-פרק 30-
מאחר שהורדנו את רמת האיום על ג'ק ללבנה, לא היה צוות אבטחה בבית שלו תודה לאל. הדבר האחרון שהייתי צריכה עכשיו, כשאני נועלת את סנדלי העקב עם הרצועות האלה, זה לפלס את דרכי דרך איזשהו מסלול מכשולים של שיפוטיות ולעג מצד סוכני הגנת אישים.
מצלמות האבטחה בנכס עדיין פעלו, כמובן.
צלצלתי בפעמון הדלת של ג'ק, והשתדלתי לא לדמיין את גלן עוקב אחרי ואומר, "תגידו, זאת ברוקס? בשמלה? מה לעזאזל יש לה על כפות הרגליים?"
לא נותר לי אלא לקוות שאף אחד לא מסתכל במצלמות האלה.
אבל ג'ק לא פתח את הדלת מיד.
התבוננתי בנמלה שעשתה את דרכה על פני הבטון.
ואז צלצלתי שוב.
אולי הוא במקלחת? החזקתי אצבעות שהוא לא החליט לבשל, חס וחלילה.
ואז, כמה רגעים אחרי הצלצול השני שלי, ג'ק פתח את הדלת - אבל רק חלקית.
הוא הסתפר - ועכשיו השיער שלו הזדקר בצורה מאיימת וקולנועית, כאילו זה עתה סיים צילומים למגזין "ג'י קיו". הוא גם היה מגולח למשעי. הוא לבש סוודר בסגנון נורווגי. ושינוי נוסף: הוא שם עדשות מגע במקום המשקפיים. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בלי משקפיים במציאות.
הכול יחד? זה שיווה לו מראה של אדם קצת אחר.
פחות כמו ג'ק סטייפלטון הנותן טרמפים בשק קמח ויותר כמו ג'ק סטייפלטון כוכב הקולנוע.
אומייגד. ג'ק סטייפלטון הוא כוכב קולנוע.
הרגשתי התכווצות של חרדה. שוב הכתה בי ההבנה שכל המצב הזה פשוט לא ייתכן.
זה באמת קורה? נראה לי שכן.
אבל אז ג'ק אמר, "כן?" בקול שנשמע... חלול.
קול מאופק מעט אנונימי וחסר עניין, כאילו הוא לא מכיר אותי, והוא די בטוח שהוא גם לא מעוניין להכיר אותי. כאילו הייתי אולי טכנאי הכבלים. או מחלקת חומרי תעמולה פוליטיים. או סוקרת.
זאת היתה רק הברה אחת. אבל זה הספיק לי כדי שאקלוט את זה.
"הי," אמרתי והרמתי בקבוק יין בזהירות מסוימת. "הבאתי יין."
התקרבתי צעד אחד, וציפיתי שהוא יפתח את הדלת לרווחה.
אבל הוא לא עשה את זה.
במקום זאת, הוא קימט את מצחו. "למה?"
"למה מה?"
"למה את פה?"
"אוקיי," אמרתי. "בוא אפילו לא נתבדח על זה."
אבל אז ג'ק החווה בסנטרו לעבר פנים הבית ואמר, "למען האמת, יש לי כאן כמה אורחים עכשיו, אז..."
"באמת?" אמרתי.
"כן. אז."
"רגע - לא קבענו להערב?"
"לא קבענו מה להערב?"
מה קורה פה? הוא הזמין אותי לדייט, נכון? לא חלמתי את זה, נכון? "מה קורה כאן?"
הוא קימט את מצחו לעברי כאילו לא היה לו מושג על מה אני מדברת. "פשוט באו אלי חברים, אז... קצת עסוק."
הוא התחיל לסגור את הדלת.
מתוך אינסטינקט, ניסיתי להשתמש בטריק של רובי ולחסום את הדלת בכף הרגל שלי שכחתי כמובן מהסנדלים המגוחכים שלרגלי וג'ק פשוט סגר עליה את הדלת, כך שרצועת האיטום ממתכת חתכה לי חתך עמוק באצבעות הרגליים וקרעה את רצועות העור של הסנדל.
הכאב נורה במעלה הרגל שלי כמו טיל. חטפתי את כף הרגל לאחור, פלטתי צרור קללות, ואז קיפצתי במקום לרגע לפני ששמתי לב שאני מדממת.
"אאוץ'," אמר ג'ק בקול של איזה מבאס להיות את. הוא התבונן בי ולא ראיתי שום אהדה בעיניו הוא בעיקר נראה משועמם.
כשנרגעתי, הוא אמר, "אוקיי אז," וניסה שוב לסגור את הדלת.
"חכה רגע!" אמרתי.
