ב-7 באוקטובר, הבמאים היהודים אריק טולדנו ואוליבייה נקש ("מחוברים לחיים") היו בשלהי מסע יחסי ציבור אינטנסיבי לקידום סרטם החדש, "השנה שהייתה לנו", שעולה השבוע לאקרנים. כשהגיעו הדיווחים על המתקפה הרצחנית של חמאס, השניים היו טרודים בדאגה למשפחותיהם בישראל, ותוך כדי נאלצו להתמודד עם התקשורת הצרפתית. "באותו יום בערב התארחנו במהדורת החדשות והכול היה סביב המצב בישראל", משחזר טולדנו בשיחה עם ynet. "היינו מבועתים. העיתונאים שאלו אותנו איך אנחנו מרגישים, והיינו בכלל אמורים לקדם קומדיה, אבל זהו, זה נגמר. מאותו יום שינינו הילוך, ופשוט דיברנו על ישראל ועל המצב. השאלות על הקולנוע נשכחו לגמרי. זו הייתה תקופה משוגעת".
7 צפייה בגלריה
"היינו בכלל אמורים לקדם קומדיה, אבל מ-7 באוקטובר דיברנו על ישראל ועל המצב". אריק טולדנו ואוליבייה נקש
(צילום: GettyImages)
נקש וטולדנו מצאו את עצמם לפתע מתמודדים גם הם עם אובדן אישי, שכול וטרגדיות משפחתיות. "בן דוד שלי, אלון עמרם טולדנו ז"ל, נהרג בשדרות ב-7 באוקטובר", מספר טולדנו, "הוא היה בדרך לבית כנסת וירו בו". נקש איבד את בת דודתה של אשתו, הילי סולומון ז"ל בת ה-27, שנורתה בעודה מסתתרת מתחת למכונית, אחרי שנמלטה מהמסיבה ברעים. "זה היה סיוט", משחזר נקש, "לקחו חמישה ימים להבין ולגלות אם הילי חיה או לא. היא אומנם ברחה, אבל בסוף נרצחה יחד עם מפל אדם, חברתה הטובה ביותר, אחותה של מעיין אדם".
טריילר – "השנה שהייתה לנו"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב )
השניים הגיעו בדצמבר האחרון לישראל במטרה לבקר את משפחתם. "חשוב לתמוך בתקופה הנוראית הזו", אומר נקש, שהגיע לנחם את משפחתה של סולומון. "כמובן שזה לא שגרתי להגיע לישראל בזמן מלחמה, אבל יש לנו קשר למדינה, יש לנו כאן חברים ומשפחה, כך שמבחינתנו חשוב להגיע דווקא עכשיו, לתמוך ולהיות עם האזרחים הישראלים. ואולי גם כדי להבין יותר מה קרה, ולא רק מתוך מה שאנחנו שומעים בחדשות".
טולדנו מוסיף ומספר שלא הייתה כלל דילמה אם להגיע לישראל בזמן לחימה. "גם לא פחדנו. אף פעם לא פחדנו. נסענו תמיד לאן שהקולנוע יכול לקחת אותנו. תמיד עדיף להבין את העולם דרך קירבה לאירועים". במהלך הביקור, החליט צמד הבמאים לפגוש גם את משפחות החטופים. "אנחנו יכולים להבין את הכאב שלהם. היינו פעמים רבות בתל אביב, אבל הפעם זה הרגיש שהעיר בדאון", מתאר נקש. טולדנו מסכים, ומוסיף כי ההרגשה הייתה שהעיר כמו קפאה בזמן: "אין ספק שהיא השתנתה, פניה הפכו עצובים".
