700,000 המבקרים שהגיעו באפריל אשתקד לביאנלה בוונציה - אירוע האמנות החשוב, הוותיק והיוקרתי בעולם - לא הופתעו לגלות שהביתן הישראלי סגור למבקרים. זה היה כנראה הנושא המדובר והמתוקשר ביותר, שהגיע גם לעמוד הראשי ב"ניו יורק טיימס". מי שהתקרב לחלון הזכוכית של הביתן, שלצידו עמדו שלושה חיילים חמושים במדים מנומרים מחשש לוונדליזם, מצא שלט עם מסר פשוט ועוצמתי - "האמנית והאוצרות יפתחו את הביתן הישראלי כשיושג הסכם הפסקת אש ושחרור חטופים", נכתב באנגלית. מחאה שקטה, חותכת וכל כך הכרחית.
מתוך תערוכתה של רות פתיר "ארץ אם"
(צילום: באדיבות מוזיאון תל אביב)
"ניסחנו את השלט על החיובי ולא על השלילי - 'will open the Israeli Pavilion' - מתוך אמונה אמיתית שהפריוויו קורה בזמן לא נכון, אבל עוד חודש-חודשיים יהיה אפשר לפתוח את התערוכה", מספרת האמנית רות פתיר בריאיון מיוחד ל-ynet. "בסוף זה ביתן לאומי וזה המנדט שיש לי. בכל פעם כשפגשתי מישהו שאני מכירה בימים האלה, והוא אמר לי, 'וואי, אני מת לראות את התערוכה, אני מקווה שהיא תיפתח', אז הוא קשר את התקווה שלו לראות את האמנות עם הפסקת אש והחזרת חטופים".
בשיחה איתה, פתיר מספרת כיצד ההחלטה שקיבלה יחד עם אוצרות התערוכה מירה לפידות ותמר מרגלית, ולוותה בלבטים רבים, נבעה מתוך כוח - לא כניעה. "זה לא שאנחנו מבטלות את עצמנו, אלא מבקשות שתהיה לנו סוכנות על המהלך, כי אנחנו מרגישות חסרות שליטה גם מול המדינה וגם מול העולם". לאקט העוצמתי התווספה רוח גבית שקיבלה מבני משפחות החטופים, ובראשם יפעת קלדרון - בת דודתו של שורד השבי עופר קלדרון, שהודו לה על שהשתמשה בסיקור החדשותי כדי להביא את הנושא לחשיפה רחבה. ״כשיפעת שלחה לי הודעה, זה היה הרגע שבו פרצתי בבכי".
ומהצד השני היו מפגינים אנטי-ישראלים שכינו אותך אופורטוניסטית.
"תוך יום התחיל לצאת מלא פייק-ניוז - שאני עושה סיורים פרטיים לבעלי הון, שכל הדבר הזה הוא תרגיל יח"צ, שמינפתי את המעמד שלי דרך העיתונות. החלטתי לקחת את כל המדיה-פרנזי הזה כדי שידברו על הפסקת אש והחטופים. ועדיין יש אנשים שבעולמם אנחנו 100 אחוז נבלים, עיין ערך נאן גולדין, שאמרה בנאום שלה בנציונל גלרי שכל הישראלים חיילים ולכן דמם הותר. גם חברים הפנו כלפיי שנאה".
פתיר מספרת כיצד חוותה את שבוע הפתיחה הסוריאליסטי בג'רדיני, השביל הראשי בוונציה, שבו פגשה אנשי תרבות ואמנות שחיים מציאות מקבילה נטולת סבל. "הכול נורא מגוחך - כולם עם קוקטיילים ביד, לבושים מדהים. מישהי אמרה לי שזה 'אמיץ שהגעתי' ושאני יוצאת מהחדר. אמרתי לה, 'תגידי, את יודעת מה זה אומץ?' אין אותך. הם בכלל לא יודעים מה זה אלימות, הם לא חיים את החיים שלנו".