ג'ק נאנח אנחה כעוסה.
"מה לגבי..." התחלתי לומר. אבל לא ידעתי איך לשאול את השאלה. הרמתי את בקבוק היין.
"את יכולה פשוט להשאיר את זה במרפסת," הוא אמר, כאילו הייתי שליחה. "אני אקח את זה אחר כך."
"ג'ק!" אמרתי וסוף סוף הזדקפתי. "לא קבענו להערב את הדייט שלנו?"
ג'ק קימט את מצחו כאילו לא היה לו שמץ של מושג על מה אני מדברת. חוסר ההבנה המוחלט על פניו הספיק כדי להציף את כל גופי בתחושת השפלה. ואז, כאילו הוא שולף זיכרון עמום מערפילי הזמן העמוקים ולא, אתם יודעים, מאתמול - הוא אמר, "אההה." והנהן. כאילו זה הסביר הכול. "הדייט."
מה לעזאזל? הוא הזמין אותי לדייט לפני עשרים וארבע שעות. הוא צוחק עלי? סהרורי? שיכור? ומי פוצע בטעות אדם אחר או אפילו כל יצור חי כלשהו עד כדי כך שהפצוע מדמם על כל מפתן הדלת, ופשוט נשאר לעמוד שם כמו איזה פסיכופת? מה קורה פה?
הפכתי את המצב בראש כאילו נשארה לי פיסה אחת אחרונה בפאזל, אבל היא פשוט לא נכנסת למקום.
אבל אז ג'ק החליק את הפיסה למקומה בשבילי.
הוא הטה את ראשו, ובקול שהיה רווי ברחמים, לא פחות, הוא קימט את מצחו באהדה מדומה ואמר, "חשבת שזה אמיתי?"
הכול בגוף שלי פשוט נעצר באותו הרגע. הלב הפסיק לפעום, הדם הפסיק לזרום, הנשימה הפסיקה להיכנס ולצאת.
ייתכן גם שהזמן בעצמו עצר מלכת.
ג'ק הסתכל עלי כאילו אני אמורה לענות על השאלה הזאת וחיכה. הפנים שלו הביעו סקרנות כנה.
"זה לא היה... אמיתי?" שאלתי, כשהזמן התחיל לתקתק שוב. היה נדמה לי שהקול שלי יוצא מגוף של מישהי אחרת.
העיניים של ג'ק הביעו משהו שאני יכולה לתאר רק כ"בוז מלא תדהמה". "ברור שלא."
ברור שלא.
ואז ג'ק הוסיף, "באמת קנית את זה? האמנת לי? זה כל כך מצחיק."
"רגע אז..." הנדתי בראשי. "אתמול? כל מה שקרה?"
ג'ק משך קלות בכתפיו. "מזויף," אמר.
נראה שאני לא מסוגלת להפסיק להניד בראשי. "אתה היית...?" לא ידעתי מה אני שואלת.
"משועמם," הוא אישר.
"אז העמדת פנים ש...?"
"עשיתי משהו שקוראים לו משחק."
"אז... הקטע הזה שאתה " השאלה צרבה בפי מרוב השפלה, כבר בזמן ששאלתי אותה "העדפת אותי על פני קנדי מונרו...?"
אבל ג'ק רק הנהן בהדגשה, כאילו העליתי טיעון מצוין. "אני יודע, נכון? עבדתי על שתיכן עם זה. שתיים במחיר אחת."
הרגשתי שאני שוקעת. "אתה שיחקת," אמרתי וניסיתי לקלוט את זה.
"סתם עוד יום במשרד."
"אבל..." עדיין לא הבנתי. "אבל למה?"
ג'ק נאנח קצרות, כאילו אומר, אלוהים, תנסי לעמוד בקצב. "את זוכרת שאמא שלי אמרה שאני באמת לא שחקן כזה טוב?" שאל ג'ק. "הרגשתי שהיא מציבה לי אתגר."
"העמדת פנים שמצאתי חן בעיניך," השתתקתי לשנייה, חיברתי את הכול, "כדי להראות לאמא שלך שהיא טעתה לגבי כישורי המשחק שלך?"
הוא משך בכתפיו. "זה היה משהו לעשות. נכון? איך עוד אפשר להעסיק את עצמך באמצע שום מקום?"
הראש שלי פשוט המשיך להניע את עצמו. "אז... אתמול? כל ה... נשיקות?"
"כוריאוגרפיה," אישר ג'ק בהנהון ראש.
הרגשתי סחרחורת. שמתי את היד על דופן הדלת כדי לייצב את עצמי. אי שם ביקום אחר כף רגלי המדממת פעמה בכאב.
