קומדיות רומנטיות, בעיקר מהזן ההטרו-נורמטיבי, מבוססות על נוסחאות שחלקן נשחק עד דק, וחלקן נדמות כלא רלוונטיות בעולם העכשווי. המרכיב המיני של מערכת יחסים, שרוב הקומדיות הרומנטיות מעמעמות או מדחיקות, מוליד מורכבויות רגשיות ופיזיות שלא מתיישבות עם נוסחאות אלו. הדבר בוודאי נכון כשמדובר בסקס קווירי-הומוסקסואלי, ובעיקר כאשר הסקס כולל הרבה יותר מקמצוץ BDSM.
"פיליון" - טריילר
(באדיבות קולנוע חדש)
"פיליון" (Pillion), סרט הביכורים של הארי לייטון הבריטי, הוא עיבוד לנובלה "בוקס היל: סיפור של הערכה עצמית נמוכה" (2020) של אדם מארס-ג'ונס. זוהי דרמה עם נגיעות קומיות מהסוג המאוד לא נפוץ בקולנוע מסחרי. שני שחקנים מוכרים – אלכסנדר סקושגורד והארי מלינג (דאדלי דרסלי מסרטי "הארי פוטר") מגלמים דמויות שחולקות מערכת יחסים שמי שצופה בה מבחוץ מתקשה להבין. ביחס לשתי דמויות אלו ניתן להגדיר את הרוב המוחלט של הצופים בסרט כ"ונילה" (כלומר, מי שלא התנסו בקינק מיני משמעותי). ואם זה לא היה מספיק ברור אחדד את הנקודה: יש ב"פיליון" לא מעט רגעים שיאתגרו קהל שמרני.
הבמאי-תסריטאי לייטון והשחקנים מצליחים לשמור על איזון לא פשוט. למרות שמערכת היחסים המוצגת אינה מה שרובנו יגדיר כ"רומנטי", בכל זאת הרגש אינו זר לסרט. האופן שבו מערכות יחסים אינטימיות עשויות לשנות אותנו, לפתוח דרכים חדשות להתנסות והבנה עצמית, הן חלק ממה שהסרט עוסק בו. זה נעשה מבלי להתכחש להיבטים המבלבלים והלא שלמים של תהליכים שכאלו. "פיליון" הוא גם עיון בעל ערך ואפילו עומק שרלוונטי גם עבור קהל (ואולי בעיקר עבור קהל) שמערכת יחסים מהסוג המוצג תהיה זרה לו.
למרות החריגה המתמדת והלא מתנצלת מ"נורמות" רגשיות ומיניות, "פיליון" מנסה למתוח את הגבול של מה ניתן להצגה בקולנוע מסחרי מבלי לקרוע אותו. זה קשור לאספקטים הטכניים של זוויות ובלוקינג, שבהן המצלמה קרובה מאוד לאקטים אוראליים ואנאליים מבלי להפוך לפורנו-קווירי. חרף הבלחות ספורות של איבר מין גברי יש הימנעות מהפיכת הזין לאובייקט פטישיסטי. כלומר גם אם התת-תרבות המינית המוצגת בסרט מאוד בוטה ומפורשת, אסתטית הסרט רחוק ממה שמכונה בז'רגון cock worship.
המרכיב השני הוא הטון הקומי שלא מתכחש לאופי המוזר של האקטים המוצגים, וזאת מבלי להפוך אותם לבדיחה. עוד אלמנט של איזון שאינו פשוט להשגה, ובכל זאת לייטון בפיצ'ר הביכורים מצליח בכך. הסרט גם נמנע מלבטל את הלגיטימיות של הסתכלות מבחוץ על דינמיקה זו בעמדה של חוסר הבנה ואפילו חשש. הוא לא מנסה לשכנע אותנו שסקס קווירי BDSM-מי הוא מה שהיה חסר לכולנו בחיים. הוא מסתפק בלקרב אותנו להבנה שעבור אנשים מסוימים זה עשוי להיות הדבר הנכון – "not that there's anything wrong with that" (כמו שנאמר בפרק המפורסם של "סיינפלד").
ה-2.5 הדקות שפותחות את הסרט מציגות אופנוען דוהר בכביש בלילה, לצלילי גרסה נשית באיטלקית לשירו הרומנטי המפורסם של ריקי נלסון I Will Follow You. השימוש באיטלקית מסווה את החיבור של מילותיו לעלילת הסרט. זהו חיבור אירוני – שיר רומנטי מול מערכת יחסים שרובנו נתקשה להבין ככזו, אבל באופן פרדוקסלי זהו גם חיבור מאוד ישיר וכן בין המילים למה שיתרחש. "אלך בעקבותיך / אלך בעקבותיך לכל אשר תלך / אין אוקיינוס עמוק מדי / אין הר מספיק גבוה כדי שירחיק אותי". השיר שמושר במקור ע"י גבר לאישה (לפחות בדרך המקובלת להבנתו בתרבות), מושר כאן על ידי אישה לגבר, אבל מהדהד את פוזיציית הערגה וההתמסרות של גיבור הסרט קולין (מאלינג) לאופנוען הלירד-של-הלייף שהוא עומד לפגוש.