מי מהמבקרים שבכל זאת ניסה להציץ לתוך הביתן וסוכך על עיניו כדי לראות מה קורה בפנים, חזה בקטעים מעבודת הווידאו ״מקוננות״ שנועלת את "ארץ אם" (M Other Land), תערוכתה של פתיר שנבחרה לייצג את המדינה באחת משנותיה הקשות ביותר. בעבודת התלת-ממד העוצמתית מוצגת תהלוכת צלמיות (פסלוני נשים עשויי חרס בני למעלה מ-2,500 שנה) שבקינתן שוטפות את רחובות תל אביב. למרות שקטע הווידאו המדובר עשוי ללא מילים, הזעקה הנואשת שמלווה אותו בסאונד מהפנט מדמה הפגנה, והוא מחבר בין הפרויקט האישי של פתיר שעוסק בשאלות על פריון והורות, ובין הכאב הלאומי שלא יודע מנוח מאז פרוץ המלחמה.
"בערך בנובמבר, הבנתי שאיבדתי את החלום של להציג בביאנלה, שזה יצא מכלל שליטתי, ואין את זה ולא יהיה", מודה פתיר בכנות. "התאבלתי חודש שלם בטירוף, כי אני נרקיסיסטית במידה הנכונה שצריך בשביל להיות אמן, ואחותי עזרה לי להחזיק את המורכבות הרגשית. כשהתחלתי לעבוד על 'מקוננות' הייתה לי מנטרה כשהייתי נכנסת להתקף בכי. 'ויויאן סילבר, ראומה קדם, מירב סבירסקי וכרמל גת', הייתי אומרת את השמות שלהן בראש ככה". הדמעות חונקות את גרונה.
"כרמל היא כאילו אני - אישה בת 40, לא אימא, לא נשואה, שמתה בשבי. אף אחד לא יציל אותה במדינת ישראל הנוכחית, והיא נרצחה כשהייתי בוונציה מול השלט ומתתי. זה אשרר לי נורא את ההחלטה, כי בסוף זה באמת גדול מאיתנו. זה גם להבין שאנחנו כנשים כלואות בתוך תפקיד והוא גם למה כן לפתוח [את הביתן], וגם למה לא".
10 צפייה בגלריה
"הייתה לי מנטרה שאישררה לי את ההחלטה - הייתי אומרת את השמות של ויויאן סילבר, ראומה קדם, מירב סבירסקי וכרמל גת״. רות פתיר
(צילום: גוני ריסקין)
בין הגשת הפרויקט בשיא המהפכה המשפטית, שלוותה ברגשות מעורבים, לבין הביאנלה עברו חודשים ארוכים כשהמציאות המדממת מכתיבה את צו השעה. ההחלטה להשתמש בבמה הבינלאומית הגדולה הזו להילחם עבור אלה שקולם אינו נשמע קושרת את היצירה האינטימית בהוויה הקולקטיבית. איש מהמעורבים לא שיער שהביאנלה תינעל כעבור שמונה חודשים מבלי שהביתן ייפתח. באופן לא מקרי, בשביל לראות את תערוכתה - שמוצגת לראשונה בפני קהל במוזיאון תל אביב בימים אלה - מוכרחים לעבור דרך כיכר החטופים. כמו השלט על קיר הזכוכית, גם הכיכר היא תזכורת מצמררת למציאות האכזרית.
"עשיתי הרבה מאוד מהלכים כדי לא להיות הגיבורה של הסיפור"
בשנים האחרונות פתיר (40) הציגה במוזיאונים בארץ וברחבי העולם, בהם MOMA וקולנוע אונטולוגי פילם ארקיבס בניו יורק ובמוזיאון פתח תקווה לאמנות. בתיק העבודות שלה בולטות יצירות התלת-ממד "מכתבי אהבה לרות" (2018), שבה דמות אוואטר של משה דיין מגלמת את מאהבה של האמנית, MARRY FUCK KILL (2019) שבמרכזה שיחה בין-דורית בינה לבין אימה על מיניות ו"אבא שלי בענן" (2022) שבה פתיר בוחנת דרכים להתמודדות עם אובדן אביה באמצעות טכנולוגיה של העידן הדיגיטלי.
בלא-מעט מהעבודות האלה מופיעות צלמיות העמוד היהודאיות שמובילות את התערוכה הנוכחית. משה דיין אסף אותן באופן עצמאי, ועד היום אין ודאות לגבי שימושן לאורך היסטוריה.