"אבל אני אקח את היין," הוא אמר בנימה שרומזת אז אנחנו סיימנו פה.
ולמרבה הפלא הושטתי לו אותו.
הוא בדק את התווית. "זול."
האוויר סביבנו נראה פתאום מוזר, כאילו הוא עשוי מאדים. תהיתי אם אני עלולה להתעלף.
"אם כבר מדברים על שעמום," אמר ג'ק. "באמת שיש לי חברים שמחכים."
בכלל לא "דיברנו על שעמום", אבל בסדר. "בטח," אמרתי.
העיניים שלו נראו עמומות וריקות. "הם הולכים להיקרע מצחוק מהסיפור הזה. זה כל כך מצחיק כשחושבים על זה."
"כן?" שאלתי, לא בטוחה שיש לזה תשובה.
"אז סיימנו כאן, נכון?" אמר ג'ק.
ואז, בלי לחכות אפילו שאגיב, הוא פשוט... סגר את הדלת. ככל הנראה כדי ללכת לספר את הסיפור על המאבטחת הסתומה והפתיה בכל תולדות ההיסטוריה לאיזו קבוצה מרושעת של חברים מגה כוכבי קולנוע שהתאספה סביב מגש שרקוטרי.
כך תיגמר אהבת חיי? כשאני הפאנץ' של הבדיחה של ג'ק סטייפלטון?
זה כל כך מצחיק כשחושבים על זה.
אין לי מושג כמה זמן עמדתי שם אחרי זה. ככל שידעתי, יכול להיות שהזמן קרס לתוך עצמו בלולאה אינסופית.
במוח שלי שרר רעש לבן. בגרון שלי עמדה תחושה של חול. כל ההוויה שלי ממש רטטה מבושה. ההשפלה היתה מוחלטת. לא היה תא אחד בגוף שלי שלא היה ספוג בה.
הוא שיחק. הוא שיחק. הוא שיחק כל הזמן הזה.
ברור שהוא שיחק.
ברור.
השתופפתי בהילוך אטי כדי לחלוץ את הסנדלים, וראיתי לראשונה כמה חמור החתך ברגל הפצועה שלי, וכמה הסוליה היתה חלקלקה מהדם.
ואז, יחפה ומדממת, נעמדתי בחזרה.
הוא שיחק כל הזמן.
כאילו אני עוברת על רשימת מטלות, בלעתי רוק, הרמתי את הכתפיים וזקפתי את הסנטר. אחזתי ביד אחת את הארנק הקטן והמטומטם שלי והנחתי לנעליים שלי להתנדנד מאצבעות היד השנייה.
ואז צלעתי בדרך חזרה בכביש הגישה כאילו כל העולם צופה בי הולכת.
לקח לי אלף שנים להגיע למכונית.
קודם כול, הלכתי יחפה על אבן גרניט כתושה, שמזכירה רסיסי זכוכית יותר ממה שנדמה לכם.
דבר שני, כל החושים שלי היו באנדרלמוסיה מוחלטת.
אז הייתי חייבת לעשות את זה לאט.
מבחוץ, נראיתי בטח כמו אישה עם פציעה בכף הרגל, שנעה לאט באופן הגיוני.
בפנים כמובן זה היה סיפור אחר לגמרי. המוח שלי ממש תקף את עצמו, ושחזר כל דקה מהמפגש הזה בדלת הכניסה של ג'ק שוב ושוב בצורה מוחשית כל כך שבקושי הצלחתי לראות את מה שקורה מולי.
פלא שלא שוטטתי ישירות לתוך התנועה בכביש.
פלא שלא מתִּי מרוב סבל.
פלא שלא פשוט הפסקתי להתקיים.
אבל... בסופו של דבר... הגעתי למכונית שלי.
מכונית שנהגה בה לכאן אישה שונה מאוד מזאת שחזרה אליה.
ניגשתי אליה, התכופפתי והצמדתי את הראש אל מכסה המנוע.
מה לעזאזל קרה כרגע?
האדם שהייתי צריכה לשנוא באותו רגע היה ג'ק. מן הסתם. ידעתי את זה. הייתי צריכה לשנוא אותו על כך שהוא המנוול חסר הלב והנשמה הגדול ביותר בהיסטוריה של העולם. הייתי צריכה לבעור בזעם מלובן ומטהר.
אבל ג'ק לא היה האדם ששנאתי באותו רגע.
האדם ששנאתי היה אני.
שנאתי את עצמי על כך שנפלתי בפח. שהלכתי שולל. על שרציתי כה נואשות להיות נאהבת עד שנהפכתי בכזאת קלות לקורבן של מישהו.
הייתי צריכה לדעת.
הייתי צריכה להגן על עצמי.
