כמו לא מעט אירועים ברזומה של מדינת ישראל, גם אחת הקומדיות הפופולריות בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי נולדה בכלל כדרמה, שלא לומר דרמה עם גוון טראגי, סיפור קורע-לב על אנשים שחיים בשולי החברה. אבל בזכות איש אחד עם אובססיה לצחוקים, שחקנים שהתמכרו למתיחות הדדיות על הסט וזמנים שבהם הקולנוע בישראל עוד היה, בפשטות, השקעה שאמורה להחזיר למפיקים את הכסף, הדרמה הפכה לקומדיה; קומדיה אהובה על ידי אוכלוסייה רחבה מספיק כך כדי שגם היום, 50 שנה אחרי שיצאה, עדיין יש אנשים - חלקם צעירים למדי - שמצטטים חלקים שלמים ממנה בעל פה. היא בראה משפטים שהפכו למטבעות לשון וכמעט בלי להתכוון לכדה את השיח על גזענות, פערי מעמדות, קיפוח ופערים עדתיים, שמעסיק את החברה הישראלית עד היום. היא נלמדת בחוגים לקולנוע באוניברסיטאות, מוקרנת באופן מסורתי בחגי קוממיות כסמל הישראליות הקונצנזואלית, ויש מי שיטען שהיה לה אפילו חלק במהפך הפוליטי של 1977. חמישה עשורים אחרי, "צ'רלי וחצי" עדיין כאן - וכנראה שהוא פה כדי להישאר.
ולמי מגיעה התודה על כניסתו של "צרלי וחצי" לחיינו, אם לא לידידתנו הגדולה, איראן. בתחילת שנות ה-70 היו האחים זבולוני צמד קולנוענים איראנים שהגיעו לארץ עוד בימים שבהם ישראל והמעצמה הפרסית היו בסטיז, טרום המהפכה האיסלאמית. האחים הקימו פה חברה קטנה להפצת סרטים שהתמקמה ברחוב פינסקר בתל אביב, הביאה בעיקר יצירות מאיראן ומעיראק והקרינה אותם בבתי קולנוע פריפריאליים. יום אחד זימנו האחים את אלי תבור, עיתונאי שחלטר כתסריטאי, וביקשו ממנו לכתוב תסריט על פי סרט איראני שהכירו. "העלילה במשפט אחד הייתה 'בחור מהשוליים של החברה, עבריין שכונתי מהמעמד הנמוך, מתאהב באישה עשירה'", נזכר תבור, "הייתה באיראן סוגת סרטים על אנשים מהמעמד הנמוך שמספרים את הסיפור שלהם, וזה היה סרט כזה".
תבור הסכים. בימים ההם תסריטאי קולנוע לא היה מקצוע של ממש משום שרוב היוצרים כתבו וביימו את הסרטים של עצמם, אבל ברזומה של תבור כבר נרשם סרט מצליח אחד לפחות, "כל ממזר מלך" שכתב עם אורי זוהר בעקבות מלחמת ששת הימים. תבור אפילו לא טרח להפסיק את הדיי ג'וב שלו לצורך כתיבת התסריט של "צ'רלי וחצי" – הוא היה עיתונאי במשרה מלאה ב"העולם הזה", בעריכתו של אורי אבנרי. בימים הוא עבד כעיתונאי ובלילות הוא התיישב מול מכונת הכתיבה וכתב. "היום לוקח שנה ויותר לכתוב תסריט קולנוע רציני", הוא מציין, אבל במקרה הזה תוך חודש התסריט היה מוכן ומותאם להוויה הישראלית. תסריט שמככב בו נוכל קטן ממוצא מזרחי שחי בשכונת עוני, ושכל מי שקרא אותו יכול היה להעיד שלא היה בו שום דבר קומי.