מה בהן נגע כל כך לליבך?
"הן קצת מכוערות ורגילות, והן בעצם החפץ הכי שכיח שמוצאים בחפירות ארכיאולוגיות, ועדיין אין ייצוג הולם שלהן באוספים בכלל. הן לא נמצאו בבתי מקדש, אלא בבתים פרטיים או באתרי פסולת. הן נחשבו לעבודה זרה. אחי הגדול, שהוא חנון מפואר, שלח לי וידאו של פרופסור ארין דרבי המומחית העולמית לנושא, שהסבירה שאין שום סיבה שנסתכל עליהם כצלמיות פריון. זו השלכה מודרנית. אפשר לחשוב עליהן כ-1,001 דברים אחרים. הרבה ארכיאולוגים חושבים שהן דילדו".
10 צפייה בגלריה
"אני לא בלוגרית, זו לא האישיות שלי". "סבבי שאיבה". מתוך "ארץ אם", תערוכתה של רות פתיר במוזיאון תל אביב
(צילום: צילום: אלעד שריג)
ובכל זאת, למסע העכשיוי המשותף שלה ושל הצלמיות, שמחבר אותן בעל כורחן לעולם הפריון, פתיר יצאה לאחר שבמרץ 2020 היא קיבלה אבחון רפואי מורכב. "ביום השני של הסגר הראשון של הקורונה מתקשרת אליי היועצת הגנטית עם התוצאות שאומרות שיש לי BRCA", נזכרת פתיר, שלא הופתעה כשהתברר שהיא נשאית של המוטציה הגנטית שמעלה סיכון לחלות בסרטן שד ושחלות, מכיוון שגם דודתה וגם אביה, שהיה חולה בסרטן ערמונית כעשור עד שהלך לעולמו, היה אותה. ההמלצה הרפואית לנשאיות BRCA מגיל מסוים, פתיר מסבירה, היא בחירה בתהליך שימור פריון, והאמנית - אז בת 36, לא נשואה, עם מחשבות מעורפלות לגבי הקמת משפחה, רוצה לחקור את הנושא ובתקווה גם ליצור מתוכו - כל עוד היא לא המושא של עבודותיה.
"אני לא בלוגרית. אני לא מעלה סרטונים על 'איך אני מרגישה היום'. זו לא האישיות שלי", פתיר מסבירה. "עשיתי הרבה מאוד מהלכים כדי לא להיות הגיבורה של הסיפור, עד שהבנתי שאני מתחמקת, וגם האקס שלי אמר לי את זה", היא צוחקת. "בסוף חיפצנתי [בסרטים] את אימא שלי, את אבא שלי, ואחרי שכבר השתמשתי וניצלתי את נחמדותם של כל האנשים האחרים, יש איזה מס שצריך לשלם לעולם". בשביל לעמוד במשימה המאתגרת שנתנה לעצמה, פתיר שאבה השראה מנשים שתיעדו את מסע הפוריות שלהן כמו דניאל פסו, עיתונאית ״לאשה״ שתהליך הקפאת הביציות שלה הפך לסדרת רשת.
פתיר תיעדה הכול - המפגשים עם הרופאים, הבדיקות שעברה, השאלות הפולשניות שהופנו כלפיה וגם השאלה העיקרית שמעסיקה אותה - האם אפשר להיות אישה בישראל מבלי להיות אימא. כל חומרי הגלם נאספו בדרופבוקס מפואר עם מאות על מאות של תיקיות. כשהפרויקט אכן יצא לדרך יחד עם האנימטורים של סטודיו שלוש אחיות ויונתן וסרמן, שאיתו היא עובדת מאז 2018, הם "הלבישו" את הצלמית על דמותה מהסרטונים. המפגש בין החומר לאובייקט כפי שהוא בא לידי ביטוי בחיבור בין המציאות שמוצגת בתלת-ממד וצלמית החרס, טוענת את החומרים החשופים ברובד של הומור וכנות. כך לדוגמה, כשתהליך ההזרקה מתועד באופן שבו בלוגריות מתעדות את עצמן ברשת, אך מומחז על ידי פסלון מגושם, נוצר פער משעשע ונוגע ללב. הצלמית, במגבלותיה הפיזיות, הופכת לדמות מעוררת חמלה.
