בתיאטרון הקאמרי רגילים לכבות את האורות סביב חצות. ההצגות מסתיימות, הקהל צועד אל המכוניות, ואולי בדרך גם קונה "בייגלה, 5 ב-20". אבל ביום חמישי האחרון הקאמרי נשאר ער עד השעות הקטנות של הלילה, לרגל פסטיבל מונטאז' - ניסיון לחבר בין תיאטרון, פרינג', מוזיקה, פרפורמנס, חיי לילה ומיצבים.
האירוע התקיים בשיתוף דבק, מיזם של אגף התרבות בעיריית תל אביב-יפו, שמזה כמה שנים מציב לעצמו מטרה מוצהרת: "להצעיר" את מוסדות התרבות בעיר. להבין איך מביאים קהל צעיר למקומות כמו תיאטרון - שבדרך כלל מזוהה עם קהל מבוגר יחסית. ואכן, לפי הצבעת הקהל במופע "אי-רוח" - שכמו רבים מהמופעים האחרים בפסטיבל היה סולד-אאוט תוך זמן קצר - לפחות מחצית מהיושבים באולם כלל לא נולדו כששודרה "דומינו גרוס" (שאלה שהעלתה טלי אורן לקהל).
"אי־רוח" הייתה אחת מגולות הכותרת של הפסטיבל. הדור שצורך את התכנים שלו ביוטיוב מכיר היטב את צמד דונקי - אור בוטבול ועמרי הכהן. השניים, שהתפרסמו בזכות סדרות הרשת "חרטטוני" ו"אושר צרוף" (שבה הם מנתחים פרקים ישנים מ"לגעת באושר"), הפכו בשנה האחרונה לתופעה, כשלצד תוכן אינטרנטי ופודקאסט, הם גם מעלים מופעי לייב.
בחמישי בערב הם הפיקו מעין תוכנית אירוח שהתרחשה בלייב על הבמה, אליה הזמינו כמה משחקני התיאטרון: רבקה מיכאלי, טלי אורן, יניב סוויסה ונדב אסולין. הם עשו כבוד לעשייה התיאטרונית של הארבעה - ושל התיאטרון בכלל - אבל גם לא פחדו לצחוק עליה. התוצאה הייתה מופע שגרם לקהל להתגלגל מצחוק.
בזמן שמיכאלי הפצירה שהיא בכלל רוצה ללכת הביתה לישון (ההופעה החלה רק סמוך לחצות, אחרי איחור של כחצי שעה), אורן הזכירה שמחר בבוקר היא עוד צריכה לקום להצגה, וסוויסה ואסולין הגיעו כדי לשחרר כל רסן. בוטבול והכהן מילאו את הערב במשחקונים משעשעים, משהו בין תכנית לייט-נייט להפעלה במסיבת כיתה.
במשחק הראשון נדרשו השחקנים להשלים טקסטים מהצגות ישנות או מתוכניות שעשו בעבר. בשני הוצגו להם שמות של הצגות - כמו "דיכאון בסלון", "המדריך לזיהוי בורקס טרי", "הקישקע של סבתא" ו"היטלר, הרובוט והסכין" - והם נדרשו לנחש אילו מהן אכן עלתה בישראל (האחרונה, למי שתוהה). במשחק האחרון הוצגה עובדה על אחד המשתתפים - למשל "אני אלרגית לאפרסק" או "גילמתי בעברי צ'יפס" - והשחקנים היו צריכים לשכנע את הקהל שהעובדה מתייחסת אליהם.
המשחק שבלט מעל כולם היה זה שבו ביצעו השחקנים סצנות מהצגות מלפני 70 שנה, ונדרשו לזהות מה אכן עלה על הבמה ומה נכתב במיוחד כבדיחה לערב. בכל פעם שנכנסו לתפקיד אחר, עם גינוני תיאטרון ישן ודרמטי (כולל הרי"ש, החי"ת והעי"ן), הם התגלו לא רק כקומיקאים מצוינים - אלא גם כשחקנים ורסטיליים, שמסוגלים להישאר בדמות מגוחכת גם כשהקהל לא מפסיק לצחוק.
האירוע לא היה חף מתקלות: הרעיון להפוך את הכול למשחק שתייה נזנח די מהר בגלל היערכות טכנית לא מספקת; ברגע אחר בוטבול יצא אל מאחורי הקלעים להביא את הטקסטים למשחק השלישי - ולא מצא אותם. ניכר שהצמד עדיין חדש בזירה הזו, אבל האמת שזה בדיוק חלק מהקסם. התיאטרון המבוגר הפך לרגע להיכל שלא מתנשא, שמדבר בגובה העיניים, שמותר לטעות בו - וגם לשחוט את פרותיו הקדושות.
ובכל זאת, החלקים הטובים ביותר במופע היו האילתורים של ארבעת השחקנים: התגובות האותנטיות למשחקים, הרגע שבו מיכאלי החליטה פתאום לצייר את שני המנחים על לוח מחיק, והיכולת לשלוף סיפורים מופרכים על אודישן לתפקיד של צ'יפס, או על אשפוז שלא קרה בילדות בגלל אכילת אפרסק.
מעבר למופע הזה התקיימו ברחבי התיאטרון שלל אירועים נוספים: נטע שפיגלמן העלתה את "בת של אבא", העוסק באביה אלישע, עיתונאי מיתולוגי בערוץ הראשון; מיטל רז וג'ייסון דנינו הולט הציגו את "מרסל", מופע על ילד שחלומותיו אינם מתגשמים; ובאולם הגדול עלה "החטא ועונשו" בהנחיית גיל רבי, שבו שחקנים כמו רן דנקר, מיה לנדסמן ושירה נאור התחרו על התואר המפוקפק "החוטא הגדול של הערב".
במקביל, בשאר חללי הקאמרי אפשר היה למצוא בר קוקטיילים, עמדות די-ג'יי, מופעים במרחב כמו מופע פסנתר של מתן און-ימי, ומיצבים - בהם הצצה לתלבושות מהפקות שונות. ברעיון, האירוע הזכיר מאוד את "כרטיס הטיול" במוזיאון תל אביב שהונפק כחלק מפסטיבל תל אביב בנובמבר האחרון (בניהולו האמנותי של שלומי שבן), ואיפשר גם אז לשוטט בין מסיבות ואירועים בחללים שונים.
אלא שבעוד שהאירוע ההוא היה מהוקצע, הגרסה הקטנה בקאמרי התקשתה להסתיר את הבלאגן: לא תמיד היה ברור היכן מתרחש כל דבר, על התלבושות לא טרחו לציין מאילו הפקות הן, והמרחב החיצוני לאולמות אמנם היה גדוש אנשים - אבל לא תמיד גדוש מספיק במה לעשות. אבל אם זו המחיר של תיאטרון שמסרב להזדקן בכבוד - ייתכן שזה מחיר ששווה לשלם, כי תיאטרון שמוכן להתבלגן, הוא כזה שמסרב להתפוגג.
