בשנת 1960 כיכב הזמר שארל אזנבור בסרטו היפה של פרנסואה טריפו, "תירו בפסנתרן". היה זה פילם נואר שבו הוא גילם פסנתרן ברים מחונן המסתבך עם כנופיית גנגסטרים פריזאית. לא הייתה זו הופעתו הראשונה של אזנבור בקולנוע, אבל זהו אחד מתפקידיו המפורסמים ביותר, והנעימה שהוא מנגן (בהלחנתו של ז'ורז' דלרו) נשרקת לא פעם על ידי חובבי הגל החדש הצרפתי. בחרתי לפתוח את הביקורת על "מסייה אזנבור" (Monsieur Aznavour) דווקא בציון הפרט הזה, משום שלהופעתו של אזנבור בסרטו של טריפו - שהיה בזמנו כישלון מהדהד, אבל מאז זכה להערכה כאחת מיצירות המופת של הגל החדש - מוקדשת בו פחות מדקה. מי שלא מתבונן בעיון, יתקשה אף להבין שמדובר בסט של סרט, וכדי שמי שלא מכיר ידע במה מדובר - צצה דמות מגבה, ומישהו או מישהי פונים אליה כ"מר טריפו". זהו. תם עידן הקריירה הקולנועית של אזנבור בסרט על אודותיו.
"מסייה אזנבור" – טריילר
(באדיבות סרטי נחשון)
ואכן, "מסייה אזנבור" הוא מין סרט שכזה. מישהו אומר "פרנק", ואנחנו אמורים להבין שהאורח לרגע הוא סינטרה. וכך זה גם עם דמויות נוספות מעולם המוזיקה הצרפתי, כמו שארל טרנה וז'ילבר בקו. הסרט מרפרף על פני הקריירה של אזנבור, מתייחס (איך לא) לטרגדיה של העם הארמני, מספר סיפור סכמטי ומוכר של כישלון המתחלף בהצלחה מטאורית (גם אם לא ברור איך), ומציג את דמות האמן כאיש מרוכז בעצמו המזניח את נשותיו וילדיו. לא משהו שלא ראינו בביוגרפיות שהתבססו על חייהם של מפורסמים. לזכות הסרט שביימו מהדי אידיר וגראן קור מאלאד (Grand Corps Malade, שמו הבימתי של המוזיקאי פביאן מארסו), ייאמר שהוא לא מבקש להיות יותר מזה: ביוגרפיה מסורתית שפונה לקהל מבוגר שוודאי יהמהם את להיטיו של אזנבור הנשמעים מפיו ברקע. זהו סרט-מחווה ותו לא.
כמובן שאי אפשר שלא להתייחס להקשר האקטואלי של "מסייה אזנבור". יותר מפעם אחת מזכיר שארל (בגילומו של טאהר רחים, "נביא") את מוצאו הארמני ואת היחס הגזעני כלפיו, בעיקר של הביקורת הצרפתית (ואם מה שהוא מצטט אכן נכתב על אזנבור בזמן אמת - מדובר בטקסטים מטונפים באמת). זהו סרט על בן מהגרים שהפך לסמל צרפתי, כתב למעלה מ-1,200 שירים ומכר אלבומים ביותר מ-180 מיליון עותקים. זהו סרט על מי שהצליח כנגד כל הסיכויים - מבקריו לעגו לו על גובהו (164 ס"מ), אפו, קולו הצרוד ותנועותיו המוגזמות על הבמה. אבל על פי הסרט, הוא היה גם מי שהתגייס למען הקהילה הגאה, וכתב שיר חלוצי בגוף ראשון - על אף שהוצע לו להימנע מכך - על כוכב מופע דראג (Comme ils disent).
הסרט עוקב בצורה כרונולוגית אחר אזנבור, מילדותו כבן למשפחת מהגרים ארמנים בפריז (הוא נולד בשם שאהנור אזנבוריאן), ניצולי טבח העם הארמני על ידי הטורקים, דרך מלחמת העולם השנייה שבמהלכה הסתירה המשפחה יהודים, המפגש המכונן שלו עם שותפו הפסנתרן פייר רוש (בסטיין בואיון), וההיכרות עם אדית פיאף (מארי-ז'ולי בופ) שהפכה אותו לבן טיפוחיה. הסרט גם מתייחס לניסיון הכושל שלו בתחילת דרכו לכבוש את אמריקה, לקריירה הזמנית במונטריאול, לחזרתו לצרפת, ולכוכבות שלו שנסקה - לפחות על פי המתואר כאן - בין לילה. הוא גם מתאר את אחותו הבכורה אאידה (קאמי מוטאווקיל) כדמות הקרובה אליו ביותר, ואת מערכות יחסיו הלא מחמיאות עם נשותיו.