10 צפייה בגלריה
״אני לא מאמינה שאני עושה את כל הדבר הזה ועוד בסוף לא יצא מזה סרט״. רות פתיר
(צילום: שאול גולן)
את מצליחה לזהות את עצמך בעבודה?
"ברור. נגיד הסצנה עם אמרי (האקס של פתיר שמופיע בעבודה, ע״ט) זה העונש שלי. הייתי צריכה לראות את זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, זו שיחה מטורפת של 40 ומשהו דקות. יש שם דברים שנכנסו ואני מתגעגעת אליהם. יש רגע שאני אומרת לו - 'הקפאת ביציות זה כמו פסיכומטרי', עשיתי פסיכומטרי סתם כי אני חנונה, אבל בעצם לבצלאל לא צריך. בסבב השלישי אני כבר מרגישה שאני מקפיאה ביציות בשביל לקבל מצטיין".
בסך הכול זה תהליך יקר ואינטנסיבי, אבל כשהמדינה משלמת - קשה לסרב. זו פריבילגיה. השאלה אם מתישהו עצרת לחשוב אם את מעוניינת בכל מה שהמסע הזה מביא.
"אני חושבת שאני עושה את זה כי זה מה שכולם עושים, וכנראה צריך. יש סצנה שאני אומרת שאני לא מאמינה שאני עושה את כל הדבר הזה ועוד בסוף לא יצא מזה סרט. אני בכלל לא באירוע".
"הפרויקט הזה היה עוד דרך שלי לדחיין את ההחלטה"
התערוכה בנויה מחמישה חלקים; העבודה הפותחת "קליטה", מציגה את מפגשיה של פתיר עם רופא הנשים (כמו כל האלמנטים, גם הוא נוצר בתלת-מימד) במילוי השאלון הראשוני, החלק השני הוא גרסה מחודשת לעבודתה המוקדמת "פתח תקווה", שבו הצלמיות הארכיאולוגיות יושבות בחדר ההמתנה וגוללות בטלפונים הניידים שלהן - כשעל כל המסכים בחדר מוקרן תוכן שמבוסס על שידורי חדשות בזמן אמת המועברים בלייב-פיד. החלק השלישי הוא יומן דיגיטלי בסגנון רשתות חברתיות, שבו פתיר מתעדת את תהליך ההזרקה, הרביעי הוא העבודה המרכזית - סרט באורך 29 דקות שמגולל את המסע הסוחף בשלמותו, והאחרון, "מקוננות", נוצר אחרי ובעקבות אירועי 7 באוקטובר.
10 צפייה בגלריה
בוחנת את גבולות הקרינג׳ על חשבון ההתלבטות הכנה שלה. מתוך "ארץ אם", תערוכתה של רות פתיר
(צילום: באדיבות מוזיאון תל אביב)
כבר בפתח הווידאו הראשון המבקרות יכולות להזדהות עם האלמנט הפולשני בביקורים רפואיים מסוג זה, שמתחילים בשיחת חולין ונמתחים לגבולות לא ברורים, והצופים הגברים "זוכים" לבקר לראשונה בחדרים שבהם לא היו מעולם. הנאמנות לייצוג חושפת את השילוב בין החוצפה הישראלית, העיסוק האובססיבי בארץ בנושא הבאת ילדים לעולם וחוסר הרגישות שגורמים לכולם לנוע באי-נוחות. פתיר מתעכבת על הרגעים האלה, כיוצרת סקרנית שמוכנה לבחון את גבולות הקרינג', גם על חשבון ההתלבטות הכנה שלה.
"יש סיפורים מאוד טרגיים על נשים שרוצות ילדים, וזה לא מה שקרה להן", היא משתפת. "הרגשתי שיש איזו אחריות שאני אהיה הגיבורה, כי אף אחד לא יכול להגיד, 'היא לא מספרת את הסיפור כמו שהוא קורה'. זה מאפשר לי להיות הכי קרובה לאמת. בסוף אני יודעת מה קרה שם, אני יודעת מה הרגשתי. זה הרבה פחות לנכס כאב של אחרים, או שיחה שהיא לא שלי, מבחינה אתית זה בעצם הדבר הנכון לעשות, זה לא שבא לי להיחשף".
