המושג "אירוע קולנועי" מוצמד לא אחת לסרטים שמעולם לא התכוונו להיות כאלה, וספק אם הם בכלל. במקרה של "הברוטליסט" (The Brutalist), סרטו של השחקן-שהפך-לבמאי בריידי קורבט, מדובר בסרט שממש מכריז על עצמו כעל כזה. ראשית, מדובר באורכו: 215 דקות. נכון, לא צריך להתרגש. כבר ראינו בשנים האחרונות סרטים שהתקרבו לאורך הזה ("רוצחי פרח הירח" עם 206 דקות; "אווטאר: דרכם של המים" עם 192), אבל "הברוטליסט" מתייחס לאורכו כמו סרטים של פעם, עם הפסקה מובנית באמצע הסרט שנמשכת רבע שעה כשעל המסך מוקרנת תמונה, עוד נחזור אליה, מלווה בנגינת פסנתר, ועל גביה שעון המונה את הדקות שנותרו. בכך הוא מצטרף לסרטים אפיים קלאסיים כ"חלף עם הרוח" ו"לורנס איש ערב" (אך גם "שמונת השנואים" של טרנטינו), שההפסקה באמצעם העניקה להם את הצביון של אירוע קולנועי המספק חוויה שנמשכת על פני ערב שלם - ממש כמו בתיאטרון - ומצריכה התארגנות טכנית ורגשית לקראתה. הוא אף נפתח באוברטורה, הקדמה מוזיקלית שנועדה להכניס את הצופים לאווירה של הסרט כפי שהיה מקובל בכמה מהאפוסים הקלאסיים ("בן חור", "דוקטור ז'יוואגו").
"הברוטליסט" - טריילר
(קרדיט: A24)
ההבדל הוא, כמובן, ש"הברוטליסט" אינו סרט אפי כלל ועיקר. או, אם הוא סרט אפי - אזי הוא סרט אפי משונה מאוד. קודם כל, תקציבו עומד על פחות מ-10 מיליון דולר. בהינתן העובדה שמדובר בסרט תקופתי, זהו סכום מגוחך. שנית, אין בו סצנות המונים מהסוג המקובל בקולנוע הנקרא אפי (סצנת ההמונים היחידה בו כוללת כ-20 איש הצועדים במעלה גבעה), וגם לא אפקטים או תפאורות ענק כפי שהיינו מצפים. אם כבר, זהו הסרט האפי הכי אינטימי שראינו, והוא מצולם בשיטת ויסטוויז'ן שהייתה מקובלת בשנות ה-50 שבהן מתרחשת עלילת הסרט. בבתי קולנוע מסוימים בחו"ל הוא מוקרן ב-70 מ"מ.
הפער הזה שבין החזון האפי והאינטימיות הוא אחד ההיבטים שהופכים את "הברוטליסט" לסרט מעניין. הסרט כאילו מכריז על עצמו כסיכום של נושאים רבים המתכנסים לשיח על אודות החברה האמריקאית וקפיטליזם. כיוון שגיבורו הוא ארכיטקט מדופלם, קשה שלא להשוות בינו ובין "כמעיין המתגבר" של איאן ראנד ואף "מגלופוליס" של פרנסיס פורד קופולה; כיוון שהוא מתבקש לתכנן מבנה שכמותו עוד לא נבנה, קשה שלא לראות בו סיפור שבמרכזו השאיפה ליצירה אמנותית מושלמת אל מול תביעות ההון והמציאות; כיוון שהגיבור הזה הוא יהודי ניצול שואה, בלתי-אפשרי שלא לראות בו ביקורת על החברה האמריקאית האנטישמית במסווה של ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות (השימוש המופרז באמריקה הטראמפיסטית במושג MAGA בצירוף רדיפת המהגרים הגזענית הוא בהחלט רלוונטי לשיח של הסרט); וישנם בסרט היבטים המקשרים אותו לטראומה ולזיכרון השואה, לזהות ציונית ויהודית (הסרט כולל שידור קטע מהטקס שבו מכריז בן גוריון על הקמת מדינת ישראל), ואפילו לעידן MeToo. וכמובן, זהו סרט על אדריכלות ברוטליסטית. בקיצור, זהו סרט שבו כל אחד ימצא את מבוקשו.
