בתערוכה הישראלית "בית חולים שדה x", שהושקה בביאנלה בוונציה במאי 2019 וכעת מוצגת לראשונה במוזיאון ארץ ישראל שבתל אביב, האומנית איה בן רון שולחת את באי התערוכה להלך בין תחנות שונות שמדמות בית חולים אמיתי. לאחר שתקבלו מספר, אתם תידרשו לשהוּת קצרה בחדר המתנה, מעין חדר מיון ובו סרטונים בהנחיית הזמרת ויקטוריה חנה. ואז תתבקשו לגשת לדלפק. בשלב זה צוות בית החולים מבקש מן האורחים לבחור נושא מתוך מאגר נושאים שעוסקים בפגיעות אלימות - זהות ומגדר, פגיעה מינית, פליטוּת וגם אובדן. לאחר מכן, תופנו לתא מוגן שבו תוכלו, אם תרצו, לצעוק במלוא הגרון ולסיום תועברו לכיסא טיפולים כדי לצפות בסרט קצר שעוסק בנושא שבחרתם.
6 צפייה בגלריה
"בית חולים שדה X"
"בית חולים שדה X"
טעימה מרה מהמטען הכבד שהנפגעים נושאים על גבם מדי יום. "בית חולים שדה X"
(צילום: אלעד שריג)
בכל סרט כזה מספרים נפגע או נפגעת אלימות את סיפורם. כולם שוברים שתיקה של שנים. הסרטים, שנוצרו על ידי אומנים שונים שמתארחים בפרויקט, לא מתמקדים באירוע הנקודתי או במהלכו. במקום זה, הם מוציאים לאור את ההתמודדות המתמשכת, שאיתה קורבנות אלימות נאלצים לחיות. בבחינת טעימה מרה מהמטען הכבד שהם נושאים על גבם ובליבם מדי יום ביומו.
תערוכת "בית חולים שדה x" פונה לא רק לאנשים שאמנות היא לחם חוקם. היא מנסה לנסח שפה חדשה, שבאמצעותה יכולים כל באיה לדבר על אלימות, על טראומה וגם על ריפוי. "הרעיון של בית החולים הוא לייצר מרחב לדיון ושיחה לא בצורה הרגילה שאנחנו מכירים, בלי הפולשנות הזאת", מספרת האומנית איה בן רון ל-ynet. "הוא לא מתרכז ב'מה קרה', אלא מביא את הצופה לחשוב על ההשלכות האישיות והחברתיות של מה שקרה. אין צורך בפורנוגרפיה של הפגיעה. היא בעצמה סוג של התעללות, עוד מנגנון שפועל באותו אופן: לוקח מאנשים משהו שהם לא רוצים לתת. אף אחד לא רוצה לתת את האינפורמציה הזאת, אף אחת לא רוצה לתאר בפרטי פרטים את מה שקרה לה. למה שמישהו ירצה?", היא שואלת.
6 צפייה בגלריה
"בית חולים שדה X"
"בית חולים שדה X"
מביא את הצופה לחשוב על ההשלכות האישיות והחברתיות של מה שקרה. מתוך "בית חולים שדה X"
(צילום: אלעד שריג)
לכן, לדבריה, גם לא תמצאו כאן תיאור מפורט של הפגיעה שהובילה לטראומה. "אין כאן שום עניין בהוכחה או בוויכוח, אלא בסימפטומים של הפגיעה במציאות היומיומית", אומרת בן רון. "מה שחשוב זה לא מה שהיה, מה שחשוב זה ההווה, הכאן והעכשיו. ובהווה בני אדם מסתובבים מרוסקים, אני יכולה להבטיח לך".

"לא רציתי להפוך לדבר הזה, ולא רציתי שהדבר הזה יהפוך להיות אני. הפגיעה אינה הזהות שלי"

איה בן רון עומדת בהבטחתה: היא יודעת על מה היא מדברת ומה המחיר של הטראומה. סיפורה האישי נמצא גם הוא בתערוכה, שמהווה פעם ראשונה שבה היא מדברת על החיים בצל הפגיעה, מישירה מבט באומץ ושוברת שתיקה ארוכה. באמצעות שילוב של צילום וידאו ואנימציה, סרטה No Body מתאר תופעות שמלוות את חייה בעקבות פגיעה מינית שחוותה מצד אביה, ושהובילה בהמשך לניכור ממשפחתה. בסרט, בת דמותה המצוירת מפליגה בסירה, קיימת ולא קיימת, משתפת סודות כמוסים עם הצופה. בלי לספר שום פרט על הפגיעה, בלי לשחזר את האירוע - הצופים מבינים את כל מה שחשוב להבין.