לא פעם מופתעות דמויות בסרט הנקרות על דרכו של אזנבור לגלות שהוא לא יהודי. אחת הסצינות אף מתארת מפגש שלו, בצעירותו, עם חייל נאצי התובע ממנו להפשיל את מכנסיו כדי להוכיח זאת. הסיבה לכך קשורה לא רק במראהו של אזנבור אלא גם משום שהוא ידע יידיש בסיסית ואף שר בצרפתית את "יידישע מאמא". הסרט, במילים אחרות, נוגע-לא נוגע בנושאים ונקודות הקשורים לחייו של אזנבור, במה שנראה לפעמים כמו מיני-סדרה שכווצה לצרכי הקרנה מסחרית (אורכו המקורי של הסרט היה ארבע שעות). הסרט מתאר את אזנבור כמי שעבד 17 שעות ביממה - לא פעם על חשבון נשותיו וילדיו, ומתמקד בעשרות אם לא מאות המחברות האדומות שבהן כתב את שיריו, ומבהיר לנו שזו הייתה דרכו להתמודד עם תחושת הכישלון שליוותה אותו בתחילת הדרך, בין היתר בגלל מוצאו.
זוהי תזה מעניינת, אבל היא מותירה את מרבית הדמויות שסבבו את אזנבור כלווייניות. אפילו אירוע טרגי בחייו של אזנבור מופיע פה כבדרך אגב. אזנבור עצמו פנה לחתנו, ז'אן-רשיד קאלוש (שהפיק את שני סרטיהם הראשונים של מהדי וגראן קור מאלאד), בהצעה שיפיק סרט על חייו. שני הבמאים החלו לעבוד עם אזנבור על הסרט, אך הוא הלך לעולמו זמן קצר אחר כך, בגיל 94 - מה שהביא לדחייה בת כמה שנים של הפרויקט. העבודה על הסרט כללה גם מפגשים עם פסיכולוגית שבהם היא ניתחה בדקדקנות את אישיותו של אזנבור ומערכות יחסיו עם בני משפחתו וחבריו. סרטים שעוסקים בזמרים מפורסמים - פרדי מרקורי, אלטון ג'ון, אדית פיאף, ג'וני קאש ובוב דילן הם רק דוגמאות משני העשורים האחרונים - מבקשים (ומתקשים) לא פעם לתווך בין האגדה והמציאות, בין החיים הפרטיים והמיתוס. שני הבמאים, שגם כתבו את התסריט, עושים זאת דרך חלוקה של הסרט לפרקים שכל אחד מהם קרוי על שם אחד מלהיטיו של אזנבור ("שתי גיטרות", "לה בוהם").
כמו בביוגרפיה הקולנועית שייצר אוליבייה דהאן על חייה של פיאף ("החיים בוורוד", 2007), גם הסרט על אזנבור מבוסס בעיקר על אזכורים של אירועים ודמויות. כמו פיאף, גם אזנבור הפך למיתוס צרפתי; כמוה גם הוא זכה להצלחה בארצות הברית ושר באנגלית; וכמו בסרט על אודותיה גם בסרט עליו אין עומק פסיכולוגי, משום שדפדוף מהיר על פני פרקי ביוגרפיה אינו מאפשר זאת - ואולי טוב שכך. הרי מה שהקהל מצפה לו הוא בדיוק זה. להתענג על הופעתו של רחים העושה חיקוי מדויק של אזנבור על הבמה - שפת הגוף, תנועות הידיים המדודות, והממחטה הלבנה שהוא משליך בסיום "לה בוהם" - ולשמוע את השאנסונים בביצועו המקורי כשהם מלווים סצינות מרכזיות בסרט. מבחינה זו, הסרט בהחלט מספק את הסחורה.