12 צפייה בגלריה
ביסס את הדמויות על אנשים שהכיר במהלך עבודתו העיתונאית. אלי תבור (משמאל) עם זאב רווח
(צילום: גיל נחושתן)
את תיאור הדמויות ביסס תבורי על אנשים שהכיר במהלך העבודה העיתונאית שלו, בעיקר בפרויקט שבמסגרתו כתב פרופיל קצר על כל אחד מ-151 חללי מבצע קדש, כמו גם על חוויות הילדות שלו. "אני בן להורים שעלו מפולניה, אין לי שום עצם מזרחית בגוף", הוא אומר, "אבל בזמנו גרתי במזרח תל אביב, ברחוב שגבל בפרדסים ובחצי השני שלו היו צריפים של תימנים ומרוקאים. אני גדלתי אצלם, אכלתי את האוכל שלהם ובכתיבה הושפעתי גם מהמדיניות של 'העולם הזה', שמתחילת דרכו לחם את מלחמת המזרחים המקופחים ותמך במרד ואדי סאליב". את השם "צ'רלי וחצי" הוא המציא כקריצה לתת-אלוף דאז והרמטכ"ל העתידי משה לוי, שכונה מוישה וחצי על שום גובהו.
"למה שמזרחים יעלבו? הם משתקפים כאנשים הטובים, אם מישהו נלעג - אלה האשכנזים"
נעלבו? הם ראו את הסרט עשר פעמים. הרי הם משתקפים בתור האנשים הטובים הפשוטים שאוהבים לחיות, אני רוצה להיות הם. אם מישהו נלעג שם אלו הדמויות של האשכנזים
בועז דוידזון היה בכלל איש חבורת "לול" כשקיבל את ההצעה לביים את "צ'רלי וחצי". כמה שנים קודם לכן הוא הקים את חברת ההפקות "הגר" עם אריק איינשטיין וצבי שיסל, ויצר איתם את "שבלול". אבל כשאורי זוהר הצטרף לחבורה, דוידזון הרגיש שהוא נדחק החוצה, עד שמצא את הדלת בעצמו ופרש מהחבורה. הבמאי הצעיר תפס את עצמו, באופן שבדיעבד יתאר כשגוי להפליא, כבמאי של קולנוע אירופאי אמנותי, אולי הקולנוע הצ'כי המדובר של התקופה. אבל מצבו הבלתי-זוהר של הקולנוע הישראלי בימים ההם הפך אותו לפחות בררן. "היו שלושה מיליון אזרחים ושלושה אנשים שעשו סרטים – אפרים קישון, מנחם גולן ואורי זוהר", הוא מתאר, "תעשיית קולנוע במדינה יותר קטנה מלוס אנג'לס זה לא הגיוני, אז אם מישהו בא ומציע לך לעשות סרט אתה אוטומטית מתחיל לרעוד ואומר 'בטח, איזו שאלה'. יכלו להציע לי לעשות סרט על סרדינים והייתי לוקח".
למרות שזה לא צ'כי.
"רק בדיעבד הבנתי שאני גם ממש לא הבן אדם שיעשה סרט צ'כי. אמנם בדי.אן.איי שלי יש כמה אלמנטים פולניים, אבל אני לא כזה. אגב, גם העילית של הביקורת והעיתונות ראו בזה בגידה מצידי: הנה הבן אדם שרצה לעשות גודאר וללוש פתאום נהיה לבנטיני כזה".
12 צפייה בגלריה
"ראו בזה בגידה מצידי: הנה הבן אדם שרצה לעשות גודאר וללוש פתאום נהיה לבנטיני כזה"". בועז דוידזון
(צילום: טל שחר)
דוידזון קיבל את ההצעה של האחים זבולוני לביים את "צ'רלי וחצי". הוא ותבור הסתגרו בחדר במלון והחלו לעבד את התסריט. דוידזון בן ה-25 הסתובב בחדר ותיאר את הסצנות הקומיות בסרט, ותבור תקתק אותם על מכונת הכתיבה. "תבור, שהיה בעצם הקהל הראשון של הסרט, היה קהל נהדר", מחמיא דוידזון, "אני תיארתי לו סצנה שהוא כתב והוא צחק עד שהוא בכה". תוך כדי כתיבה דוידזון הבין גם איפה טעה: "אני ישראלי, אני תוצר של תל אביב. נולדתי בה וגדלתי בה ואני מתפרנס רוחנית מהריחות ומהרעשים שלה".
היית יכול לעשות סרט תל אביבי.
"זה מה שעשיתי. זה סרט תל אביבי של אז".
נראה לי שכל מי שצפה בו חושב שזה סרט על פריפריה.