6 צפייה בגלריה
איה בן רון
איה בן רון
יודעת מה המחיר של הטראומה. איה בן רון
(צילום: לירז פאנק)
"לא דיברתי על זה מעולם. זה גם לא משהו שאני רוצה לדבר עליו מן הסתם", משתפת בן רון. "אני לא רציתי להפוך לדבר הזה, ולא רציתי שהדבר הזה יהפוך להיות אני, ולכן הצלחתי להעביר נתח ארוך מאוד מהחיים שלי בלי שהפגיעה תהפוך לזהות שלי. בשתיקה. זה המבנה של השתיקה הזאת: זה לא רק מושתק מבחוץ, זה מושתק מבפנים. הרבה נפגעים ונפגעות יגידו את זה. לפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין יש משפט: 'מה שעליו לא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק'. זה משפט מחץ בעיניי. שנים הסתובבתי איתו, שנים! ואני עדיין מסכימה עם המשפט הזה. אבל מצד שני, יש דברים שכבר אי אפשר לשתוק עליהם, ואז - יש לדבר. יש רגע אחד מסוים שבו ההתמודדות משתנה, וזה לא יכול להיות מושתק יותר".
את השתיקה ארוכת השנים בחרה כאמור בן רון לשבור לראשונה בתערוכה הגדולה והחשובה בעולם - הביאנלה לאמנות בוונציה, שמתקיימת אחת לשנתיים באיטליה בהשתתפות עשרות מדינות מכל העולם. כך נוצר הפרויקט "בית חולים שדה x" - שנועד לעורר באמצעות אמנות מודעות לעוולות חברתיות ולהשלכות של האלימות על האדם ועל החברה. "בוונציה עברו את המסלול 180 אלף איש ואישה, וראינו את ההשפעה של זה. קיבלתי המון מכתבים על החוויות משם: בנות שהביאו את האימהות שלהן לראות את הסרט כדי להעלות בפניהן את הפגיעה שעברו, אנשים ביקשו לינק כי הם רוצים לעזור למישהי דרך הסרט".
6 צפייה בגלריה
"בית חולים שדה X"
"בית חולים שדה X"
אנשים ביקשו לינק כדי לעזור לאחרים דרך הסרט. מתוך "בית חולים שדה X"
(צילום: אלעד שריג)
בן רון מספרת שחוויית התערוכה בביאנלה שבוונציה שונה מזו שכאן. "זה נמצא בתוך בליל תערוכות ואתה מסיים את היום כשהמוח שלך עיסה. אבל אפילו שם, בתוך כל הבלגן, אנשים נעצרו ונשארו וחיכו שעות. בארץ יש המתנה קצובה ונורמלית. נרשמים לתור באתר, מגיעים ובית החולים תמיד בתפוסה הגיונית. אורך המסלול הוא בין 40 דקות לשעה, תלוי מה בוחרים, אבל מרגע שנכנסים זו לא שאלה של זמן. אנשים בתוך החוויה, הם לא עוזבים או יוצאים באמצע מקוצר רוח. יש התכווננות וזה מטעין את הצופה במה שנדרש כדי להמשיך לשלב הבא".
בעקבות ההצלחה, "בית חולים שדה x" נרשם כעמותה רשמית, שמטרתה לקדם שיח אחר על נפגעים בארץ ובעולם באמצעות התערוכה ובאפיקים נוספים. "מיקי גוב, המפיק וכיום מנכ"ל העמותה, עודד אותנו לפתוח אותה. זה מרחיב את אפשרויות הפעילות שלנו". כך, למשל, הקימה העמותה מערך של סיורים דיגיטליים, שהועברו לקבוצות מקצועיות שונות במהלך הסגרים של מגפת הקורונה. "ראש הקבוצה" בוחר את אחד הנושאים, וכל חברי הקבוצה צועדים במסלול הזה דרך המחשב האישי שלהם, כשבסופו נערכת שיחה אונליין עם האומנית ועם האוצר, אבי לובין.
