אפשר היה לפתוח את הרשימה הזו במילים "BB מתה". אבל בהינתן הקונוטציה העכשווית, נבהיר: זהו כינויה של מי שהייתה אחד מסמלי המין של הקולנוע האירופאי – סמל מין, עוד מושג שהיום נדמה מזוהה עם שיח סקסיסטי שבחן את כוכבות הקולנוע במונחים גופניים. בריז'יט בארדו שהלכה היום (ראשון) לעולמה בגיל 91 מתה אולי מעט נשכחת, קוריוז, כוכבת-עבר שהתבודדה בעיירת הנופש הצרפתית סן טרופה בחברת בעלה הרביעי, איש הימין הקיצוני ברנאר דורמאל, ועלתה מפעם לפעם לכותרות בזכות מאבקה לזכויות בעלי חיים, כמו גם כמה התבטאויות בעייתיות מהעשורים האחרונים בגנות מהגרים והאסלאם שהובילו לשישה קנסות שהושתו עליה.
שארל דה-גול, נשיא צרפת לשעבר, כינה אותה "יצוא צרפתי חשוב כמו מכוניות רנו". בארדו הייתה הפנים של הקולנוע הצרפתי המודרניסטי וגם של הגל החדש הצרפתי, יחד עם שחקניות דוגמת ז'אן מורו. אבל בארדו הייתה שם עוד לפני שפרץ הגל החדש הצרפתי. היא הייתה פנים, אבל גם הגוף – ואולי אין זה מקרה שסרטו של ז'אן לוק גודאר בכיכובה, "הבוז" (1963), נקרא בישראל "הגוף והלב".
היא שידרה מיניות, נעורים, גופניות, חופש. היא הייתה שם נרדף לכל אלה – לפחות בשנות ה-50 וה-60, עד פרישתה מקולנוע בשנות ה-70. היא הייתה הקולנוע האירופאי המודרניסטי שאתגר את השמרנות האמריקאית. היא אולי לא הייתה תמימה כמו הפרסונה הקולנועית של מרילין מונרו, וגם לא שידרה עממיות עסיסית כמו סופיה לורן – אבל היא הייתה הדימוי של פנטזיה גברית מודרנית, כזו שהוגדרה על ידי סימון דה בובואר במאמר מפורסם על אודותיה שכתבה בשנת 1959: "סינדרום לוליטה". אכן, ראשי התיבות של שמה בצרפתית מבוטאים "בבה", כלומר תינוקת. היא גם זו שצבעה את שערה החום לבלונד עבור תפקידה בסרטו המכונן של בעלה הראשון, הבמאי רוז'ה ואדים, "ואלוהים ברא את האישה" (1956), מה שחולל מגמה בקרב נשים ברחבי העולם, בלונד-בארדו. גם זה בדומה לבלונדינית אחרת, מונרו.
אף שהופיעה בתפקידים קטנים קודם לכן, למשל בסרטו של רנה קלר "התמרונים הגדולים" (1955), פריצתה הגדולה הייתה בסרטו ההוא של ואדים, שהפך לסנסציה עולמית (בישראל בה לא נושאים את שם אלוהים לשווא, ניתן לו השם "מי ברא את האישה?"). בארדו גילמה בו צעירה יתומה ומשוחררת המנהלת מערכות יחסים עם גברים צעירים – אחד מהם בגילומו של ז'אן לואי טרינטיניאן שהפך למאהבה מתחת לאפו של בעלה הבמאי – ובמקביל מושכת את תשומת לבו של גבר מזדקן בגילומו של קורד יורגנס. היא הייתה שם ה-vamp המפתה, ה"פאם-פאטאל", הביטוי המובהק של החפצת הגוף הנשי על ידי המבט הגברי. ואדים היה הבמאי-גבר, אלוהים שבכותרת, שברא בסרט את בארדו, ושלט בה מבחינה אישית ומקצועית. היה זה קולנוע שערורייתי, צעיר ומתריס שאמנם לא נחשב חלק מהגל החדש הצרפתי – זה פרץ שלוש שנים מאוחר יותר, ב-1959 – אבל ללא ספק בישר את בואו.
עשור לאחר מכן, השניים כבר התגרשו, ינסה ואדים לשחזר את ההצלחה עם בלונדינית אחרת שהפכה לאשתו – ג'יין פונדה שאותה ביים בסרט הטראש העתידני "ברברלה" (1968). בארדו מצידה עברה לעבוד עם במאים, נקרא להם רציניים יותר. היא שיחקה בכמה מסרטיו של לואי מאל: "חיים פרטיים" (1962) שבו גילמה דמות שהיא-היא עצמה, כוכבת קולנוע המתקשה להתמודד עם הפומביות; ו"ויוה מריה" (1965), מערבון קומי שבו הופיעה לצדה של ז'אן מורו בתפקיד של מהפכנית בדרום אמריקה.
