הצפייה בסרטו היפה, זוכה חמישה פרסי אופיר, של שי כרמלי פולק, "הים", הפכה למעשה פוליטי. כאשר במשרד התרבות יושב מי שקורא להחרים את הסרט - מה שכל מי שערכים של דמוקרטיה ואנושיות עדיין חשובים לו צריך לעשות זה לצפות בסרט.
"הים" - טריילר
(באדיבות סרטי נחשון)
השר מיקי זוהר אף הגדיל והכריז שבכוונתו לערוך טקס פרסים חלופי לאופיר - שם אולי יתמודדו ויזכו סרטים שלא כוללים, השם ישמור, ילד פלסטיני בן 12 שיוצא להגשים את חלומו ולבקר בחוף הים. גם משרד החוץ אינו משקיע שקל בסרט שמייצג את ישראל באוסקר כדי לסייע בדרכו אל הפסלון - הוא, מצידו, טוען שלא פנו אליו מלכתחילה לקבלת מימון, אולם גם אם היו פונים היו נתקלים בסירוב, שכן החליטו השנה מבעוד מועד כי מדובר בבזבוז משאבים לא יעיל ("כספי הציבור המושקעים בקמפיינים הללו הם טיפה בים מול תקציבי העתק של האולפנים האמריקנים", הסבירו במשרד החוץ). "הים", כמו גיבורו, ומבלי שהתכוון לכך, מנהל עתה מאבק לממש את יעדו והצפייה בו היא בעצם בבחינת הצהרה.
"הים" אינו סרט גדול. הוא נוטה לא פעם לדידקטיות, מבליט יתר על המידה את המובן מאליו, ומספר סיפור שמגבלתו הדרמטית נמצאת לא פעם בעוכריו. קשה שלא להזדהות עם ילד פלסטיני חמוד להפליא, תכול עיניים ונוגה מבט, שמסתובב לבדו לראשונה בחייו בערים יהודיות ומחפש - כמו מר "לא-יכלו-לשים-שלט קטן-ים" חסון ב"גבעת חלפון" – את הדרך אל הים. במיוחד כאשר הדמויות הסובבות אותו נעות בין אדישות לצדקנות ("למה לא למדתי ערבית", מתלוננת אישה יהודייה שמתקשה להסביר לו את הדרך לים. באמת למה). אבל "הים" הוא גם סרט שליבו במקום הנכון; הוא לא מאתגר אותנו ברמה הפוליטית, אבל לפחות מציב מולנו מציאות שרבים, לא רק מיקי זוהר, היו מעדיפים להתעלם ממנה. איזו עזות מצח. ילד פלסטיני בסרט ישראלי שיוצא לאקרנים אחרי 7 באוקטובר!
כאמור, גיבור "הים" הוא ח'אלד, אותו ילד פלסטיני מכפר ליד רמאללה (מוחמד גזאווי, זוכה האופיר) שיוצא לטיול כיתתי לשפת הים. אלא שעם הגיעו של האוטובוס למחסום הצה"לי – הילדים הנרגשים והצוהלים משתתקים אז באימה – מתברר שאין לח'אלד אישור מעבר. הסיבה לכך היא, כפי הנראה, הופעתו האקראית בסרטון שהועלה ליוטיוב במהלכה של מהומה של צעירים פלסטינים המשליכים אבנים לעבר החיילים. ח'אלד מורד בבושה מהאוטובוס ונאלץ לשוב אל בית סבתו (מרלן בג'אלי) שעימה הוא, אחיו ואחיותיו מתגוררים מאז שאימם נפטרה ואביהם (ח'ליפה נאטור, שקטף את פרס שחקן המשנה המצטיין) נעדר רוב הזמן משום שהוא עובד ללא אישור כפועל בניין בתל אביב. פעם, בימים מאושרים יותר, בהיותו עדיין בבטן אמו, ביקרה המשפחה בשפת הים; וכך נעשית תשוקתו של ח'אלד להגיע לשם בכל מחיר ביטוי לכמיהה אל האם – אל מה שאבד ולא ניתן להשיבו, כמיהה שבמקרה הפלסטיני נטענת במשמעות פוליטית רחבה.