6 צפייה בגלריה
"בית חולים שדה X"
"בית חולים שדה X"
נרשמה כעמותה בזכות ההצלחה. מתוך "בית חולים שדה X"
(צילום: אלעד שריג)
בן רון מספרת בהתרגשות על התנסות בקרב שתי קבוצות של עובדים סוציאליים - אחת מהמגזר הדתי והשנייה מהמגזר הערבי - שבהן בחר ראש הקבוצה במסלול מאתגר עבור רוב המשתתפים, סיפורה של האישה הטרנסג'נדרית רועי ויקטוריה חפץ. "הייתה שם התלבטות באיזה מסלול לבחור - התעללות במשפחה או בין אלימות נגד טרנסג'נדרים, והם הגיעו למסקנה שאלימות במשפחה היא נושא שלא ירתיע מספיק אנשים, זה לא נושא רגיש עבורם, בניגוד לאלימות נגד טרנסג'נדרים, שבמגזר הערבי ובמגזר הדתי תהיה סוגייה שקשה לדון בה. לכן בסוף החליטו ללכת דווקא על זה וכולם נשארו, אף אחד לא עזב. ההתנסויות האלו נחתמו בשיחות קבוצתיות מרגשות ובשינוי תפיסה משמעותי שחלקו המשתתפים בשיחה". מאותן סיבות, אגב, מוסיפה בן רון שבוונציה אחד הנושאים שעניינו את הקהל האירופי היה הסיפור הפלסטיני, בעוד כאן בארץ ניתן להניח כי הקהל המקומי יתעדף נושא אחר ופחות מוכר.
"אנשים שואלים אותי: 'אז מה, בסוף המסלול יוצאים בריאים?'. כמו בבית חולים רגיל - אתה לא תמיד יוצא בריא. אתה יוצא משודרג, משוקם", מבהירה בן רון. "כאב הוא נושא מעניין, איך ניתן להקל על כאב. אני עוסקת הרבה בדימויים של בתי חולים ביצירה שלי. חוסר האונים של חולה שנמצא בידיים של רופא - זה דומה ליחסים בבית. יש הקבלה. שנים ביליתי בבתי חולים כי שם הרגשתי מוגנת, ושאם יקרה לי משהו יוכלו להציל אותי. אבל לרפא ולהציל, ולתקן, ולשפר - כל אחד מהם שונה מהשני. אנשים ש'נדפקו' לא תמיד אפשר לתקן. וגם לרצות לא-לתקן זה בסדר, וגם לרצות לשתוק זה בסדר. אני מרגישה שזו הטריטוריה של העבודות שלי: איך להקל, להפוך משהו לנסבל או לאפשרי. 'בית חולים שדה x' מציע אופציה שהיא מאוד מוחזקת במובן הזה, היא לא מבזה או משתמשת.
6 צפייה בגלריה
"בית חולים שדה X"
"בית חולים שדה X"
"אנשים ש'נדפקו' לא תמיד אפשר לתקן". מתוך "בית חולים שדה X"
(צילום: אלעד שריג)
"אם צריך לתת הגדרה, זו עבודת אמנות שהיא בית חולים שהוא עמותה. דרך קהלים וקבוצות שיגיעו בחודשים הקרובים ובאמצעות הרחבת הפעילות שלנו לעמותה, אפשר יהיה לפתח עוד ערוצים שבהם בית החולים יפעל. אין לי ציפייה שכל העולם ישתנה, אבל יש לי ציפייה שהמודעות שאנחנו מעלים תשנה אדם בינו לבין עצמו. אם מישהו יראה בתערוכה את הסרט של הפליט, בפעם הבאה שהוא נתקל בפליט הוא אולי ירגיש אחרת, או יראה אותו במקום ללכת על האפשרות הקלה - של לא-לראות. בזה אני חושבת שלבית החולים יש באמת את הכוח לעורר שינוי".
"בית חולים שדה x", מוז"א - מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, תל אביב. מועד נעילת התערוכה: 14 במאי 2022. יש להירשם מראש באתר המוזיאון.