"זאת הייתה פריפריה בתוך תל אביב. יפו, שייח מוניס. חצי מהסרט צילמנו בשכונת עוני שפעם גירשנו ממנה ערבים, וגרו שם אנשים נזקקים בזמן שצילמנו. מאוד אהבתי את האנשים שגרו שם. הם פתחו לנו את הבתים שלהם והציעו לנו קפה ואוכל, לא כמו כשצילמנו בצפון תל אביב ונכנסנו לאיזו חצר לראות לוקיישן, אז תמיד הייתה יוצאת איזו שכנה ייקית ואומרת 'תסתלקו מפה!'. אחר כך היו אנשים שביקרו אותי ואמרו שעשיתי סרט גזעני, שהלעגתי אותם. זה הרס אותי. אני בן אדם שמוצא צחוק בכל דבר, ככה המוח שלי עובד. מצאתי צחוק גם במשפחה האשכנזית, אבל הביקורות תמיד מצאו דרכים איומות לרדת עליי".
12 צפייה בגלריה
"אנשים אמרו שעשיתי סרט גזעני, שהלעגתי אותם. זה הרס אותי". מתוך "צ'רלי וחצי"
(צילום: יוני המנחם)
המזרחים נעלבו?
"נעלבו? הם ראו את הסרט עשר פעמים. הרי הם משתקפים בתור האנשים הטובים הפשוטים שאוהבים לחיות, אני רוצה להיות הם. אם מישהו נלעג שם אלו הדמויות של האשכנזים".
"יהודה בארקן היה מחכה לאקשן כאילו שהוא עולה לגרדום"
כשדוידזון קיבל לידיו את המושכות של "צ'רלי וחצי", זאב רווח ויהודה ברקן כבר לוהקו לשני התפקידים הראשיים – ששון וצ'רלי. רווח עבד אז בעיקר בתיאטרון אבל כבר גילם את אלימלך זורקין, אימת ירון זהבי ב"חסמב"ה ונערי ההפקר", והצליח להפוך אותו מעבריין מאיים לפושע קומי בלתי מזיק. דוידזון מתאר אותו כחלומו של כל במאי. "רק תקבל את השגעונות שלו והוא כמו פלסטלינה ביד שלך, הוא יעשה כל מה שתרצה והוא מביא את הצחוק מהבית. הוא לא מחכה, הוא פותח את הבאסטה ומציע", תיאר בראיון למאגר העדויות של הקולנוע הישראלי.
רווח ביסס את הדמויות שלו על אנשים שהכיר משכונת מוסררה בירושלים, על טיפוסים שפגש בבית הכנסת, ושלהגדרתו "מתפללים בשבת ואז מעשנים בסתר". בערב הוא שיחק שייקספיר בתיאטרון, ולמחרת קם בבוקר, קיבל את הטקסטים שכתבו לו תבור ודוידזון ועיבד אותם לשפת השכונה הירושלמית. בעדותו במאגר עדויות הקולנוע הוסיף רווח: "כל מה שחשבתי עליו היה איך לגרום לזה שיהודה בארקן יצחק ולא יוכל לשחק, ושהצלם, אמנון סלומון, יצחק ולא יוכל לצלם. ששון שלי היה האיש הרע, אבל יחד עם זה הוא לא היה מפותח לגמרי בשכלו. הכול היה אימפרוביזציה אחת גדולה, היינו גומרים יום צילום בלי נשימה ועם כאבי בטן".
12 צפייה בגלריה
"הכול היה אימפרוביזציה אחת גדולה, היינו גומרים יום צילום עם כאבי בטן". זאב רווח ויהודה בארקן מתוך "צ'רלי וחצי"
(צילום: יוני המנחם)
בארקן, לעומת זאת, היה כבר כוכב ענק. "התייחסו אליו בארץ כמו שמתיחסים לכוכבים בהוליווד", משחזר דוידזון, "אבל היה לא פשוט לעבוד איתו. היו לו הרבה פחדים וחוסר ביטחון, והוא היה מחכה לאקשן כאילו שהוא עולה לגרדום. הוא פחד לראות את החומרים המצולמים. הייתי מגיע הביתה אחרי יום צילום של 16 שעות, והוא היה מצלצל ומענה אותי שאני אתאר לו כל שוט ושוט. כשאתה עובד עם אנשים כאלה אתה האמא והאבא, והפסיכיאטר ומשקיף האו"ם שלהם, וגם קצת הבמאי".