7 צפייה בגלריה
"תמיד עדיף להבין את העולם דרך קירבה לאירועים". נקש וטולדנו בביקורם בישראל בחודש שעבר
(צילום: המכון הצרפתי בישראל)
השניים נפגשו גם עם חברים, בהם הבמאי חגי לוי (נקש וטולדנו חתומים על הגרסה הצרפתית של סדרת הטלוויזיה "בטיפול") ודפנה לוין. "דיברנו איתם הרבה על ההשפעה של מתקפת 7 באוקטובר. חגי הראה לנו עדויות ואמר משהו נכון, שהישראלים ניצבים כעת באמצע משהו שאי אפשר לחזור ממנו". טולדנו מספר כי כמו רבים, גם הם נסעו להתנדב בפרדסים, במושב סמוך ללוד. "קטפנו לימונים ופתאום הייתה אזעקה, אז רצנו להתחבא מתחת לאחד העצים, ומשם ראינו את היירוטים".
"רצינו לתת לאנשים שעתיים לנשום קצת ולחשוב על משהו אחר"
במהלך המסע של השניים, קולנוע לב ערך למפונים ומפונות מהדרום הקרנת טרום-בכורה מיוחדת של "השנה שהייתה לנו". "חשבנו שלספק קומדיה למפונים יהיה טוב, רצינו לתת לאנשים שעתיים לנשום קצת ולחשוב על משהו אחר", מסביר טולדנו, ומספר שהתגובות בהקרנה היו מרגשות במיוחד. "יצרנו את הסרט כדי לעורר דיון על צריכה מופרזת וסוגיות אקולוגיות, ועכשיו, לאור מתקפת 7 באוקטובר, המשמעות של הסרט משתנה. פתאום הוא משמש כבועה לצאת לרגע מהחדשות, לחשוב על משהו אחר ואולי גם לצחוק. חשוב לצחוק, לא משנה מה המצב".
7 צפייה בגלריה
"חשבנו על קומדיות איטלקיות ישנות ואיך הן היו מתמודדות עם אירוע גלובלי כמו הקורונה". מתוך "השנה שהייתה לנו"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
"השנה שהייתה לנו" היא קומדיה על שני לוזרים (פיו מרמיי וג'ונתן כהן), שמבינים שהחובות הכבדים שלהם יצאו מכלל שליטה. בניסיונם להתאפס ולחזור לדרך הישר, הם נתקלים בקבוצת פעילים למען איכות הסביבה ומחליטים להצטרף למעלליהם - כולל מאבק ב"בלאק פריידי", בצרכנות יתר ובמשבר האקלים. בהתחלה השניים עושים זאת בעיקר בגלל הבירה והחטיפים שמחולקים בפגישות הקבוצה בחינם, אבל תוך כדי הפעילויות והמחאות, וגם בזכות פעילה נמרצת ומצודדת אחת (בגילומה של נעמי מרלן), החיים של השניים משתנים. "הרעיון לסרט הגיע מתקופת הקורונה", מגלה טולדנו. "היינו בשוק מאירוע בסדר גודל גלובלי שכזה, ובזמנו כל הנאומים בתקשורת דיברו על 'העולם שאחרי', שיהיה טוב יותר. בכלל, כולנו דיברנו אז על סוגיות אקולוגיות ושאולי אנחנו צורכים יותר מדי. ואז קיבלנו הודעה מהחברה שלנו שאנחנו חייבים להפסיק לעבוד. היינו כמו ילדים קטנים שנענשו ושחייבים להישאר בבית ולחשוב על מעשיהם, אז חשבנו על קומדיות איטלקיות ישנות ואיך הן היו מתמודדות עם אירוע גלובלי כזה".
בתור הכנה לתסריט, נקש וטולדנו פצחו במחקר על אקטיביזם ופנו להרבה עמותות במטרה להעשיר ולהעמיק את הידע. "לאחת מהן קראו Extinction Rebellion, זו קבוצת אקטיביזם סביבתי, והחלטנו להיטמע בה במשך חודש-חודשיים. הצטרפנו לדיונים, לפגישות ואפילו לפעולות מחאה", נזכר טולדנו. "ככה יכולנו להזין את התסריט בפיסות מציאות. בהתחלה היינו עם מסכות קורונה, אז לא זיהו אותנו. גם המשטרה לא ממש לא זיהתה אותנו, אולי הם לא שוחרי קולנוע", צוחק נקש, "בכל מקרה, זו הייתה חוויה עשירה מאוד".
