אחרי כעשור וחצי של שליטה בלתי-מעורערת של אולפני מארוול ו-DC קומיקס בקולנוע המסחרי האמריקני ובשלוחותיו הטלוויזיוניות, ועל רקע הדעיכה המפוארת של סרטיהם בקופות בתקופה האחרונה, אפשר להכריז שנחשף הבלוף של ז'אנר גיבורי-העל. אומנם דמויות הסופרהירוז וסיפורי הרקע שלהם שגשגו לאורך השנים בקומיקס, וגם על האקרנים, אולם זה לא נבע מנוסחה מנצחת שנסמכת על המתכונת הז'אנרית והתבניות הנרטיביות והחזותיות שלה. עכשיו מתגלה, באיחור, שההצלחה של גיבורי-העל נובעת מגיבורי-העל עצמם. אבל רק הבולטים שבהם, האהובים והמוכרים לכל, שיש להם מורשת ענפה בתרבות הפופולרית. באטמן, סופרמן, ספיידרמן, קפטן אמריקה, ת'ור, וונדר-וומן, איירון-מן, הענק הירוק, הפנתר השחור ועוד כמה מעטי-סגולה. אבל עכשיו כשתהילתם נסחטה עד תום על המסך הגדול והקטן, ראשי האולפנים נאלצים לרענן את סגל הדמויות שלהם. אלא שהקהל לא מעוניין. הם פה בשביל האח"מים.
מלכתחילה היה תמים, ואולי שחצני, מצד נשיא מארוול קווין פייגי והבכירים בדלת המסתובבת של DC קומיקס (ג'יימס גאן ופיטר ספרן, נכון לעכשיו), לחשוב שסוגת גיבורי-העל גדולה מנבחרת הידוענים שהוליכו אותה לאורך כמעט מאה שנים, והפכו לשם דבר בתרבות הפופולרית. הם קיוו לטפח דור חדש של דמויות - ממאדאם ווב ועד יחידת המתאבדים - אבל למעט שומרי הגלקסיה בעיבוד המוצלח של גאן, הניסויים הללו הכזיבו לרוב. אבל רגע, עם כל כך הרבה תוצרים תרבותיים שהוקדשו לגיבורי-על עילאיים כמו באטמן וספיידרמן על הדף והמסך, איך ייתכן שאלו לא מוצו עד היום? עורכי הקומיקס התמודדו עם האתגר הזה מדור לדור באמצעות אתחול מחדש של אותן דמויות ממש עם גרסאות מעודכנות שלהן בהכוונת יוצרים שונים, ובכך יצרו עיבודים שונים ומגוונים לסיפוריהן. אבל זה תמיד מרגיש מאולץ ושרירותי, כמעט לא הוגן ליקום המדומיין של הדמות. ואז הגיע הפתרון היצירתי של בריאת יקומים שונים, מקבילים.
בהוליווד זיהו את הצורך באתחול הדמויות כדי לשמור עליהן על ראש שמחת האוהדים זמן רב כל כך. באטמן, למשל, נולד על דפי הקומיקס ב-1939, אבל גם היום בגיל 87 הוא נותר שמור ואהוב בין הגרסאות הקולנועיות והטלוויזיוניות שלו. מזו המסוגננת שעיצב טים ברטון בטרילוגיה שלו בשנות ה-80 (בגילומו של מייקל קיטון), זו המכבידה של כריסטופר נולאן ("האביר האפל" עם כריסטיאן בייל), המוחמצת של זאק סניידר (בן אפלק) והאפלולית של מתיו ריבס (רוברט פטינסון). גם הדמות של ספיידרמן עברה גלגולים דומים לאורך השנים, מה שאפשר לפיטר פארקר להישאר פיטר פן, רענן וצעיר לנצח. אבל במקביל, הדמות שבבעלות אולפני סוני הופקדה בידי זוג היוצרים הערמומיים כריס מילר ופיל לורד ואלו אימצו את האסטרטגיה של היקומים המקבילים. כך בלהיטי האנימציה שהפיקו ("ממד העכביש"), ועכשיו בסדרה החדשה "ספיידר נואר" שעלתה באמזון פריים.
במקרה של "ספיידר נואר", המפיקים מילר ולורד ויוצר הסדרה התסריטאי האמריקני אורן עוזיאל (ששורשיו הישראלים נותרים בצל), לא מעדכנים את הדמות של ספיידרמן, אלא פשוט עושים לנו היכרות עם גרסה שונה לחלוטין שלה ביקום אחר, ובזמן אחר. העלילה מתרחשת בשנות ה-30 בניו יורק, בעיצומו של המשבר הכלכלי בארצות הברית, והדמות הראשית שלה היא ברנש מזדקן בשם בן ריילי, שאותו מגלם לא אחר מאשר ניקולס קייג'. וידוי שלו בפתיחת פרק הפתיחה מבהיר לנו כי מדובר בגיבור-העל המקומי והעדכני לתקופה - ספיידרמן. הוא מספר על האובדן שחווה, והמשבר הקיומי שמלווה אותו מאז, והניע אותו להשאיר מאחור את חייו הקודמים כמציל האורבני הרשמי של התפוח הגדול, ולאפסן את חליפת העכביש במקום מסתור. מדובר בגבר מריר וציני, שבמקום להראות נוכחות כגיבור-על בקו הרקיע של מנהטן, מעדיף להישאר שפוף, קרוב לאדמה או מתחת לפני השטח כבלש פרטי להשכיר. לא מצליח במיוחד.