במציאות בארקן בכלל היה ממוצא רומני.
"נכון אבל היה לו אימג' מזרחי. אגב, אני במשך שנים חשבתי גם שעדנה פלידל מזרחית, בגלל ההצגה שלה, 'עליזה מזרחי', שהצליחה מאוד".
הליהוק של הילד מיקו, החצי של צ'רלי, התנהל כמו באגדות. דוידזון חיפש ילד מרוקאי דרך הסוכנויות ללא הצלחה, עד שיום אחד צפה במהדורת החדשות ונתקל בתיעוד הפגנה של עובדי מפעל "פניציה" בירוחם, שמחו על הכוונה לסגור את המפעל. דוידזון צפה בתימהון בילד שהשתתף בהפגנה באופן פעיל במיוחד והתראיין לכתבה, עד שהבין שמצא מה שחיפש. הוא ביקש מההפקה לאתר את הילד הזועם. דוד שושן היה אז ילד בן 13, חסר כל ניסיון בקולנוע או במשחק בכלל. הוא נסע עם אמא שלו לאודישנים בתל אביב, נבחן לתפקיד מול 90 ילדים אחרים - ואחרי שבוע קיבל תשובה חיובית.
שושן ואמא שלו עברו לגור במרכז לתקופת-מה כדי לחסוך את הנסיעות אל הסט, והתארחו מדי פעם בבתים של השחקנים בארקן, משה איש כסית ורווח. "הוא לא כל כך הבין למה הוא נכנס", סיפר בארקן במאגר העדויות של הקולנוע הישראלי. "נתנו לו תיק שהיו בתוכו שטרות מודפסים בשווי עשרת אלפים לירות, לא אמיתיים. הוא כל כך פחד להחזיק את התיק הזה כי הוא פחד שמישהו ייקח את זה ויאשימו אותו. הסברתי לו שזה סתם נייר אבל הוא עדיין חשש. ביום השני הוא השתחרר והייתה בינינו כימיה נפלאה".
12 צפייה בגלריה
"לא תיארתי לי שהוא רק יפתח את הפה ואנשים ישר יצחקו". דוד שושן (משמאל) ויהודה בארקן מתוך "צ'רלי וחצי"
(צילום: יוני המנחם)
דוידזון, לעומת זאת, הוקסם בעיקר מהמבטא המרוקאי הכבד של שושן. "זה היה מדהים", הוא נזכר, "לא תיארתי לי שהוא רק יפתח את הפה ואנשים ישר יצחקו. זאת הייתה הפתעה".
למה צחקו?
"כי זה מבטא מצחיק. כל מבטא היה מצחיק, לא משנה מאיזה צד. ומה שהיה הכי מצחיק זה שגאולה נוני, ששיחקה את אחותו הגדולה, לא דיברה במבטא בכלל אבל לאחיה הקטן היה מבטא מטורף".
לתפקיד אהובתו של צ'רלי, גילה זוהר, בת העשירים מהמעמד הגבוה, לוהקה חיה קציר, נערת ישראל לשנת 1973. את ההורים של צ'רלי גילמו אריה אליאס ועדנה פלידל, ואילו לתפקיד כפוי-הטובה משהו של רוברט הנחנח, "צ'ייקובסקי", המשודך שההורים של גילה יעדו לה, נבחר טוביה צפיר. צפיר היה אז כוכב עולה בתוכנית הסאטירה של הערוץ הראשון "ניקוי ראש", חשיפה ששיגרה אותו דווקא לקוטב השני של התעשייה - סרטי בורקס. כמי שהגיע מלהקת הנח"ל שנוהלה בקשיחות על ידי פיגורות ובמאים מורמים מעם כמו יוסי בנאי ושייקה אופיר, צפיר מודה שלא היה שותף פעיל בפסטיבל ההקנטות ההדדיות של בארקן ורווח, אבל נהנה להביט עליו מהצד. "זה היה סוג של בילוי מחוץ לצילומים", הוא מאבחן, "זאביק אהב את זה, זה נתן לו אפשרות להתפרק מחוץ לצילומים כי על הסט הוא היה שחקן טוטאלי".