4 צפייה בגלריה
חזון אפי לצד אינטימיות יוצאת דופן. מתוך "הברוטליסט"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
גיבורו של "הברוטליסט" הוא לאזלו טות' (אדריאן ברודי), ארכיטקט יהודי-הונגרי ששרד את בוכנוולד ומגיע בתחילת הסרט לאמריקה, תוך שהוא משאיר מאחור את אשתו ואחייניתו. הוא מתגורר בבית דודנו שכבר התערה היטב בחברה האמריקאית ומנהל נגרייה (מגלם אותו אלסנדרו ניבולה), ויחד הם נשכרים על ידי בנו של מיליונר לעצב מחדש את הספרייה באחוזתו כמתנה. כאשר המיליונר, הריסון לי ואן ביורן (גאי פירס הנפלא) מגלה את דבר השיפוץ שהוסתר מפניו הוא זורק את השניים, אבל בהמשך הוא יוצר קשר מחדש עם טות' ומזמין אותו להתארח אחר כבוד באחוזתו ולבנות על גבעה הצמודה אליה מבנה קהילתי-מודרניסטי יוצא דופן.
בינתיים מצטרפות אל טות' אשתו, ארז’בת (פליסיטי ג'ונס) המרותקת לכיסא גלגלים עקב מצבה הפיזי הרעוע ואחייניתו (רפי קסידי), אבל האיחוד הזה אינו נותר אידילי. נחישותו של טות' להיצמד לחזונו באופן מוחלט מעמת אותו עם ואן ביורן ועם בנו השחצן (ג'ו אלווין) ועם מי שהוא ככל הנראה חברו היחיד באמריקה, פועל שחור (איזק דה בנקולה) המטפל בבן. גם מצבו הבריאותי (טות' מכור לסמים כדי להתגבר על כאביו הפיזיים מתקופת המחנות) והכלכלי הולך ומחמיר, והקשר בינו ובין פטרונו הוואספי מקבל צביון אפל כאשר השניים מבקרים באיטליה כדי לבחור שיש נדיר למבנה המוקם.
כשצופים בסרט עולים בזיכרון הקלאסיקות הגדולות של הספרות האמריקאית: את "כמעיין המתגבר" כבר הזכרנו, אבל גם "גטסבי הגדול" של פ. סקוט פיצג'רלד וכמה מספריו של פיליפ רות'. הוא מנסה להיות הסרט האולטימטיבי על החלום האמריקאי, ניפוצו, והזהות האמריקאית-יהודית הנשאבת אל תוכו. מנסה, ובמידה רבה מאוד גם מצליח. אפשר לחשוב על "הברוטליסט" כעל סרט שפול תומס אנדרסון או מרטין סקורסזה היו מביימים, כל אחד בדרכו הוא כמובן.
4 צפייה בגלריה
הסרט האולטימטיבי על החלום האמריקאי, ניפוצו, והזהות האמריקאית-יהודית הנשאבת אל תוכו. מתוך "הברוטליסט"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
קורבט מגולל כאן סיפור שמתחיל בבטן האונייה המביאה את לאזלו לאמריקה - פסל החירות נראה מוטה מנקודת מבטו - ובמהלך הצפייה נדמה כאילו מדובר בסיפור אמיתי. אפילו התצלום המשפחתי שמלווה את שקופית ההפסקה נראה כאילו נלקח מארכיון משפחתי. נראים בה לאזלו וארז’בת ביום חתונתם כאשר הם ניצבים על רקע בית הכנסת בבודפשט מוקפים בבני משפחה, בימים שלפני המלחמה. רק כאשר מתבוננים בתמונה בעיון מזהים את אדריאן ברודי ולצידו כמה משחקני הסרט אך גם דמויות אנונימיות שכמו מוסיפות בנוכחותן לתצלום מידה של אותנטיות. מדוע דווקא התצלום הזה? מדוע הוא מלווה את ההמתנה לחלקו השני של הסרט?