עוזיאל והתסריטאי השותף סטיב לייטפוט לקחו על עצמם לעבד את הדמות שהגו יוצרי הקומיקס דייוויד היין ופרנסיס ספולסקי ב-2009, אבל האפיונים שלו מושאלים כל כולם לא מז'אנר גיבורי-העל הפופולרי של היום, אלא מזה של סוגת הפילם-נואר שהייתה השוס של הוליווד במחצית המאה הקודמת. הבלש הפרטי המתוסכל והמיוסר שימי תהילתו מאחוריו ורק מנסה לשרוד כלכלית ומנטלית; השחיתות בכל מקום, מעברייני העיר ועד ראשיה (כשלרוב אלו כרוכים אחד בשני); המזכירה הנאמנה והחביבה שמקדישה את עצמה לבוס, שלא תמיד משלם לה כמו שצריך; וכמובן הפאם פאטל - אותה אישה מסתורית ופתיינית שמבקשת עזרה כלקוחה תמימה, ומסתירה את המזימה שלה היא שותפה. כל האלמנטים הללו שזורים ב"ספיידר נואר", אבל מה עם כוחות על ואקשן וכל זה? שאלה טובה. ללא הווידוי של ריילי בתחילת הפרק הראשון ושליכטת קורי עכביש שיוצאות מדי פעם מזרועותיו של הגיבור, קשה לאבחנו כסופר-הירו.
האתגר שעוזיאל ולייטפוט לקחו על עצמם במיזוג של שני הז'אנרים מעניין, ולכל הפחות שאפתני. כדי להכניס אותנו לעולם שבו מתרחשת העלילה, ואשר מתכתב עם המציאות ההיסטורית וגם עם מאפייני הפילם נואר, היוצרים מציגים את ההתרחשויות בשחור-לבן, כאילו נלקחו ישירות מ"שדרות סאנסט" של בילי וויילדר, "האדם השלישי" של קרול ריד או "הנץ ממלטה" של ג'ון יוסטון (קיימת גם אפשרות לצפות בסדרה בצבע). אלא שבמקרה זה הגיבור הוא לא רק בלש פרטי שנשאב למחילת ארנב סבוכה, אלא גיבור על במיל', במסווה, שמתכחש לעברו ולתפקידו כשומר החוק העירוני. ההתפתחויות שמאלצות אותו לשוב למאורת העכביש שלו, נובעת מהבלחות ארעיות של גברים אלמונים, חיילים משוחררים, בעלי כוחות-על. איכשהו ברור לנו שהם חלק ממזימה גדולה שקושרת את הנבל הארכי-פושע סילברמיין (ברנדן גליסון) ועוזרו הערמומי ווינסטון (לוקאס האס), זמרת הברים קאט הארדי (לי ג'ון לי) והמאבטח-מאהב שלה פלינט מרקו (ג'ק יוסטון).
"ספיידר נואר" מבקשת לעשות לנו היכרות מחדש עם הדמות של ספיידרמן, כמו שנעשה במקרה של "האביר האפל". כמו באטמן, גם הוא מבוגר יותר, ממורמר ומיוסר מאובדן אישי. בניגוד לברוס וויין, הוא נוטה להקליל, ושומר על סרקזם גם במצבי משבר. יש לו גם ידידים לעת צרה בדמות המזכירה הנאמנה ג'נט (קארן רודריגז) והעיתונאי החוקר רובי רוברטסון (למורן מוריס). "ספיידר נואר" היא סוג של שאעטנז ז'אנרי, שעבד בעבר ועשוי לעבוד גם במקרה הזה, לפחות עבור חובבי המותחנים הבלשיים. הרבה תלוי במידת החיבה שלכם לניקולס קייג'. הוא כמעט ופרץ כסופרמן בניסיון הכושל של טים ברטון לאתחל את הדמות ב-1996, וכיכב כג'וני בלייז בסרטי "גוסט ריידר" כעשור לאחר מכן. נראה שהרבה יותר נוח לו בדמות שמהדהדת את האמפרי בוגרט, אלא שהאמפרי בוגרט שלו צריך בכל זאת לקפוץ, לזנק מגורדי שחקים ולהחטיף מכות. קייג' היה שם בעבר ככוכב אקשן מזדקן, ולא אכפת לו להגחיך עצמו. ואם גם לכם לא אכפת, אולי תהנו.