12 צפייה בגלריה
זה היה סוג של בילוי מחוץ לצילומים". טוביה צפיר, יהודה בארקן וגילה זוהר, מתוך "צ'רלי וחצי"
(צילום: יוני המנחם)
לא הפריע לך לגלם דמות כל כך נלעגת?
"להיפך. בראייה היסטורית אפילו היה לי סיפוק מסוים, שתקעתי לחזקים. רוברט הפסיד את הלב של הכלה ובדיעבד הוא גם הפסיד במערכה בחברה הישראלית. נקודה. הצד השני השיג ניצחון מוחלט, וזה התברר מאז 1977 ועד ימינו. זה הביא לי סיפוק, אני הגעתי מסאטירה ואם כבר עושים סוג של סאטירה חברתית, שככה אני רואה את הסרט הזה, אני נהנה להכניס למי שהיה חזק ולא חלש".
"לא שיחקתי דמות בסרט, שיחקתי את עצמי"
צילומי הסרט התקדמו במהירות, כשבכל יום מגיע דוידזון, מעודד מהפידבק המיידי של צוות הצילום לקטעים הקומיים, עם רעיונות לסצנות חדשות, בעוד תבור נדרש מדי פעם אל הסט לכתוב את הסצנות החדשות. מה שהוא לא כתב, אילתרו השחקנים. את הטקסטים הם לא למדו ערב קודם אלא בארוחת הבוקר, על הסט. "הסרטים האלה היו 80 אחוז אימפרוביזציות", הסביר בארקן למאגר העדויות, "וזה עבד נפלא". אמנון סלומון, הצלם, העיד שהחזיק מלאי של מטפחות אותן נשך כשהצילומים הפכו מצחיקים מדי באופן שגרם למצלמה שלו לרעוד.
"צ'רלי וחצי" הפך לאחד הסרטים הישראלים המצוטטים ביותר, כשיצר מטבעות לשון אפילו במקומות שאיש לא כיוון אליהם. החופש שדוידזון העניק לשחקנים על הסט אפשר להם לייבא את הז'רגון הפרטי שלהם, וכך המציא רווח על הסט את "מי מתעסק? זה מיקו", ואת "מה רוצה התולעת? מחפשת חכה". שושן הביא מהבית את "חמז'לו" ("שייפול לו המזל" במרוקאית), כשגם את החידה הרפואית הבלתי- פתורה, "הוא פצוע קשה, לא יודעים מה יש לו", הוא אלתר במקום. "ככה דיברתי גם בחיים", הוא אומר, "לא שיחקתי דמות בסרט אלא שיחקתי את עצמי. הרבה אנשים שואלים אותי איך הצלחתי לגלם את התפקיד בצורה כל כך משכנעת, אני לא באמת יודע מה לענות. פשוט הייתי מי שאני".
זאב רווח ניצל את קיבולת הלחיים שלו, ששכלל בצעירותו כמעריץ של לואי אמסטרונג, כדי לתחוב ללחיים את כל הביצים שיש. "אני לא אשכח את המבט של יהודה בארקן כשהוא ישב מולי וראה כמה ביצים אני מכניס", נזכר בריאיון ל"ידיעות אחרונות", "הוא הסתכל עליי בהערצה כמו שאני הסתכלתי על ארמסטרונג". שנה אחרי שהסרט יצא צלצל לאלי תבור בעלים של חברת אלקטרוניקה, וביקש ממנו רשות להשתמש במשפט "ארליך, תביא ביצים" בתור שם החברה שלו (תבור נעתר). בארקן תרם את הכובע עם ה'שליץ', כיס קטן שהוא יכול לטמון בו כסף, "כדי שאם אבא שלי, אריה אליאס, יצטרך לקנות משהו לשתות אז יהיה לי לתת לו. אבל אם ששון יבוא וידרוש ממני כסף אני אגיד לו שאין, וגם אם הוא יחפש בכל הכיסים שלי הוא לא ימצא", סיפר למאגר העדויות.