דעתכם על אקטיביזם השתנתה בעקבות התחקיר ועשיית הסרט?
"בטח. מה גם שכל הניצבים בסרט הם אקטיביסטים אמיתיים, ובזמן הצילומים גרנו ואכלנו איתם, והם היו מעורבים בעשייה, כך שכמובן זה שינה משהו בתפיסה שלנו", אומר נקש. טולדנו מוסיף ומספר על הדיונים שהתרחשו בזמן המתנה על הסט, שהיו מעניינים במיוחד. "לפעמים הם מגוחכים, כמו כולם, אבל לא צחקנו עליהם בסרט. החלטנו להראות אותם באופן חיובי ושלילי כאחד, וכך גם את האנשים שהולכים לבלאק פריידי ורצים בטירוף לחנות בשביל טלוויזיה. כשמתבוננים על בלאק פריידי זה לא הדימוי הכי מזהיר של בני אדם - לראות אותם כמו חיות, צועקים ורבים. זו צרכנות מוגזמת, אבל זה חלק מההתנהגות ומהדרך שלנו לחיות. אנחנו רוצים הרבה דברים. כמו שאומר הסרט - 'אם אתה קונה משהו עכשיו, אתה צריך לשאול את עצמך אם אתה באמת צריך את זה'".
7 צפייה בגלריה
"החלטנו להראות את האקטיביסטים באופן חיובי ושלילי כאחד". מתוך "השנה שהייתה לנו"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
טולדנו מוסיף ואומר כי אפשר לראות את השינוי גם בדור הצעיר. "הם לא קונים בגדים חדשים, לא אוכלים כמונו, זה משהו אחר לגמרי. יש לנו ילדים, אנחנו יודעים ומבינים שזה הלך רוח אחר. הפסיכולוגיה אחרת. גדלנו בשנות ה-80, אז חשבנו שככל שאתה צורך וצובר יותר דברים, כך תהיה שמח יותר. אתה לא חושב שאתה עושה נזק. עכשיו אתה מבין שאם אתה קונה משהו מפלסטיק, אתה כן".
בישראל התאכזבו שגרטה טונברג, האקטיביסטית המפורסמת, השתתפה בהפגנות אנטי-ישראליות וקראה "למחוץ את הציונים".
"זו הבעיה של השמאל, הם שונאים את ישראל", מסביר טולדנו. "זה אותו דבר גם בשמאל הקיצוני בצרפת. רוב האנשים לא יודעים את ההיסטוריה. שמעתי הרבה צעירים אומרים: 'למה ישראל תוקפת בכזאת עוצמה?', ואני רוצה לענות - 'שימו את המדינה שלכם במקום שבו נמצאת ישראל'. הם לא יודעים דבר על התקומה והיצירה של מדינת ישראל ועל התנועה הציונית. זו הבעיה של תקופתנו, שהניואנס נעלם. הדור הזה הוא דור של 'לייק' ו'לא לייק'. הכול זה שחור או לבן".
לדברי נקש, הדור הצעיר מתאפיין בבועה שהוא יוצר לעצמו, שמכילה רק אנשים שחושבים אותו הדבר. "ויש כמובן גם את העניין של תמונות AI. למשל התמונות של הילד מעזה - זה פייק לגמרי. אבל איך תסביר את זה לאנשים שאומרים לך שזה לא פייק? זה פשוט בלתי אפשרי. גם המדיה החברתית נהייתה בועה משל עצמה".
קשה להיות יהודי עכשיו בצרפת?
"כן, כמובן. יש בצרפת קהילה יהודית גדולה, וגם קהילה מוסלמית גדולה, ואנחנו חיים יחד, אבל מרגישים מתח מסוים", מספר נקש. טולדנו מוסיף שהשניים הקפידו תמיד לעשות סרטים על פיוס והקשבה. "יש לנו מערכת יחסים טובה עם כל הקהילות. אנחנו גם אוהבים לערבב שחקנים מכל מוצא. אבל עכשיו זו נקודת זמן שלא טובה לאף אחד, כי זו נקודה של יריבות - כולם נגד כולם. כל כך הרבה שנאה מתפרצת, וזה קשה. כרגע לא קל להיות גבר, אישה או ילד יהודי. וזה לא רגע שיש בו ניואנסים, כולם נהיו רדיקלים".
