"המהפנט" (Hypnotic) הוא מה שקורה כאשר רוברט רודריגז מנסה לביים את "התחלה" של כריסטופר נולן. ישנם קוראים שיסתפקו בזה כדי לקבוע אם לראות (לא חייבים) או לא לראות את הסרט. עבור היתר נחוצה איזושהי הרחבה. אבל לפני זה, הבהרה: מחציתו הראשונה של הסרט דווקא מעוררת איזושהי סקרנות. נדמה כי לפנינו מותחן פרנויה מהסוג שהיה מקובל בשנות ה-70, לא רע. אבל אז מגיע חלקו השני של הסרט – והחלוקה הזו כלל אינה שרירותית. הסרט באמת מחולק לשניים – וטובע באווילותו.
העיסוק בהיפנוזה מלווה את הקולנוע כמעט מראשיתו. "הקבינט של דוקטור קליגרי" (1920), מהיצירות המכוננות של האקספרסיוניזם הגרמני, תיאר סדרה של רציחות מסתוריות הפוקדות עיירה שלווה שנעשות בשמו של מהפנט מטורף; "השליח ממנצ'וריה", סרטו של ג'ון פרנקנהיימר מ-1962, גולל סיפור קונספירטיבי על חייל אמריקני שעבר שטיפת מוח כשהיה שבוי על ידי הקומוניסטים במלחמת קוריאה, ותוכנת לרצוח מועמד לנשיאות אמריקאי; "טלפון" של דון סיגל מ-1977 מוצא את צ'רלס ברונסון מנסה לעצור סוכן רוסי שמהפנט אזרחים אמריקנים מן השורה לבצע פעולות טרור; וסרטו של לארס פון טרייר, "רכבות לילה" (1991), נפתח במעין תהליך הפנוטי שחווים הצופים עצמם, לפני שהסיפור עובר לגרמניה הכבושה שאחרי מלחמת העולם השנייה.
סרטו של רודריגז – שכרגיל אצלו משמש בכמה תפקידים (שותף לכתיבת התסריט יחד עם מקס בורנשטיין, מפיק, שותף לצילום ועורך) – נדרש אף הוא להיפנוזה בשירות הקונספירציה הפוליטית, אבל עיסוקו בנושא הוא כה ילדותי וראשוני עד שזה כמעט מהנה, אבל רק כמעט. קשה להבין איך נרקם הפרויקט הזה, היה 20 שנה בעבודה (רודריגז כתב את התסריט תוך כדי עבודה על סרטים אחרים, והכריז על "ורטיגו" ההיצקוקי כמקור השראה. שיהיה). בן אפלק מגלם פה בלש משטרה טקסני שהיה עד לחטיפתה בפארק של בתו הקטנה שעקבותיה מעולם לא אותרו. עם שובו לשירות, הוא ושותפו נקראים לעצור שוד בנק תוך כדי התרחשותו, אך בהגיעם למקום הם נתקלים בסדרת אירועים מוזרה שמחולל לכאורה גבר מסתורי באמצעות דיבור בלבד. ההמשך יוביל את אפלק אל תצלום של בתו הנעדרת הנמצא באחת הכספות בבנק ועליו שמו של אדם לא מוכר, וכן אל מגדת עתידות (אליס ברגה) שמתלווה אליו בניסיון להבין מה הולך כאן.
2 צפייה בגלריה
מתוך "המהפנט"
מתוך "המהפנט"
כמו "התחלה" של נולאן? פחחח. מתוך "המהפנט"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
סרטיו של רודריגז, בהם "ספיי קידס", "מצ'טה" ו"עיר החטאים", מעולם לא הציבו תביעות של ממש בפני האינטלקט האנושי. במיטבם, והכל יחסי כמובן, הם סיפקו מחולות של הרג סדרתי ופעולה ילדותית, כזו שאינה משתמרת רגע אחרי היציאה מהאולם. הבעיה עם סרטו הנוכחי היא שהוא מנסה להיות יותר מהשום-כלום המזוהה עם עבודותיו של רודריגז. הוא מנסה להיות מתוחכם מבחינה עלילתית, לגרום לנו לתהות האם מה שאנחנו רואים אכן מתרחש או שאינו אלא אפקט היפנוטי, ובתוך כך גם להפוך למסע תודעתי אל תוך מוחו של השוטר המיוסר בעקבות היעלמותה של בתו הקטנה. ישנם בו אפקטים שמזכירים את העיר המתקפלת ב"התחלה", אבל כאשר תקפותו הממשית של כל מה שאנחנו רואים ממילא מוטלת בספק – למי בעצם אכפת אם זה אמיתי או לא?
לביקורות סרטים נוספות:
כלומר, אמור להיות אכפת לנו, לו מבעו החלול של אפלק היה מייצג איזושהי נוכחות אנושית. לו התשובה – זה קורה במציאות או תחת השפעת היפנוזה – הייתה מעניקה לסרט מורכבות או תחכום. אבל בכל פעם שקורה משהו בסרט הזה, מתברר שהוא בעצם לא קרה, או לא קרה כפי שאנחנו חושבים שהוא קרה, ואז מופיע ההסבר, ואז עוד אחד – בכלל, זה סרט שכל הזמן מסבירים בו מה קורה – והכל מסתכם בחוסר פואנטה. עם כתיבה שנונה יותר וגיבור פחות מחוק, "המהפנט" יכול היה להיות שעשוע קולנועי סביר שמהתל בנו בחן. במחציתו הראשונה, כאמור, הסרט אף יוצר את הרושם שזהו הכיוון. אבל התחושה היא שלפני 20 שנה בערך צץ במוחו של רודריגז רעיון שהוא פשוט לא ידע מה לעשות איתו.
2 צפייה בגלריה
מתוך "המהפנט"
מתוך "המהפנט"
אבל מה הפואנטה? מתוך "המהפנט"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
אלמלא היומרה להפוך פתאום לכריסטופר נולאן, "המהפנט" אף יכול היה להיות מותחן פילם נואר אפקטיבי. אחרי הכל, העיסוק בזהות ובכוחות הפטליסטיים המעצבים אותה נמצא בלב הקולנוע האפל ההוליוודי של שנות ה-40 וה-50. במקרה כזה, אפלק היה עובר היטב כבלש פרטי רדוף הנקלע למציאות שספק מתקיימת בדמיונו. אבל מיותר לחשוב ולהציע מה הסרט יכול היה להיות. מה שאתה רואה הוא מה שאתה מקבל, ובשביל לשכוח את מה שראינו פה לא צריך היפנוזה. הסרט הזה מתפוגג מעצמו. מי שבכל זאת יחליטו לצפות בו, חכו בסוף לסצנת אמצע קרדיטים, ואל תגידו שלא ראיתם את זה בא.