החלק שבי שהיה אמור לעמוד תמיד על המשמר ולהיות בכוננות ולמלא משימה החלק שהוטל עליו להגן על כל השאר בי נכשל. בענק.
שוב.
הייתי אמורה לצפות את הדברים האלה. הייתי אמורה לפקוח עין כל הזמן. הייתי אמורה לשמור את כל הפגמים והחסרונות שלי לנצח בקדמת המודעות שלי, כך שלעולם ברוב טיפשותי ולמרבה הגיחוך לא אקווה ליותר.
ידעתי את זה. ידעתי את זה מאז אותו ערב יום הולדת שמונה שלי.
אחר כך, החלטתי, אני אכעס על ג'ק. אני אזמן את הזעם המתחסד שלי, ואציל את כבודי, ואמצא את הכוח להמשיך.
אני לא הייתי המניאקית כאן. אני לא עשיתי שום דבר רע.
אני אתמוך בעצמי, בסופו של דבר. באמת שכן.
אבל כרגע, ברגע הסוריאליסטי הזה של הזעזוע המשני, הדבר היחיד שהצלחתי להרגיש היה רק אכזבה אפוקליפטית מעצמי.
כשעמדתי שם ונשענתי על מכסה המנוע של המכונית שלי, נדהמתי לגלות עד כמה התגובה שלי היתה פיזית.
הסתובב לי הראש. לא הצלחתי לנשום. הייתי מטושטשת.
הבזקים של מה שקרה זה עתה הופיעו שוב ושוב על מסך מוחי ללא רשותי. ג'ק פותח את הדלת במצב כוכב קולנוע מלא בהבעת פנים אדישה לחלוטין, כאילו הייתי אדם זר. ג'ק מטה את ראשו בלעג כשאמר, "חשבת שזה אמיתי?" ג'ק טורק לי את הדלת על אצבעות הרגליים, ואז מתבונן, ללא רגש, בזמן שאני מדממת מולו. היציבה של ג'ק נוקשה כמו של בובה בחלון ראווה בזמן שחיכה שאעמוד בקצב שלו ואבין, אתפוס את עומק הטיפשות הבזויה שלי, אשלים עם גורלי ואמשיך הלאה.
הי
רק שנייה...
היציבה של ג'ק נוקשה כמו של בובה בחלון ראווה?
ג'ק סטייפלטון שמוּט ידוע ואלוף עולם בהשתרעות נינוחה ביציבה נוקשה כמו של בובה בחלון ראווה?
זה לא הסתדר לי.
ואז, החשיבה שלי התחילה לשנות מסלול. אני יודעת שהוא אמר לי כרגע שהכול היה בדיחה ושהוא אף פעם לא באמת חיבב אותי. אבל ככל שעמדתי שם יותר זמן, כך התחלתי לתהות יותר אם אני מאמינה לו במאה אחוז.
היה קשה לדעת במה להאמין.
אבל ככל שחשבתי על זה יותר, כך תהיתי יותר אם הגרסה השיכורה של ג'ק שראיתי כל כך הרבה ממנה אתמול בלילה היתה משכנעת יותר מאשר זאת של הפסיכופת שפגשתי זה עתה.
עכשיו המוח שלי העביר הילוך, והתחלתי לדפדף לאחור בין דפי הזיכרון שלי במטרה לקרוא מחדש את הרגע הזה.
חלק מהדברים שם היו לא תקינים, אין ספק.
ג'ק פתח את הדלת רק בחלקה, למשל אבל הוא היה הרבה יותר טיפוס של לפתוח את הדלת לרווחה. הנחתי שהוא מנסה להרחיק אותי מהחברים שלו, אבל אם הוא באמת נהנה מהבדיחה שהצליחה לו כרגע, האם הוא לא היה נותן להם לראות אותי? ואם הוא באמת היה סוציופת, האם היה אכפת לו שאראה אותם?
המשכתי לסרוק את מה שקרה כדי לאתר חריגות. היה מתח זר על פניו כאילו הוא ניסה להיראות נינוח כשלמעשה לא היה נינוח.
והאם ההבעה בעיניו היתה קור או רמזה על משהו עז שהתחולל בתוכו?
האם המתח בקולו היה עצבנות או חרדה?
המשכתי לדפדף במה שהתרחש בינינו, לסרוק הכול בעיניים אחרות עד שרגע אחד עצר אותי במקום.
מיד אחרי שהוא אמר לי שהוא שיחק כל הזמן הזה, רגע אחרי שהוא נתן לי הנהון לאישור, ג'ק הציץ לשמאלו. כמעט כאילו מישהו עמד ממש לידו. וכל מי שנמצא בעסק הזה מספיק זמן לא היה יכול להחמיץ את הרגש שהבזיק על פניו ממש אז, בשנייה של המבט הזה...
