר ביטחון. ריימי תיקל את הסיפור הזה בקולנועיות טוטאלית - "ספיידרמן" שלו הוא סיפור התבגרות צבעוני, רומנטי ואפילו נאיבי, שבמקביל עסק באותה כנות כובשת באובדן, באשמה ובאחריות. המשפט האיקוני ביותר ממנו, "עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה", הפך לליבה הרגשית, ולפעמים המנוע התמטי, של סרטי ספיידרמן כולם, של הדמות עצמה. באופן אישי, ריימי הוכיח את הנקודה הזו בדיוק - הוא לקחת את הכוח הגדול שניתן בידיו, ברא את המיתוס מחדש באחריות ובכישרון, וקבע את הטון עבור כל היתר.
"ספיידרמן 2" (2004)
ההמשכון של ריימי לשובר-הקופות שלו מ-2002 איננו רק הטוב שבסרטי הסדרה, אלא אחד מסרטי גיבורי-העל השלמים והטובים ביותר שנעשו אי פעם, נקודה. הסיבות רבות ומגוונות, אבל אם נצטרך לבחור, אז זהו הנבל האדיר, דוק אוק, שאנושיותו המיוסרת מבצבצת גם כשזרועותיו המכניות השטניות משתלטות עליו כליל; זה האקשן המדהים ועתיר-היצירתיות, כולל סצנות שנכנסו לפנתיאון (כמו המאבק של ספיידי ודוק אוק על הבניין, או סצנת הרכבת האיקונית); ובעיקר, כמו ביתר הסרטים שמאכלסים את הטופ של הדירוג הזה, זהו הסיפור שהופך את זה לטוב מכולם.
מתוך "ספיידרמן 2"
(צילום: באדיבות yes)
"ספיידרמן" היה סרט על אדם שקיבל כוחות-על ולומד להתמודד איתם. "ספיידרמן 2" הוא סרט על אדם שמגלה כמה קשה לחיות עם האחריות שנובעת מכוחות הללו, ונאלץ ללמוד כיצד לעשות זאת. הוא מעצב מחדש את הפנטזיה של גיבור-העל לדרמה אנושית על הקרבה, אהבה והמחיר של בחירה מוסרית. החומרים שמהם עשויים החיים עצמם. אין דברים כאלה. צפו בו שוב. ואז שוב. זה עדיין לא יספיק.
