היצירות של יעקב אגם נמכרו במאות אלפי שקלים והוצגו במוזיאונים הגדולים בעולם, אבל אגם, מגדולי האמנים הישראלים ומעוררי הוויכוח שבהם, שהלך לעולמו היום (ראשון) בגיל 98, מעולם לא היה שקט, רגוע וחסר דאגה. הוא תמיד אמר את מה שהיה על ליבו, גם כשהרגיז לא מעט אנשים, ודי נהנה מזה. רק השנה, כשזכה בפרס ישראל, ולפני כתשע שנים עם הקמת המוזיאון מיצירותיו, הרגיש שיש אולי נביא בעירו.
המוזיאון, נפתח רשמית למבקרים לאחר כמעט 20 שנות בנייה. חילוקי דעות שנוצרו לאורך השנים בינו לבין עיריית ראשון לציון, הם אלה שעיכבו את הפרויקט. אם הייתם שואלים את אגם, גם במרחק השנים הרבות מתחילת הפרויקט, ועל אף שגילו נשק אז לתשעים, עדיף היה לדחות קצת את פתיחת המוזיאון: "הייתה חגיגה של פתיחה, אבל הדברים עוד לא גמורים ולא מעודכנים, ואני לא רוצה שהקהל ירוץ לשם באלפים", הסביר בריאיון לאורין ויינברג מ-ynet.
מיצירותיו הבולטות ביותר של אגם היא כמובן, פסל המזרקה מעורר המחלוקת בכיכר דיזנגוף בתל אביב. "המזרקה לא הפכה למגדל אייפל כי הייתה קנאה עצומה של אמנים", הוא סיפר בתסכול בריאיון לאספה פלד מ"ידיעות אחרונות" לפני כ-25 שנים. "הכיכר משכה המוני אנשים, אבל לא הייתה הבנה לדבר הזה שעשיתי. אומרים שהיא יקרה לתחזוקה, ואני אומר לך שהיא לא יותר יקרה מאשר לעשות ביטוח לפסל של דני קרוון".
כשנשאל מה אנשים בארץ יודעים על העבודות שלו, ענה: "כמעט 30 שנה לא עשיתי תערוכה בישראל. בכל מקום רוצים אגם, וכאן אני מקבל תשובות שאני לא מבין. בכל העולם רואים אותן, ורק בישראל לא, ומה שיוצא זה שאגם מזוהה עם לכלוך וגרוטאה. פניתי למוטי עומר במוזיאון תל אביב. אמרתי שעשיתי עבודות מהממות, שאפילו מנהל מוזיאון פומפידו אמר לי שאף אחד בהיסטוריה לא עשה דברים כאלה. הוא אמר שיפנה לוועדה, ועד היום לא שמעתי ממנו".
לא מעט פעמים נדרש אגם לנושא "אגם תעשיות", כפי שהנושא נקרא בריאיון ל"ידיעות אחרונות" משנת 2001. באותן השנים אגם שכפל, הכפיל, שינה גדלים ופורמטים, אחד מבניו ניהל את המסחר של אביו ממשרדיו בניו יורק, והאמן הסביר שהוא עושה את זה כדי לאפשר לאנשים שאין להם כסף לרכוש את יצירותיו, ומוסיף שנוצל על-ידי זייפנים, שהעתיקו את עבודותיו ומכרו אותן כאילו היו שלו, דבר שהוריד את ערך העבודות והגדיל את הכמות בשוק.
"אני מסחרי?" התרעם אז באותו הריאיון. "אף פעם לא עשיתי דבר מסחרי. יכולתי לעשות הרבה מאוד כסף מכמה רעיונות שנתתי כמו מזוזות ומנורות, שעשו מהן סדרות. וגם רימו אותי כי עשו אותן מפלסטיק. למה את אומרת שאני מסחרי? שאגאל היה פי אלף מסחרי ממני אז מישהו הולך ואומר ששאגאל מסחרי?".
עוד באותו ריאיון, התייחס להצלחתו האדירה מעבר לים - בהשוואה ליחס שמקבל בארץ. "בעולם מכנים אותי ליאונרדו דה וינצ'י וכאן אומרים שאני עוגה אמריקאית", אמר לרונן טל. "המונים באים לראות את המזרקה. היא אחד הדברים הכי יפים בעולם. אבל ביקרו וביקרו, ואף אחד לא הגן על זה ונוצרה תחושה שזאת באמת עוגה אמריקאית מכוערת".
אך לא רק הביקורות על המזרקה פגעו באגם. "כל מה שכתבו על המוזיאון כואב", התייחס בריאיון ל-ynet עם חנוכת המוזיאון מיצירותיו. "בכל הביקורות מישהו כתב על אמנות משהו? כתבו רק רכילות. יש שם עבודות מופלאות. כל יצירה היא ממש אגדה. ואף אחד לא אמר מילה כי אין להם הבנה, שזה חוסר תרבות אמנותית. הכנסתי למוזיאון תמונות שאת יכולה לגעת בהן, כל אדם אצלי יכול להשתתף בתמונה. את ראית אמנים שמרשים לאנשים לגעת בתמונה, להזיז ולשנות? לי זה לא מפריע, כי יש אינסוף מצבים בתמונה".