זה היה פחד.
משהו לא היה כשורה.
היה משהו בבית הזה שג'ק פחד ממנו.
מישהו.
תפסתי את המפתחות, לחצתי על ביטול נעילה וצללתי למושב האחורי בחיפוש אחר האייפד שלי.
התחברתי כדי לבדוק את צילומי האבטחה במצלמה של ג'ק, גללתי קדימה ואחורה בהילוך מהיר.
שום דבר במצלמת כביש הגישה. שום דבר במצלמת החצר האחורית. שום דבר במצלמת הבריכה. אבל אז, לפתע, במצלמה הפנימית המופעלת על ידי חיישן תנועה בכניסה לבית של ג'ק, ראיתי את ג'ק מדבר עם גבר גבוה בג'ינס. הרצתי את הסרטון לאט כדי לראות טוב יותר, ותהיתי אם יכול להיות שזה אחד ה"חברים" שג'ק טען שהיו שם.
עד שהגבר שלף אקדח תשעה מ"מ וכיוון אותו לראשו של ג'ק. אלוהים אדירים.
דפדפתי במהירות בצילומים, בניסיון להבין את הדברים הבסיסיים. ראיתי את ג'ק מרים ידיים, אבל אז מוריד אותן בחזרה. ראיתי את שניהם פונים לכיוון הדלת, ואז ראיתי את ג'ק פותח אותה, רק כמה סנטימטרים, ואת הגבר השני לוקח צעד אחורה ונעמד בתנוחת ירי במרחק של כמה מטרים ממנו, כשהאקדח שלו מכוון ישר קדימה.
זה הספיק לי.
זה כל מה שהייתי צריכה לראות.
התקשרתי למוקד החירום כדי להזעיק את המשטרה.
ואז התקשרתי לגלן.
"קוד כסף בבית העיר של ג'ק סטייפלטון," אמרתי לגלן כשהתחלתי לחזור לכיוון הבית, והפעם לא הרגשתי בכלל את החצץ מתחת לרגלי היחפות. ואז הוספתי, ליתר ביטחון, "מצב של בן ערובה."
גלן לא הצליח לעקוב אחרי. "ברוקס, על מה את מדברת? הוא ברמת איום לבנה."
"תבדוק את צילומי מצלמות האבטחה," אמרתי. "יש אדם עם אקדח בתוך הבית של ג'ק."
"ברגע זה?" שאל גלן.
"ברגע זה."
"איפה את?"
"אני בכביש הגישה. מתקרבת."
"את לבד?"
"כן. אבל גם ג'ק."
"ג'ק לא לבד. הוא עם פולש חמוש."
"נכון. יותר גרוע מאשר לבד."
"השוטרים בדרך?"
"כן."
"חכי לשוטרים," אמר גלן. "אני מזעיק את הצוות."
"אני לא משאירה את ג'ק שם לבד."
"ברוקס! חכי לשוטרים!"
"תפעיל את הצוות," אמרתי. "תסתכל בצילומי האבטחה. תתקשר אלי אם תשיג משהו שאני יכולה להשתמש בו." ואז העברתי את הטלפון למצב שקט.
"ברוקס! אל תיכנסי לזירה! היא לא מאובטחת."
ידעתי שהוא צודק. ברור. לא היה לי נשק. לא היתה לי תוכנית. לא היו לי אפילו נעליים. זוכרים כשאמרתי שהנעליים הן ממש קריטיות? זה היה פעם, כשחשבתי שאין דבר גרוע יותר מנעלי עקב.
כשנעתי לכיוון הבית, הערכתי את סיכויי ההישרדות שלי בביטחון כחמישים חמישים.
כלומר: הייתי טובה בעבודה שלי. אבל לא הייתי גיבורת על.
חלק מלהיות טובה בעבודה הזאת היה לעשות בחירות חכמות.
האם זאת היתה בחירה חכמה?
אין סיכוי. אבל לא היה לי אכפת.
רק דבר אחד עניין אותי באמת באותו רגע: שני אנשים בצד של ג'ק עדיפים מאחד. גם אם אני יחפה, ללא נשק, ללא גיבוי ופצועה, אני לא מתכוונת להשאיר אותו שם לבד.
"ברוקס!" גלן צעק דרך הטלפון שלי. "תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב. אני אומר לך לסגת. אם תיכנסי בניגוד לפקודות שלי, את יכולה להגיד שלום ללונדון."
ברור שהוא יגיד את זה. ברור שהוא ישתמש בדבר שאני הכי רוצה כדי לנסות למנוע ממני להיהרג. זה היה הדבר הכי טוב שהוא היה יכול למנף.