בשיא העבודה המרכזית פתיר גם נחשפת בפניה, באופן שחושף את המניפולציה הקולנועית השקרית, אבל גם את הטכנולוגיה המסקרנת והשימוש בחליפת החיישנים. "החשיפה בסרט היא קרשנדו שמתחיל לפרק את המנגנון. זה רגע שמבהיר את האופן שבו אני השתגעתי מזה שאני עושה את הדאבל פיצ'ר הזה - אני גם עוברת את הטיפולים וגם מביימת סרט, המקומות שגולשים אחד לשני ואני כבר לא מרגישה בנוח לגבי ההחלטות שאני מקבלת. נגיד, יש לי סבב [שאיבה] רביעי שעדיין מחכה לי בקופת חולים ואני מנהלת שיחה שאולי אני אעשה תרומה מבנק הזרע, כי עוד לא צילמתי שם ובטח זאת תהיה שיחה ממש טובה".
10 צפייה בגלריה
על המסכים - שידורי חדשות מזמן אמת. "פתח תקווה (המתנה)". מתוך "ארץ אם", תערוכתה של רות פתיר
(צילום: באדיבות מוזיאון תל אביב)
ברגע הקליימקס על המסך הגדול מופיע דימוי שלא משאיר אף צופה אדיש; מכונת ה-MRI מטלטלת בים סוער, כשברקע מילותיה של פתיר - שנכתבות בטקסט ללא קול - מביעות התנצלות עמוקה בפני אחת הרופאות.
מה קרה שם?
"היא היחידה שתפסה אותי מקליטה אותה בלייב", פתיר מגלה. "אני הולכת לביופסיה, אינסוף חרדה, אני מקליטה - ונראה לי ששכחתי להתנהג כמו שצריך. קראתי לרופאה וביקשתי שהיא תסביר לי מה רואים במכונה, ואז הרדיולוגית ראתה [שאני מקליטה] ואמרה לרופאה שממש בכתה ונעלבה. היא הרגישה שאני נורא מזלזלת בה ובמה שהיא עושה, ובאמת הרגשתי ממש רע. התנצלתי בפניה גם על אמת".
איך התמודדת עם האירוע הזה?
"זה היה נורא, אני גם חושבת שהיא דקרה אותי ממש כואב בשד אחר כך".
כל העבודה מבוססת על הקלטות, אז מבחינתך בדוקו הכול כשיר כל עוד לא נתפסת?
"זו תשובה מאוד גרועה, אבל זו התשובה האמיתית - אני יודעת שאם אני נכנסת עכשיו לרופא ואומרת לו 'אני מקליטה', הוא חושב שאני רוצה לתבוע אותו, וזה לא מעניין אותי. מעניין אותי איך דברים עובדים. מניסיוני כשאני אומרת לאנשים, 'היי, אני אמנית, אני עושה סרט' הם מניחים שאני רוצה לשפוט אותם, אז אני לא מספרת, ובדיעבד כולם נתנו את ברכתם. הם רואים את הסרט, זה לא עליהם, הם לא הנושא, אני לא באה להוציא אותם רע.
10 צפייה בגלריה
אי-אפשר להישאר אדישים. מתוך "ארץ אם", תערוכתה של רות פתיר
(צילום: באדיבות מוזיאון תל אביב)
"הייתי צריכה להזכיר לרופא הפריון שלי שאני עושה סרט כל פעם, ואז פעם אחת אמרתי לו, 'קיבלתי מקרן רבינוביץ' 20 אלף שקל פיתוח לסרט דוקו ארוך', אז הוא אומר לי, 'מה קיבלת? קיבלנו'".
עבודתה של פתיר תוצג במוזיאון תל אביב עד ספטמבר 2025, ולאחר מכן היא נקנתה על ידי המוזיאון היהודי בניו יורק, "שמייצג את היהדות האמריקנית הליברלית שמאוד אוהבת להתהדר בי כיהודייה טובה", פתיר מספרת.