"אנחנו לא כמו ספילברג, אנחנו מדברים על החברה בצרפת"
טולדנו (52) ונקש (50) נפגשו במחנה קיץ בשנות ה-80, ולדבריהם, הם חברים כבר מגיל ההתבגרות. אותה חברות הולידה שותפות קולנועית במהלכה עשו יחד סרטים אחדים, כמו "ימים יפים" ו"כל כך קרובים". אבל אז הגיע סרטם "מחוברים לחיים" (2011), שהפך לאחד מהלהיטים הגדולים בתולדות הקולנוע הצרפתי ושינה את הקריירה שלהם. הסרט הסתמך על סיפורו האמיתי של פיליפ פוזו די-בורגו, מיליונר צרפתי ממשפחת אצולה, ששותק בעקבות תאונת רחיפה ופיתח קשר מיוחד עם עבדל סאלו, המטפל המרוקאי-אלג'יראי שלו, שהיה עבריין מפרברי פריז ובסרט זהותו שונתה לסנגלית. הסרט בכיכובם של פרנסואה קלוזה ועומר סי ניפץ שיאי קופה, והפך לתופעה חברתית כאשר 19 מיליון צרפתים נהרו לראות אותו. הוא עורר דיונים וויכוחים, ואפילו הנשיא ניקולא סרקוזי ערך הקרנה חגיגית בארמון האליזה, בעוד ז'אן-מארי לה פן, מייסד מפלגת הימין שונאת הזרים "החזית הלאומית", הביע את שנאתו וסלידתו מהסרט. הסרט גם גרף פרסים, נמכר ל-40 מדינות ובהוליווד עשו לו עיבוד בכיכובו של בריאן קרנסטון. גם בישראל "מחוברים לחיים" ניתץ קופות, ותיאטרון הקאמרי הציג מחזה שנוצר על פי הסרט.
7 צפייה בגלריה
"בשנות ה-80 חשבנו שככל שאתה צורך וצובר יותר דברים, כך תהיה שמח יותר". מתוך: "השנה שהייתה לנו"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
די-בורגו, שהיווה את ההשראה לסרט, הלך לעולמו ביוני האחרון, מה שעורר אצל השניים חוויה לא פשוטה. "זה היה קשה, נותרנו מאוד קרובים אליו", אומר טולדנו. "התראינו בפעם האחרונה לרגל פתיחה של אגף חדש בבית החולים, שם הוא בילה זמן רב. הוא מופת עבור רבים, אור שהעניק אומץ לאחרים. הוא שינה את התפיסה על נכות ועל אנשים שמרותקים לכיסא גלגלים. אגב, אני לא בטוח ש'מחוברים לחיים' יכול היה להיעשות היום עם הפוליטיקלי קורקט שחולש על העולם. יש בו בדיחות חתרניות, חשוב לנו לצחוק על דברים רציניים, וב'מחוברים לחיים' באמת עשינו את זה - צחקנו על גזענות ועל פחד מנכות. צריך לצחוק על מה שמפחדים ממנו, זה כמו תרופה. אם לא עושים את זה, הופכים חולים. צחוק מאפשר יציאה מהדרמטי, כמו לפתוח חלון".
מאז "מחוברים לחיים", הצמד הנפיק את "סמבה" (2014), "סה לה וי!" (2017), "יוצאים מן הכלל" (2019), "השנה שהייתה לנו" הנוכחי, וכן את הסדרה "בטיפול" (2021). חלק מהסרטים זכו להצלחה נאה, אבל לא שחזרו את תופעת "מחוברים לחיים".
ההצלחה האדירה של הסרט היא עול, צל או ברכה?