חוץ מדבר אחד. הדבר שהכי רציתי כבר לא היה לונדון.
הדבר שהכי רציתי היה ג'ק.
ניתקתי את הטלפון.
שתזדיין לונדון.
עכשיו כבר רצתי.
ידעתי את הקוד לדלת. נכנסתי.
קומת הקרקע היתה ריקה. יש דממה בחדר ריק שאני כבר יודעת לזהות עם כל הניסיון שצברתי. אבל למרות זאת בדקתי הכול כל ארון וכל גומחה. אפילו את המזווה.
כלום.
כשעברתי ליד שולחן האוכל ראיתי מגש שרקוטרי עם בקבוק קברנה פתוח ונושם לידו. וליד בקבוק היין? חולץ פקקים.
סוף סוף. נשק. חטפתי אותו כשעברתי לידו בלי לעצור ואז מפני שלנשים בעולם הזה משום מה לא מגיע לקבל בגד עם כיסים דחפתי אותו מתחת לחזייה.
גם הקומה השנייה היתה ריקה.
או שהם יצאו מהבית, או ש
הם על הגג.
עליתי במדרגות לחדר המשחקים שבקומה השלישית, שתיים בכל פעם.
התגנבתי לאורך שולחן הביליארד אל הדלת שהובילה למרפסת הגג.
פתחתי את הדלת מעט כדי להציץ החוצה ולהעריך את הסצנה ושם חזו עיני במראה סוריאליסטי ביותר: הנורות התלויות סביב שולי הגג דלקו, קו הרקיע של מרכז העיר הואר בקרני השמש השוקעת, השמים היו בגוון ארגמן עמוק כשהחשיכה החלה לרדת... וג'ק סטייפלטון עמד שם, מפרקי ידיו וקרסוליו קשורים באזיקונים, ומולו, במרחק של כשני מטרים, עמד גבר בדיוק בגובה שלו, לבוש בטישרט קרועה ובג'ינס מלוכלך, וכיוון אליו אקדח, עם האצבע על ההדק.
כל סוכן אחר היה מחכה למשטרה.
אבל לא היה זמן. אצבע על ההדק פירושה שדחף בלתי נשלט אחד או גירוד אחד, או שיעול או עיטוש יובילו למעשה בלתי הפיך.
הייתי חייבת להתערב. בכל דרך שאוכל.
בדיוק כשחמקתי החוצה, מוכנה להכריז בעדינות על נוכחותי עם הידיים למעלה כדי שלא להבהיל את היורה, קרו שלושה דברים בבת אחת.
אחת: בזמן שחמקתי דרך הפתח, נשב על הגג משב רוח שהגיע משום מקום, משך את ידית הדלת מבין אצבעותי וסגר את הדלת בטריקה בקול בום אדיר שהבהיל אפילו אותי.
שתיים: למשמע הצליל, זינק לעברי הגבר החמוש וככל הנראה לחץ על ההדק תוך כדי כך, כי...
שלוש: הוא ירה בי.
-פרק 31-
בהתחלה חשבתי שהוא החטיא.
בהתחלה זה היה רק רעש חזק כל כך שהרגשתי אותו בחזה ומשב רוח חלף על פני.
ואז: הרגשתי את זה לפני שהבנתי מה קרה.
כשאני חושבת על זה עכשיו, אני רואה את זה בהילוך אטי. הכדור חולף בשריקה ליד הראש שלי, מגלח במעופו קו דק של שיער. כאב חד משתלט על ההכרה שלי, ואז רטיבות חמימה זולגת במורד צווארי כאילו מישהו סוחט מעלי בקבוק סירופ שוקולד.
זה לא היה סירופ כמובן.
אבל הקטע הוא כשהרגשתי את זה, החלטתי שאני בסדר.
הדם על הצוואר שלי שכנע אותי: הכדור רק שרט אותי.
אני לא יודעת איך ידעתי את זה בדיוק פשוט ידעתי. פשוט הרגשתי בדיוק כמו שתיארתי לעצמי שארגיש אם ישרוט אותי קליע תחושת לחץ, כאב קטן צורב. בערך כמו חתך משולב בכווייה.
פשוט לא הרגשתי כמו מישהי שהמוח שלה ניתז על כל הקיר מאחוריה.
האם ידעתי את זה בוודאות?
לא.
אבל החלטתי להאמין בזה עד שיהיו לי הוכחות שיגידו את ההפך.
בכל אופן בטח נראיתי מזוויע.
היורה בהה באימה. "אלוהים!" הוא צעק. "הפחדת אותי!" האירוניה.
הושטתי את הידיים קדימה. "אני מצטערת," אמרתי.