אחת הסצנות הזכורות בסרט מבוססת על מקרה אמיתי שאירע לבמאי, דוידזון. אחותו, בת למשפחה פולניה למהדרין, התאהבה בבחור ממוצא מזרחי שהתגורר, ירחם השם, בשכונת שפירא התל אביבית. ההורים שלו התנגדו לזיווג וניסו להפריד ביניהם ללא הצלחה. "עד שהגיע היום והם הוזמנו לארוחת שישי, וכבר לא הייתה ברירה", הוא מספר. "אמא שלי ישבה בטרנטה של אבא שלי ולא האמינה שהם גרים מדרום לקולנוע מוגרבי. הגענו לבית, פתחו לנו את הדלת ומולנו ים של פנים שמחות וחמות, אבל ההורים שלי מבחינתם עברו סיוט, כולל כל מה שקשור לאוכל. בדרך חזרה הביתה הם לא החליפו מילה. אמא שלי ישבה בצד אחד של הספה, אבא שלי בצד השני, ומדי פעם שמעת אחד מהם נאנח. בסוף אמא שלי אמרה 'ראית איזה עוגיות הם הגישו? קשות!'. זה לא עזר להם, אגב. הם התחתנו והקימו משפחה, וחיים עד היום ברמת השרון".
הצילומים, שארכו כ-30 יום בסך הכל, דעכו עם פרוץ מלחמת יום כיפור. בכל יום גויסו עוד ועוד אנשי צוות, עד שהסט הושבת לחלוטין והשחקנים גויסו לצוותי הבידור שחרשו את הארץ. "הלחימה עצמה נגמרה מהר יחסית", משחזר צפיר, "היא ארכה פחות מחודש. אבל עד שלא נחתם הסכם הקווים היו מתוחים, אנשי המילואים איבטחו ואיישו את הקווים והיה צריך לספק להם מזון רוחני, בידור, ככה שגויסנו לעשרה חודשים בסופו של דבר. כשהשקט חזר חזרנו גם אנחנו אט אט לעבוד על הסרט. הייתה תקופת התאוששות, זה לא שחזרנו מתוך התופת ישר אל הסט".
להלחנת הפסקול של הסרט גויס המוזיקאי יאיר רוזנבלום, בסיומו של חיפוש בלתי פוסק אחרי מלחין מתאים. "אחד הדברים הקשים בקולנוע הוא להלחין פסקול לקומדיה", מאבחן דוידזון, אבל רוזנבלום עמד במשימה – הוא הלחין, בין היתר, את שיר הנושא שביצע אורי רווח, האח של, למילים של יהונתן גפן, וגם מנגינה נוגה ויפהפיה שלאחר יציאת הסרט נכתבו לה גם מילים, והיא הפכה לשיר "בלילה על הדשא". לימים, ב"חגיגה בסנוקר", הסרט הבא של דוידזון ותבור, מתי כספי ייקח על עצמו את תפקיד המלחין ויספק לחן אלמותי לא פחות – זה של השיר "ברית עולם".
12 צפייה בגלריה
"היה צריך לספק לאנשי המילואים מזון רוחני, בידור". מתוך "צ'רלי וחצי"
(צילום: יוני המנחם)
אחד השינויים המהותיים בעלילה המקורית הגיע דווקא בסוף: הסיום המקורי שצולם לסרט, לפי התסריט האיראני, השאיר את צ'רלי ומיקו ביחד. אחרי שהמטוס ממריא והקלוז-אפים מתמקדים בפנים העצובות של הנוכל הכריזמטי, הוא שומע צעקה. מתברר שהחצי לא עלה למטוס אלא נשאר בארץ, והם מתחבקים באושר. אלא שמה שהאיראנים פירשו כתקווה הישראלים פירשו כאובדן הזדמנות. כשדוידזון הקרין את הסרט הגמור באולפני הרצליה לאנשי ההפקה, ניגש אליו בסופו אחראי הניקיון במקום. "הוא אמר לי: 'ראיתי את הסרט, נהניתי מאוד", הוא נזכר, "אבל למה הילד חוזר לפה? למה שלא יילך לאמריקה? שוב הוא יסתובב ברחוב עם הצ'רלי הזה?".