"אני זוכר שהנשיא סרקוזי אמר לנו, 'תסתכלו על הסרט הזה כמגדלור בחייכם שמאיר על כל שאר הסרטים שלכם'", מספר טולדנו. "זאת בהחלט יכולה להיות בעיה אם אתה לא מצליח להשתחרר מהצל. נאבקנו לצאת מהצל שלו, כי כשאתה זוכה בהצלחה כזו אלה חדשות נהדרות, אבל אתה גם חייב להשתחרר, לבחור חירויות חדשות, נושאים וסוגיות אחרות. וכך החלטנו לעשות את 'יוצאים מן הכלל' שעוסק באוטיזם, ואחרי זה גם את 'בטיפול' שעוסקת בנושא שחשוב שצרפת תחשוב עליו. אז עכשיו אנחנו לא ידועים רק בזכות 'מחוברים לחיים', אפשר לנשום".
לטענת נקש, ההצלחה היא בין היתר גם ברכה. "זה עוזר שאנחנו ביחד, אם היה מדובר באדם אחר אולי זה היה קשה לעזוב הצלחה כזאת. זו סערה עצומה שמסחררת אותך, ואתה לא מוכן לעזוב משהו כזה". טולדנו מוסיף ואומר שעל אף שנסעו להוליווד, פגשו אנשים ועברו רכבת הרים, הם עדיין לא כמו שאר הבמאים האמריקאים. "אנחנו לא כמו ספילברג, שהיעד שלו הוא להיות גלובלי. אנחנו מדברים על החברה בצרפת ומתבוננים בה. עכשיו אנחנו עוסקים בסרט על התקופה שבה אנחנו היינו מתבגרים. אנחנו רוצים להראות לצעירים את העולם בלי הסלולרי, להגן על התקופה שעזבנו מאחור".
ואיך היחסים ביניכם השתנו עם השנים?
"אנחנו נשארים סקרנים ומופתעים", מגלה נקש. "וגם מכניסים לדמויות קצת מכל אחד מאיתנו, ואת הדינמיקה של החברות בינינו. נוח לנו מאוד להציב שני גברים במרכז הסרטים שלנו, והפעם, ב'השנה שהייתה לנו', החלטנו להכניס גם אישה. כך שהפעם זה לא צמד, אלא שלישייה".
אתם נוהגים לשבץ סצנות ריקוד בסרטים שלכם, וגם ב"השנה שהייתה לנו" סצנת ואלס חותמת את הסרט. מה המשמעות של ריקוד עבורכם?
"אנחנו רקדנים גרועים, ממש קטסטרופה, אבל מרגישים שריקוד הוא הבעה של רגש שאי אפשר לגעת בו. הריקוד מאפשר לך להיות מי שאתה ולהרגיש ביטחון. ספציפית בסרט הזה, הריקוד מסמל את הוואלס של הרעיונות המנוגדים לגבי צריכת היתר, וההבנה שאנחנו צריכים לרקוד יחד על מנת להתמודד עם העתיד שלנו. הוואלס הוא דרך עבורנו לדבר על איך רעיונות עוברים מאחד לשני. בשנות ה-80 תרבות הצריכה לא הייתה בעיה, אבל כיום אנחנו חיים בעולם שבו אנו חייבים לחשוב על צריכה בצורה יותר אקולוגית ואחראית. בריקוד אנחנו לא תמיד באותו מקום, לא תמיד מאמינים באותו דבר, אבל על אותה פלנטה וצריכים לרקוד יחד. אחד הצופים בצרפת אמר לאחר ההקרנה שהוא הרגיש שאנחנו על גשר בין עולמות ולא יודעים על איזו רגל עלינו לרקוד. זה הרגיש נכון לגבי הסרטים שלנו - אנחנו לא באים להטיף מוסר, להעביר רעיון מוחלט או להגיד לצופה מה להרגיש. מבחינתנו ריקוד הוא סוג של שירה וחשוב לנו לתת מקום לשירה ולהומור. הריקוד מהבחינה הזאת הוא ניסיון לשמור על אופטימיות ותקווה".