"אל תטרקי את הדלת מאחורי מישהו כשהוא מחזיק אקדח, בסדר?"
"לא התכוונתי," אמרתי. "זאת היתה הרוח."
הקול שלו היה מלא תסכול. "עכשיו גרמת לי לירות בך."
הצוואר שלי היה חמים ורטוב מדם, שזלג ונספג בבד השמלה שלי. אז כנראה שאני כבר לא אהיה בנק הדם האישי של ג'ק. "לא ירית בי."
"אממ. אז מאיפה כל הדם הזה."
"זאת רק שריטה," אמרתי. "רק חתך קטן. אני לגמרי בסדר."
"אבל את נראית נורא," אמר היורה.
"פציעות בראש מדממות מאוד," אמרתי, כאילו רומזת, זה לא ביג דיל. "זה כמעט ולא צורב."
מאחוריו, ג'ק נראה מזועזע לחלוטין כשראה אותי. הוא היה שפוף ומוכן לפעולה עכשיו, כאילו שכח שמפרקי הידיים והקרסוליים שלו קשורים, והוא יכול רק - מה? לדלג אלי כמו ארנב כדי להציל אותי? ברגע שהבין שהוא לא באמת יכול לזוז, הוא עשה את הדבר הטוב הבא. "מה את עושה פה?" שאל בכעס.
"אממ. עוזרת לך?"
"לא אמרתי לך כרגע ללכת?" הוא אמר. "לא אמרתי לך כרגע ששום דבר בינינו לא אמיתי?"
"כן. לא האמנתי לך."
ג'ק בהה בי, כאילו אמרתי משהו לא הגיוני בעליל.
אז הוספתי, "אתה לא שחקן כזה טוב."
אפילו לא צחקוק נימוסים. "סילקתי אותך מפה," אמר ג'ק. "במילים מפורשות."
הנהנתי. "כן. אבל אז בדקתי את מצלמות האבטחה."
"לכי הביתה," אמר ג'ק והחזיר את עיניו אל הסטוקר. "זה לא קשור אלייך."
"טוב. זה קצת קשור אלי עכשיו."
היורה נראה עכשיו בפאניקה. וזה אף פעם לא רצוי.
הידיים שלו רעדו כל כך, שראיתי ממש את האקדח רוטט. הוא הנמיך אותו זה נראה כאילו הוא שכח מהאקדח לרגע והעביר את המבט ביני לבין ג'ק. "זה לא היה אמור לקרות ככה."
הוא נשמע מאוכזב.
ניסיתי להיזכר בנוהלי המשא ומתן במצבי לקיחת בני ערובה שלמדתי. הייתי קצת חלודה. לבסס מערכת יחסים עלה בראשי, לכן אמרתי, "הי, חבר, אתה יכול להגיד לי איך קוראים לך?"
לא היתה שום התנגדות מצדו. "וילבור," הוא אמר.
"וילבור?" שאלתי. "וילבור המפורסם?"
וילבור לא היה בטוח מה לענות על זה.
"WilburHatesYou321?a"
זה העלה חיוך על שפתיו קצת החמיא לו שאני מזהה אותו. "את מכירה את הכינוי שלי?"
"קשה מאוד לשכוח אותך. בעיקר בגלל הספר."
"איזה ספר?"
על מה עוד אנחנו יכולים לדבר? שם הגיבור בספר הילדים הידוע. "'חוות הקסמים'."
וילבור פשוט הביט בי כאילו יצאתי מדעתי.
אוקיי. מיציתי את יצירת הקשרים.
"הי, וילבור?" אמרתי, כאילו צץ לי בראש רעיון כיפי. "אתה יכול לתת לי את האקדח?"
"לא ניסיתי לירות בך," אמר וילבור.
"אני יודעת," אמרתי בקול של קטיפה. "זאת היתה תאונה. באמת שאני בסדר."
"מישהו הולך למות כאן," הוא אמר לאחר מכן, "אבל זאת לא אמורה להיות את." ואז הוא החווה בידו בינו לבין ג'ק. "ג'ק ואני כבר החלטנו. כשצלצלת בפעמון, אמרתי, 'מי הולך למות הלילה? אתה או הגברת?' והוא אפילו לא היסס. הוא התנדב למות בלי לחשוב בכלל." וילבור משך קלות בכתפיו. "נכון שזה מקסים?"
הנהנתי במובן של ממש מקסים.
הגיע הזמן לקחת ממנו את האקדח הזה.
לאט לאט עשיתי צעד קדימה.
אבל כשווילבור ראה מה אני עושה הוא הניד בראשו. "את לא יכולה לקבל אותו," אמר. "אני צריך אותו."