דוידזון, שבתוך עמו הוא יושב, החליט לשנות את הסוף, ומיקו עלה על מטוס עם לוגו של חברת התעופה הלאומית היישר אל חיקו של הדוד סם, דמעה ניגרת על לחיו. "ראיתי שהנימה המלודרמטית נשארה, כולם עצובים אבל יש תקווה שמשהו טוב יקרה. אז שיניתי את הסוף לפי ההצעה שלו, כי הוא היה מזרחי ויכול להיות שרציתי לראות את זה דרכו, אבל לא הייתי שלם עם עצמי. אני פינטזתי על הרגע המלודרמטי של הכינורות שהילד טס, כולם בוכים, ופתאום הוא חוזר". בעקבות צירוף מקרים מעניין מצא את עצמו דוידזון טס לארצות הברית של אמריקה חמש שנים מאוחר יותר כדי לקדם את הקריירה הקולנועית שלו, והוא מתגורר בה עד היום. "אמריקה זה באמת לא כמו פה", הוא מאשר.
"הייתי חוטף התקפי חרדה על הסט"
כש"צ'רלי וחצי" עלה למסכים דוידזון לא עמד במתח, לקח את עצמו וברח לאילת. "דיברתי עם אשתי בטלפון", הוא נזכר בחיוך, "וביקשתי שתעבור ליד הקולנוע, לא ממש קרוב, רק תעיף מבט. היא צלצלה אליי חזרה אחרי כמה זמן ואמרה שכל הכרטיסים נמכרו. חזרתי מיד לתל אביב". זאת הייתה רק הסנונית הראשונה – בסיכומו של דבר מכר הסרט כ-700 אלף כרטיסים בבתי הקולנוע ברחבי הארץ.
המבקרים, לעומת זאת התרשמו קצת פחות והסתייגו בעיקר מהתיאור העדתי שהם חוו כסטריאוטיפי ולא מהימן. "סיפור העלילה כמעט שאינו קיים. צ'רלי, הצעיר הספרדי, משוטט ללא מטרה, שונא עבודה, מבלה ימיו בתעלולים ובמעשי מרמה, בייחוד כלפי אשכנזי שמן, מטופש ופחדן", היגג יוסף שריק, מבקר הקולנוע של "הארץ". ב"ידיעות אחרונות" תהו אם להגדיר את הסרט כ"בידור ברמה עממית" לא עושה עוול לעם, והתפלאו על הנישה שבה מצא את עצמו דוידזון, "איש שלמד קולנוע בחו"ל ולא בשכונת התקווה". בטור הקולנוע של זאב רב-נוף ב"על המשמר" הוא רוטן ש"הסרט כאילו תלוש.. הוא מתרחש בישראל אנונימית, בלי אוויר, בלי מיקום, בלי מרחב. חבל על כישרונות טובים שכל מטרתם היא קופה בכל מחיר".
"ירקו עלינו עם 'צ'רלי וחצי", קבל בארקן בראיון למאגר העדויות, "מה שהניע אותנו היה להביא סיפור שיביא הרבה קהל, שיצא מהאולם ויביא לשם את החברים שלו. לשמחתי מעולם לא פונקתי על ידי הביקורת. הביקורת החשובה בעיניי היא של זה שמגיע ומשלם על הכרטיס".
12 צפייה בגלריה
"הביקורת החשובהה בעיניי היא של זה שמגיע ומשלם על הכרטיס". יהודה בארקן
(צילום: טל שחר)
דוידזון היה מאושר מהאישור שקיבל מההמונים על תפיסת הקולנוע האישית שלו. "אני בן אדם עם חרדות ופחדים", הוא מודה, "שתמיד מודאג שהמשקיע יקבל חזרה את ההשקעה שלו, כולל סיוטים בלילה שאף כלב לא בא לראות את הסרט. הייתי חוטף התקפי חרדה על הסט והיה מגיע אמבולנס לקחת אותי, היו נותנים לי ואליום והייתי חוזר. נהניתי מההצלחה של 'צ'רלי' בעיקר כי ידעתי שאני עושה משהו כי אני מרגיש אותו, לא כי ללוש היה עושה כזה".
מה כל כך קסם לצופים?