בשלמותה, היצירה מותירה אחריה שאלות פתוחות רבות, באופן שהיא מעוררת מחשבות לגבי עתידה ובחירותיה של פתיר, ובמובן מסוים גם משאירה את חותמה אצל הקהל - שנותר בלי אוויר. כשאני שואלת אותה האם היא חושבת שהיום יש לה יותר תשובות לשאלות בנושא הקמת משפחה, פתיר מודה: "התשובה האמיתית היא שהפרויקט הזה היה עוד דרך שלי לדחיין את ההחלטה".
ומותר לי לשאול אם את בזוגיות?
"מותר! אני בזוגיות עם דויד, הוא חקלאי", היא אומרת, ובן זוגה ביקש לחדד שמדובר ב"חקלאי פוסט-מודרני". "ב'כלכליסט' כתבו שאני רווקה וזה מטריף אותו. הוא ממש נעלב".
"לא הופתעתי מהתגובה השטחית של עולם האמנות"
הרבה לפני שהאמנית זכתה להכרה רחבה, היא מעידה בחיוך שהייתה ילדה "מאוד ספציפית ואוקוורד". היא נולדה בניו יורק ובגיל 10 חודשים עברה עם משפחתה לארץ וגדלה בצפון תל אביב. אימה עבדה במכון התקנים ואביה עבד בבזק, "הם היו אנשים מאוד-מאוד עסוקים בעבודה, ופשוט לא היו בבית. הפתרון לזה היה חוגים", היא מספרת, כך שאת שעות אחר הצוהריים פתיר העבירה בצופים ובחוגי אמנות במוזיאון תל אביב. "אני חושבת שזה העונש של ההורים שלי, כי הם באמת חשבו שחוגים זה משהו שעושים להעשרה. הם לא חשבו שהם מסלילים אותי לזה".
אבל אז בכיתה ט' הגיע המשבר. "הודעתי לאימא שלי דרמטית שאני מפסיקה לעשות אמנות, בגלל שהבנתי שאני יוצרת כדי שהיא תאהב אותי ולא בשביל עצמי", היא מגלה. הגלואו-אפ לדבריה, קרה מאוחר, אחרי שירותה הצבאי כפקמ"צית. "אני לייט-בלומר". רק כעבור שנים, אחרי הטיול הגדול בהודו ותחילת לימודים בחוג לפילוסופיה חדשה רב-תחומית באוניברסיטת תל אביב - היא הבינה שמשהו בתמונה הגדולה חסר לה. במקום לסכם את החומר, המחברת שלה התמלאה בציורים. פתיר לקחה את זה כסימן והיא נרשמה לתואר ראשון בבצלאל, שם היא מלמדת גם היום. את התואר השני היא כבר עשתה בניו יורק - חוויה שתשפיע באופן דרסטי על הזהות שלה כאמנית.
"כשנסעתי לארצות הברית גיליתי המון מהפוליטיקה הסמויה שהייתה בתואר הראשון ולא שמתי לב אליה", היא מספרת. "כשאמרו לי בבצלאל - 'אל תעשי יצירות בגוף ראשון', זו הייתה מיזוגניה. אני זוכרת מרצה שאמר לי שהסרט שעשיתי נראה כמו פרסומת לדיאט קולה. מרצה אחר אמר שהוא לא מבין אם אני כוסית למה אני עושה עבודות של שמנה. זה פרה-MeToo, המורים האלה לא מתנהגים ככה יותר.
"בניו יורק למדנו גם מגדר ופתאום הבנתי המון מהטראומות שספגתי בדבר הזה, וגם המון מהפריבילגיות. הבנים תמיד היו כועסים על הבנות שהמרצים הרבה יותר נחמדים אליהן ונותנים להן יותר תשומת לב ומזמינים אותן. חשבתי שזה כי אני מגניבה ומהממת וחכמה, לא כי אני בת".
כמה לימודי האמנות בניו יורק היו שונים מהלימודים בישראל?