האופנוען בחליפת העור הלבנה עם הפסים הוא ריי (סקושגורד), ובשלב זה פניו מוסתרות מאחורי קסדה אטומה (דימוי לא רע למה שיבוא בהמשך). האופנוע נצמד למכונית המשעממת שבה נוהג קולין, והשיר של נלסון בגרסה האיטלקית מתגלה כמתנגן בתוך המכונית. ואז האופנוען קצר הרוח עוקף את המכונית האיטית במהירות ודוהר הלאה ליעדו. הפתיחה מסתיימת במבט של קולין עוקב אחר האופנוע המתרחק – ואז מופיעה הכתובית "פיליון". המשמעות של השם באנגלית-בריטית היא המושב האחורי של אופניים או אופנוע. כלומר, גם המיקום הפיזי שישמר לקולין על האופנוע של ריי כשתתחיל מערכת היחסים, וגם המיקום שלו בדינמיקת ה-BDSM ביניהם. זוהי התחלה מבריקה שלוכדת את כל עלילת הסרט בקליפת אגוז, והיא מבהירה שיש לנו עסק עם במאי מוכשר.
מסתבר שהשניים בדרך לאותו יעד, זהו בר שבו קולין החנון הוא חלק מקוורטט אקפלה יחד עם אביו פיט (דאגלס הודג'). לא נתפלא לגלות שקולין עדיין גר בבית הוריו. בהמשך נגלה שהוא עובד כפקח חנייה שרגיל לספוג קללות מנהגים עצבניים שחטפו דו"ח. אין שספק שזהו המקצוע האולטימטיבי לתרגול פוזיציית עבד. בקהל מול קולין ואביו יושבת אמא שלו פגי (לסלי שארפ). היא מודעת היטב לנטיותיו המיניות של בנה ואין לה שום בעיה איתן. למעשה היא בדיוק מנסה לסדר לקולין דייט גם גבר שמנמן, משופם ומשעמם. ה"דייט" הזה יקרוס לפני שהוא יתחיל.
באותו לילה, בצד השני של הבר, מתאספת חבורת אופנוענים מקועקעים עם בגדי עור. לחלקם יש שרשרת עם מנעול על הצוואר – סימן של היותם "שייכים" לאדון. קולין מגניב לשם מבט במהלך פאוזה בדייט הכושל, אבל מהפוזיציה המתוסכלת מבחינה מינית זה נראה כמו מבט על חייזרים. בין האופנוענים נמצא ריי – נטול קעקועים חשופים ולבוש בבגדים "רגילים". הוא לא משדר "דומיננטי" ואין לידו "עבד". במהלך הלילה יהיה רגע קצר של אינטרקציה בין ריי לקולין שיוביל לתחילת מערכת היחסים.
אנו נלווה את קולין בשלבים ההדרגתיים שבהם הוא מגלה עוד ועוד אספקטים של הדינמיקה שתמיד מקדימה אותו (בוודאי אותנו) בצעד אחד או שניים מבחינת ההבנה וההסתגלות. קולין לא יודע דבר על חייו של ריי. לא עברו האישי, ולא המקצוע המאפשר לו להחזיק דירה מרשימה עם עיצוב קר. בעודו מסתגל למערכת היחסים, לא מתפוגג מרכיב של תסכול כשצרכיו הרגשיים "הרגילים" לא נעלמים לחלוטין. בוודאי לא כשיהיה משבר אישי מהותי והוא יזדקק לתמיכה. "פיליון" בוחן היטב את התחושות האמביוולנטיות הללו והאופן בו הן משפיעות על התפתחות מערכת היחסים.
הפער בדירוג המיני בין שני הגברים הוא מוחלט - ריי מוצג כאן מבעד לעיניו של קולין כשלמות פיזית. כך גם הדינמיקה שבה ריי לא מתקשר רגשית (בלשון המעטה), מנחית פקודות קצרות, מאפשר לקולין לישון על הרצפה ליד המיטה שלו, ויוזם את האקטים המיניים בהתאם לרצונו וכוונותיו כשכל מה שנותר לקולין הוא עמדה צייתנית ופאסיבית. באופן משעשע סקושגארד מייצר כאן וריאציה על הדמות שיצר ל"רובורצח" (2025) סדרת המד"ב של אפל TV שבה גילם אנדרואיד שמתפתח מחשבות עצמאיות, ומסתיר אותן מאחורי חזות נטולת רגש.
רוב הסרט מתנהל בדינמיקה הכוללת את שתי הדמויות. כשיש התערבות חיצונית היא קשורה לאמו של קולין. היא מודאגת מהמראה המשתנה של בנה (כולל השרשרת עם המנעול על הצוואר), ואת ההבנה המתגבשת לגבי מערכת יחסים שבה הוא מעורב שהיא כל דבר חוץ משוויוניות. היא חולה בסרטן בשלב מתקדם, והדבר מקנה דחיפות נוספת לניסיונה להבטיח שהבן שלה לא הסתבך עם איזה פסיכופת.
"פיליון" מוצא את מקומו בהשוואה לסרטים אחרים שטיפלו בדינמיקות של יחסי-כוח מיניים. הוא לא מתחבא מאחורי סגנון תיאטרלי-קומי כמו "המזכירה" (2002), סרט רומנטי שבו הדמות שמגלמת מגי ג'ילנהול נשלטת על ידי הבוס שלה בגילומו של ג'יימס ספיידר. אין כאן דבר דמוי BDSM סטרילי לעקרות בית מתוסכלות נוסח סרטי "50 גוונים של אפור", אלא דבר קרוב יותר למציאות של אינטראקציה כזו. בוודאי שאין כאן ניסיון להפוך את הדינמיקה לגרוטסקה של הומור שחור והשפלה נוסח "ירח מר" (1992) של רומן פולנסקי. זהו ניסיון להגיע למהות הרגשית של מערכת יחסים מזן לא נפוץ, ולבחון אותה בדרך מעוררת מחשבה גם עבור אלו שרחוקים מהתנסויות דומות.