אבל ח'אלד אינו מוותר. הוא חומק מבית סבתו, מתלווה אל חבורת שב"חים החוצים לישראל באופן לא חוקי, ומוצא עצמו בבני ברק מבלי שיהיה לו כל מושג לאן לפנות. במקביל, כאשר הידיעה על היעלמותו מגיעה אל אביו, רִבְחי, זה יוצא לחפש אחריו בתל אביב – על אף הסכנה האפשרית של תפיסתו על ידי המשטרה ופיטוריו בידי מנהל העבודה היהודי האטום. המסע אל הים ישוב ויאחד בין השניים, גם אם לא בדרכים הצפויות.
יש בסרט משהו שמזכיר את הקולנוע האיראני באופן שבו הוא נצמד אל סיפורו של ילד – כמו ב"איפה הבית של חברי?" (1987) של עבאס קיארוסטמי או "ילדי גן העדן" (1997) של מג'יד מג'ידי - שמייצר ביקורת כלפי עולם המבוגרים והמערכת הפוליטית המדכאת. אלא שהביקורת הזאת בסרטו של כרמלי פולק אינה תמיד מעודנת, ונראה כאילו הדיכוטומיה בין האב הנואש ובנו האבוד ובין הישראלים, כולם כמעט ללא יוצא מהכלל חשדנים וגסים, לוקה בדידקטיות. אפילו מפגש בין האב ואישה יהודייה אמפטית, בעלת קונדיטוריה שבה הוא עבד בעבר – מותיר את השניים נבוכים נוכח אירוע עגום שהביא לפיטוריו.
כשצפיתי בסרט (פעמיים) נזכרתי בדוקו-דרמה הנפלאה של אבשלום כ"ץ ורם לוי, "אני אחמד" מ-1966, שעקבה אחר צעיר ערבי מהכפר ערערה שמגיע לתל אביב בחיפוש אחר עבודה ונתקל בגילויי גזענות. הייתה זו הפעם הראשונה שבה נוכח הציבור הישראלי בחוויה הפלסטינית כשהיא מסופרת בגוף ראשון, ויכול היה לצפות בו עצמו מהפרספקטיבה של "האחר". שישה עשורים מאוחר יותר, נדמה שמצב הדברים רק החמיר. כרמלי פולק אומנם לא נדרש לסיפורו של ח'אלד כדי להציב מראה בפני החברה הישראלית – לפחות לא כמטרה מרכזית – אבל גם הוא מעצב תמונה של זרות, אפילו שקיפות, של הפלסטיני שמבקש לעצמו נוכחות, מקום בעולם, אל מול חברה שמדכאת ומשפילה אותו. המילים היחידות בעברית שיוצאות מפיו של ח'אלד הן "סליחה, איפה הים?", שאותן הוא מקריא בקושי-מה מפתק שנכתב עבורו בעברית בתעתיק ערבי. הפתק התמים הזה צובר במהלך הסרט מטען פוליטי שרק מדגיש את מעמדו של ח'אלד כמי שלכוד במרחב של כוח והדרה המוגדר על ידי השפה.
"הים" הוא סרט שכוונותיו טובות. כרמלי פולק, שב-2006 ביים את הסרט התיעודי "בילעין חביבתי", על מאבק תושבי הכפר הפלסטיני שבכותרת נגד בניית גדר ההפרדה המפקיעה מהם את שדותיהם, אינו זר לעשייה של קולנוע פוליטי - אבל היבטיו הפוליטיים של "הים" נותרים מעט מוגבלים בכוונותיהם ובמימוש שלהם. סיומו מייצר אף תחושה שהסרט ממש דוחף את מה שיש לו להגיד עמוק אל תוך גרוננו. ליתר דיוק, מדובר במשפט האחד החותם אותו. מצד שני, כמו שקרה עם לא מעט סרטים שנהגו ונכתבו לפני 7 באוקטובר והמלחמה המיותרת בעזה, גם הצפייה בסרט הזה נטענת במשמעות נוספת, כזו שתלווה מעתה כמעט כל סרט ישראלי. לפתע הפך מסעו התמים של ח'אלד למקור של איום מצד פוליטיקאים, וכל מבט אנושי בו – למעורר חשד. זו, כאמור, סיבה מספיק טובה לצפות בסרט. את שאר הסיבות תגלו במהלך הצפייה.