"אלוהים שם את הקשת בשמיים ואמר 'זוהי ברכתי לעולם יותר טוב'"
אחד משחקניו הבולטים בעבודותיו של אגם הוא הזמן: ההשתנות הבלתי פוסקת, הלא צפויה של הטבע, היא זו העומדת בבסיס זרם האמנות הקינטית, שאגם נמנה על מייסדיו. ההתהוות היהודית עליה דיבר אגם לא פעם מגולמת גם במזרקת האש והמים הצבעונית, עליה עמל בשעתו יותר מעשר שנים: "את לא יכולה לעצור אש או מים זורמים במצב אחד", אמר בראיון. "צבעי הקשת המאירים את העיניים - זו הברכה מהבורא. אלוהים שם את הקשת בשמיים ואמר 'זוהי ברכתי לעולם יותר טוב'. אם תסתכלי עליה, יש לה גם כחול וגם צהוב, וגם אדום וגם סגול וכו'. למרות הניגודים, הצבעים הללו יוצרים אור ויופי, למה? כי הם סובלניים אחד כלפי השני. המסר הזה יקרב אותנו לשלום. ובנוסף, אם הצלחת לשים אש ומים יחד - אז לעשות שלום היום זה כלום".
4 צפייה בגלריה
"הצבעים סובלניים אחד כלפי השני". חזית מלון דן, שעיצב יעקב אגם
(צילום: ארכיון דוד רובינגר)
אגם התהדר בנוצות הצלחה בינלאומית – כזו שנפרשת ממוזיאון הגוגנהיים בניו יורק, דרך מרכז העיר בו יצירותיו מוצגות לצד שמות כמו מאטיס ופיקאסו, ועד לצרפת, בה התגורר ויצר במשך שנים. "לקחתי ערך יהודי והבאתי אותו לשדה האמנות - לפריז, ובתנאים קשים מאוד: לא היה לי מה לאכול, אכלתי בימים ההם בבית תמחוי, אבל כשהצגתי את יצירותיי בתערוכה זה הכה גלים. פרצתי מחסומים כי הראיתי תפיסת עולם אחרת שבנויה על היהדות. יש אנשים שמביאים לפה את הרעיונות מצרפת, מגרמניה ומסין. אני לקחתי רעיון יהודי והבאתי אותו לעולם וזה עשה מהפכה. אפילו נשיא צרפת ביקש ממני, מיעקב אגם, ליצור את הפסל הכי מרשים בארמון האליזה".
בפריז אתה מרגיש יותר בית מאשר בארץ נשאל. "תראי, בצרפת האמנות היא החלק המרכזי של החברה", אמר. "משרד החוץ פועל בעיקר בענייני אמנות. פה, אמן נחשב לפרזיט של החברה כי הוא לא עובד. זו תפיסה אחרת. הנה, פעם הייתה לי תערוכה במוזיאון תל אביב, ומישהו קנה תמונה די יפה, התווכח איתי על המחיר והוריד אותי ל-6,000 או 7,000 דולר. התמונה הזו נמכרה במכירה כללית בסות'ביס (תאגיד בינלאומי הסוחר באומנות – י"ב) לפני כמה שנים ביותר מ-400 אלף דולר. תמונה אחרת נמכרה ביותר מ-700 אלף דולר, זה המחיר היקר ביותר לתמונה של אמן ישראלי חי או מת. ומי קנה את זה? גרמני".
כשנשאל על מקור אכזבתו הסביר היכן בעיניו טמונה הבעיה בישראל כיום: "אחד הדברים הכי חשובים זה החינוך לילדים בבתי הספר", אמר אז. "חייבים ללמד אותם לראות את הדברים. זה מפתח את הזיכרון החזותי והיצירתיות. יהודי נברא בצלם הבורא. הוא אדם יוצר, וצריך בכל תרגיל ללמד אותם יצירתיות, לפתור בעיות.
"כואב לי, כי כל הכוח שלנו היום הוא לא במכרות ולא בנפט, הוא באנרגיה שיש לילדים. גדלים פה ילדים נהדרים, אבל צריך לתת להם את החינוך הנכון – לבנות ראייה, ולשלב את הראייה עם המילה. הדור החדש מכיר תודה ומראה רגש, הוא נלהב לזה. לגבי הדור הישן אני לא יודע, אבל אני מאמין שיקום דור חדש של אמנים שיבטא את התפיסה שלי, כרגע אני מראה איך לפרוץ דרך".
"זה גוזל כוחות ומתיש", אומר אגם בהתייחסות לתחושת הדאגה הכללית במהלך יצירתו, "ולפעמים אתה חושב לעזוב את זה, אבל אלה ילדים שלך. זה לא סתם. זו יצירה רוחנית, זה מה שנשאר מאיתנו. זו בעצם התכלית".
כשהתקרב לגיל 80-90, דיבר בפתיחות, כדרכו על הזקנה. "פעם הייתי עובד 27 שעות ביום", אמר. "הייתי מלווה שלוש שעות מהיום הבא ומחזיר בסוף השבוע. היום זה כבר לא קורה. פתאום אתה סובל ממגבלות שונות, מכאבים".