"כשהגעתי לאמריקה הבנתי שיש שני קאנונים והם שונים לחלוטין. בצלאל מלמד תיאוריה אירופאית ובניו יורק מלמדים תיאוריה אמריקאית, וכל קאנון מלמד שהוא הקאנון היחיד. יש אמנים שמעולם לא למדתי עליהם בארץ, ובאמריקה הם האמנים הכי חשובים שאי-פעם עשו אמנות בעולם".
החלום האמריקאי נסדק כשפתיר חזרה לארץ כדי להיפרד מאביה, בחודשים האחרונים לחייו, אז היא למדה את אחד השיעורים המשמעותיים לגבי אמנות ישראלית. "כשחזרתי הבנתי שאני כל הזמן עסוקה בלהבין מה קהל בינלאומי רוצה, ועכשיו כשאני בארץ ממילא לא יציגו אותי בחו״ל. BDS לא התחיל ב-7 באוקטובר, הוא איתנו לפחות מ-2011".
מפה לשם היצירות שלך נורא ישראליות.
"המורים שלי מאוד-מאוד ניסו להימנע מישראליות, ובווידאו-ארט תמיד אומרים, 'תעשי סרטים לא מדברים, ואם הם מדברים שיהיו באנגלית'. באמנות אי-אפשר למכור את זה כי אין מספיק קונים בארץ כדי שזה יעבוד בשביל אמריקאים, זה צריך להיות בשפה אחרת. בחיים לא יגידו את זה לקנייתי או מונגולי. אבל ישראלים - אנחנו אירופאים. ברגע שהבנתי שאנחנו מעמידים פנים שאנחנו אזרחי העולם הגדול, אבל בעצם אנחנו פלאחים מפגרים שחיים בלבנט, ושלעשות עבודות בתוך הלבנט על הלבנט בעברית זה נורא מעניין, אז נהיה לי הרבה יותר קל לעשות אמנות".
10 צפייה בגלריה
"הרבה יותר קל לי לכעוס מבפנים". "מקוננות". מתוך "ארץ אם", תערוכתה של רות פתיר במוזיאון תל אביב
(צילום: אלעד שריג)
כישראלית שתמיד חלמה לקחת חלק בסצנת האמנות העולמית, איך התמודדת עם הקריאות נגד ישראל?
"כמו כולנו. כשקרה 7 באוקטובר, הייתה איזו משיכת לוט שגם בדקה את השמאלנות שלי. פחדנו על החיים שלנו. אבל מהר מאוד התגובה הישראלית, הנקמנית, האלימה, חסרת הפרופורציות וחסרת המטרה, גרמה לי מאוד להתבייש בישראליות שלי. ואני באמת לא יודעת מה עושים, גם ככה מראש לא ידעתי איך להתמודד עם ההחלטה של לעשות את הדבר הזה, אז עכשיו ביתר שאת.
"ואני מרגישה משהו שאני מניחה שכולם מרגישים - אני מאוד כועסת על המדינה, אני מפגינה נגד המלחמה ואני עדיין מרגישה שהפתרון לסכסוך הוא לא from the river to the sea. לא הופתעתי מהתגובה השטחית של עולם האמנות", מוסיפה פתיר - ומתייחסת בין היתר לעצומות וקריאות נגד המדינה אחרי מתקפת הטרור. "אנחנו במרחב של הקצנות, הגזמות, אנחנו לא פוליטיקאים".
בעולמות מסחריים יותר - קולנוע וטלוויזיה חיפשו תגובה יהודית תומכת, זה ככה גם באמנות?
"בדיוק ההפך. האמנים הישראלים שמציגים בעולם גרים בחו"ל. היום כמעט אי-אפשר להיות אמן ישראלי שחי בארץ ומציג בחו"ל. זה נגמר. אין את זה. מס השפתיים של להציג הוא להגיד כמה אתה שונא את ישראל. זה הקונצנזוס".
ואת בחרת לחיות פה, עם כל הכאב.
"בחרתי לחיות פה בגלל שנמאס לי להיות הישראלית בחו"ל שאומרת כמה היא כועסת על ישראל. הרבה יותר קל לי לכעוס מבפנים ולהיות מורה ולחנך צעירים, מאשר להסביר לאיזו אמריקאית בבר [את המצב]. מה זה משנה?".