היא כיכבה בסרטו של גודאר "הבוז" בתפקיד אשתו של תסריטאי מתוסכל שמגלם מישל פיקולי הנשכר לעבד את האודיסיאה של הומרוס. בסרט, המבוסס על ספר מאת אלברטו מוראביה, אמורים היו לככב מרצ'לו מסטרויאני וסופיה לורן, אך גודאר התנגד וכך נבחרה בארדו, בעיקר משום שהמפיק קרלו פונטי, בעלה של לורן, האמין כי הופעתה תעלה את מסחריתו של הסרט, מסיבות שאינן קשורות בהכרח ברמת משחקה. עוד היא שחקה בסרטו של אנרי ז'ורז' קלוזו, "האמת" (1960), כאישה הנשפטת על רצח מאהבה המוזיקאי ומאתגרת, כמו בארדו עצמה, את ערכי החברה המוסרנית.
פעילותה למען בעלי חיים החלה כאשר היא השגיחה על צ'רלי, כלב הרועים הגרמני של אלן דלון, באתר סקי. הכלב נשך את אחד הגולשים האחרים ברגלו, ובארדו נחלצה לעזרתו. הגולש היה שר האוצר הצרפתי באותה תקופה ונשיא צרפת לעתיד, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן. בביתה ליד פריז היא גידלה שש עיזים, תריסר חתולים, ארנב, 20 אווזים, חמור וכבשים.
מנישואיה לשחקן הצרפתי ז'אק שרייה ("המקצוע העתיק בעולם") שנפטר לפני כשלושה חודשים לבארדו גם היה ילד אחד, ניקולא-ז'אק שמו. בארדו לא חיבבה אותו. בזמן היריונה הכריזה בארדו המבואסת כי "אני לא אמא ולא רוצה להיות". מספר פעמים היא אף הכתה את עצמה בבטנה ובקשה מהרופא לדאוג להפלה. ואם זה לא הספיק, היא אמרה שהעובר שבבטנה הוא כמו "גידול סרטני" וכי הייתה מעדיפה ללדת כלבלב. זה לא היה האירוע היחיד שהעיד על מצבה הנפשי. היא ניסתה כמה פעמים להתאבד – אחרי פרידתה מטרינטיניאן ב-1958 וביום הולדתה ה-49, בשנת 1983.
בארדו הייתה גם אייקון אופנה, ותרמה בין היתר לפופולריות של הביקיני (בעקבות הופעתה בסרט "מנינה" מ-1952 בבימויו של ווילי רוזייה) ולתסרוקת השוקרוט הנפוחה. היא גם אחראית למה שזכה לכינוי "תנוחת בארדו" – ישיבה ברגליים משוכלות לפניה וזרועות שלובות מעל החזה. בארדו גם הקליטה מספר שירים וחשוב ביותר הוא שיתוף הפעולה שלה עם סרז' גינסבורג שכתב עבורה להיטים כמו "בוני וקלייד" ו"אני אוהב אותך... אני כבר לא". היא גם כתבה חמישה ספרים. בשנת 1973 הופיעה בשני סרטיה האחרונים: "אם דון ז'ואן היה אישה" בבימויו של ואדים ו"הסיפור המחכים והמשעשע של קולינו" בבימוי נינה קומפניז. במישור המקומי, בארדו הונצחה בשירם של עלי מוהר ויוני רכטר, "שיר נבואי קוסמי עליז" ("כמו בריז'יט בארדו שתפסה כבר את העסק / השאירה מאחור את הטוב ואת הרע").
כמו גרטה גרבו לפניה, בארדו הלכה והפכה לתעלומה אחרי פרישתה. נראה היה שמאז, כל גיחה שלה עוררה סקרנות תקשורתית – למשל, כאשר ביקרה ב-2007 את הנשיא ניקולא סרקוזי כשהיא נעזרת בקביים – אבל להבדיל מגרבו היא המשיכה להיות פעילה, בתחום זכויות בעלי החיים (היא הקימה את קרן בריז'יט בארדו ומכרה לשם כך את תכשיטיה), וכאמור גם להתבטא בצורה מעוררת אי-נוחות. לומר על בארדו שמותה הוא מותה של אגדה, בדיוק כמו גרבו, לא תהיה בבחינת הגזמה.