התשובה קשורה, אולי, בהיותו של "הברוטליסט" פנטזיה היסטורית. זהו סיפור על אינדיבידואל שלא היה, שתכנן מבנים שלא נבנו, ושמסמן אחרי הכול את מאבקו של המהגר מול הקפיטליזם הדורסני. אנו מתפתים להניח, משום שישנו שם תצלום, שזהו סיפור אמיתי או לפחות אחד המבוסס בחופשיות על כזה - ואף להניח שהסיפור הוא גם היסטוריה של מבנה קיים. גם חלקו האחרון של הסרט, שמצולם כמעין דיוקן טלוויזיוני, מטשטש את הגבולות האלה שבין מציאות ובדיה, וקשה שלא להיזכר ב"האזרח קיין" של אורסון וולס כאשר צופים בסרט, לפחות בכל מה שקשור לחיבור שבין קולנוע וביוגרפיה (סמי-פיקטיבית). כשחושבים על זה, הדמויות הפיקטיביות (או הפיקטיביות למחצה במקרה של "קיין") אכן מותירות את חותמן בהיסטוריה "הממשית" ובשדה האדריכלות (קיין, כזכור, בונה עבור פילגשו את בית האופרה המפואר של שיקגו).
"הברוטליסט" נחווה כאופרה קולנועית. חוויה נדירה המשלבת סאונד (המוזיקה הנפלאה היא של דניאל בלומברג) ותמונה (הצילום הוא של לול קראולי), שאינה נמחית במהירות. זוהי יצירה שאפתנית שמבקשת להנכיח את עצמה בתולדות הקולנוע לא פחות מהמבנה הקהילתי המונומנטלי שבונה גיבורה. קורבט, שגם כתב את התסריט יחד עם בת זוגו מונה פסטוולד, ממצב עצמו בסרטו השלישי כבמאי, אחרי "ילדותו של מנהיג" (2015), אלגוריה על מקורות הפשיזם, ו"ווקס לוקס" (2018) שהביא את סיפורה של כוכבת פופ פיקטיבית, לאחד הקולות הבולטים בקולנוע העולמי היום, שסרטיו נדרשים, כל אחד בדרכם, לביוגרפיות פיקטיביות כדי לתהות על אמריקה המודרנית.
"הברוטליסט" הוא סרט תובעני, על אף היותו קולח, מהנה ובעיקר מבריק מאוד. קשה לחשוב על צופים רבים היום שיהיו מוכנים להיענות לאתגר שהוא מציב, קודם כל בזירת משך ההקרנה. לצופים האלה נאמר: מתי בפעם האחרונה השקעתם מזמנכם במה שהוא חוויה קולנועית אמיצה ואמיתית? הסרט מועמד ל-10 פרסי אוסקר ועד לאחרונה, כלומר עד זכייתו של "אנורה" בפרסי גילדות הבמאים והמפיקים, אף נחשב למועמד מוביל לזכייה. ברודי עושה בו תפקיד יוצא מן הכלל (אם כי הקנטרנים כבר התייחסו למעורבות של בינה מלאכותית בדיאלוגים שהוא מנהל בשפה ההונגרית), ויש משהו מוזר במחשבה שהוא מועמד זו הפעם השנייה על גילום דמותו של ניצול שואה: הפעם הקודמת הייתה על התפקיד שאכן זיכה אותו בפרס, בסרטו של רומן פולנסקי "הפסנתרן".
4 צפייה בגלריה
גם הבומבסטיות לפרקים לא הופכת אותו למגוחך. מתוך "הברוטליסט"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
בסופו של דבר, זוהי יצירה מודעת מאוד למעמדה וחשיבותה, אבל לזכותו של קורבט ייאמר שהבומבסטיות לעיתים של סרטו אינה הופכת אותו לנפוח ומגוחך, ושהוא לא נרתע מליצור סרט שהוא-הוא אמריקה עצמה, אז והיום. זוהי יצירה כבירה.