"הסיטואציות היו אמיתיות. הכל בראי עקום ומוגזם, בגלל הקומדיה, אבל אנשים ראו שם את עצמם. גם האשכנזים, אחרת הם לא היו נפגעים. כשעשינו את 'אסקימו לימון' או 'אלכס חולה אהבה', לא חלמתי שסרט ש-90 אחוז ממנו הוא על אירועים ואנשים שהיו לי בחיים, יצליח כל כך במקומות כמו יפן. מה להם ולנו? התשובה היא שכולנו בני אדם ויש דברים שמשותפים לכולנו. יחד עם זה, אני לא יכול לדמיין את הסרטים האלה נוצרים עכשיו. אז חיינו בדיסנילנד, היום זה לא ככה בארץ".
12 צפייה בגלריה
"לא יכול לדמיין את הסרטים האלה נוצרים עכשיו". מתוך "אסקימו לימון"
(צילום: יוני המנחם)
כלומר?
"כשעזבתי את הארץ ללוס אנג'לס חשבתי שעוד מעט ייגמר העניין הזה של ספרדים ואשכנזים, ופתאום אני רואה שאיזה ייגמר, זה הרבה יותר גרוע ממה שהיה. חשבתי שיקום דור חדש שיראה את הדברים אחרת, אבל דווקא עכשיו ראינו שבבחירות הנושא הזה התחדד".
בתור קומדיה מגוירת ולא מזיקה, "צ'רלי וחצי" נושאת על גבה, גם אם רק בדיעבד, מטען כבד למדי - השד העדתי. תבור מתעקש שהתסריט, גם אם הוא התייחס אל כתיבתו בזמנו כאל חלטורה, מכיל בבסיסו מוטיבים אידיאולוגיים שאין להקל בהם ראש. "'העולם הזה' היה הראשון שהעלה את האפליה והקיפוח של עדות המזרח על השולחן", הוא מכריז, "והסרט לא היה רק רצון לשעשע את המזרחים אלא גם להעביר מסר חברתי, שהמזרחים לא צריכים להרגיש את עצמם נחשלים מול האשכנזים, אלא להתגאות במורשת שלהם".
"אני לא הרגשתי שאני מייצג מזרחי בסרטים האלה", הדגיש זאב רווח בראיון ל"ידיעות אחרונות", "לא חשבתי במונחים האלה. בירושלים אין את הדבר הזה, אתה נמצא בתנועת בית"ר ובמקביל במחנות העולים כי החבר'ה נמצאים שם. מי חשב כילד על ההפרדה בין אשכנזים למזרחים? אלו היו בסך הכל סיפורים של השכונה".
12 צפייה בגלריה
"מי חשב כילד על ההפרדה בין אשכנזים למזרחים?". זאב רווח ויהודה בארקן
(צילום: מאיר פרטוש)
"זה תיעוד של הווי עממי", מוסיף צפיר, "ואם תסתכלי על הסרט, הוא כבר מכיל את הבשורה של מהפך 77'. אני הייתי האליטה, מערך, מפא"י, והוא מנצח אותי. העם, ההמון, או כמו שהאליטה תקרא לו – האספסוף. בסרט קוראים לו 'הפושטק', שזו גם מילה נרדפת למזרחי בטלן נטול-השכלה, ושם הוא מתחיל סוג של מרד. אני, אנגלו-סקסי עשיר מהמעמד הגבוה והגולף בקיסריה, נדפק על ידי פוחז מזרחי כי הוא עממי וישיר ושובב וחתיך. הסרט הצליח כי מי שהיה אז הרוב הדומם, שהיום הוא הרוב המאוד לא-דומם, הלכו לסרט בהמוניהם. אגב, ב'סנוקר' קרה דבר דומה אבל לא באותה עוצמה, כי מושון, שאני מגלם, היה גם מזרחי. שם התחלנו להבין שההווי המזרחי מנצח בקופות".
"הסרט לא רק שלא הלעיג את ההוויה המזרחית אלא גרם להם גאווה", מסכם תבור, "הם גאים בייצוג שלהם בסרט, בדמויות, אפילו בדמות של אריה אליאס, האבא השתוי. הוא לא נלעג בעיניהם. ככה נראו ההורים שלהם והם לא מתביישים בהם. אני חושב שבדיעבד זאת הסיבה של ההצלחה של הסרט, כי המזרחים הזדהו איתו והם נהרו אליו בהמוניהם".