ואז הוא פסע כמה צעדים אחורה וכשעשה זאת, ראיתי שהוא צולע. הוא הטה את עצמו בזווית לעבר אדן הגג והשתמש ברגלו הבריאה כדי לעלות עליו.
"מה אתה עושה?" שאלתי.
"את בטח חושבת שהבחור הזה הוא משהו מיוחד," אמר לי וילבור. "כולם חושבים שהוא כל כך נהדר."
"הוא בסדר," אמרתי במשיכת כתפיים.
"כולם אוהבים אותו. המשמיד. הם חושבים שהוא הציל את היקום. נכון? כולם חשבו שזה באמת היה הוא." וילבור הניד בראשו לעבר ג'ק וכיוון אליו שוב את האקדח. "אבל הוא לא גיבור."
"זה נכון," אמרתי בעדינות יתרה. "הוא רק בן אדם. סתם בן אדם רגיל." הדגשת האנושיות של ג'ק נראתה רעיון טוב.
"אבל לא רגיל," אמר וילבור. "לא כמוך וכמוני. כי לו יש כל מה שהוא רוצה." הוא פנה אל ג'ק, הרים את האקדח והחזיק אותו מכוון ישר אליו. "נכון, המשמיד? נכון שיש לך כל מה שאתה רוצה?"
ג'ק הניד בראשו לשלילה לאט. "אף אחד לא מקבל כל מה שהוא רוצה."
"אבל יש לך מספיק. אפילו יותר מדי. ולי כבר אין כלום. אז אם לך מגיע להיות המשמיד, אז לי מגיע להיות המעניש."
באותו רגע הרגשנו שחל שינוי באנרגיה. ג'ק ואני הבטנו זה בזה. משהו עמד לקרות. זה היה כמעט כמו קליק. עברנו להילוך הבא.
האם אני אצטרך לדחוף את הבחור הזה מהגג כדי להציל את ג'ק? אני יכולה לעשות ריצה וזינוק ולהפיל את שנינו מדופן הגג.
נפילה מגובה שלוש קומות לא תהרוג אותי.
קרוב לוודאי.
אבל אז וילבור פנה אלי ואמר, "אשתי עזבה אותי בשבילו." ואז, לג'ק, "אתה איתה עכשיו? אתם שניכם יחד?"
ג'ק רק קימט את מצחו.
"לייסי?" וילבור המשיך, כמעט כאילו הם מנסים לאתר חברים ותיקים משותפים מהקולג'. "לייסי ביילס? גברת וילבור ביילס? היא מצאה אותך?"
"אני לא מכיר אף אחת בשם לייסי," אמר ג'ק.
וילבור פנה לעברי. "אחרי שהיתה לי תאונת עבודה " הוא סימן לעבר הרגל שעליה צלע "היא נהייתה אובססיבית לגביו. הקימה מועדון מעריצים ואז עוד אחד. התחילה לשלוח מיילים לסוכן שלו. ישבה שעות באינטרנט ויצרה קובצי GIF. ואני אמרתי כזה, 'זה בסדר. זה בריא שיש לה תחביב.' נכון? תמכתי בה! לא קינאתי! הייתי כזה, 'תעשי מה שהכי טוב לך בחיים, מותק'! אבל אז ערב אחד חזרתי הביתה והיו מזוודות ליד דלת הכניסה. והיא השאירה לזניה במקרר. והיא אמרה לי שהיא עוזבת." הוא הסתכל על ג'ק. "היא אמרה לי שהרגל המעוותת שלי דוחה אותה. ושהיא התאהבה בג'ק. אני לעולם לא אצליח להשתוות אליו. למה לא יכולתי לנשק אותה כמו שג'ק סטייפלטון נישק את קייטי פאלמר?"
הסתכלתי על ג'ק, כאילו שואלת, שנספר לו?
סקרתי בראש כל הכשרה שעברתי בנושא התערבות למניעת הסלמה. אני זוכרת שאמורים להשתמש כמה שיותר בשמות של האנשים. צליל השם שלהם בתיאוריה, לפחות היה מנחם.
"וילבור," אמרתי. "זה קשה. אני מבינה."
אבל וילבור לא רצה את האהדה שלי. "מה את חושבת?" הוא שאל אותי.
"על מה?"
"על אם אני חתיך."
האם וילבור היה חתיך?
אממ. האם זה עזר ליצור קשר בינינו?
סרקתי את מבנה הגוף שלו בצורת אגס, את קו השיער הנסוג, את השיניים הצהובות, את העור השמנוני, את מכנסי הג'ינס המלוכלכים ואת הטישרט השחוקה של דארת' ויידר שעליה כתוב: בואו אל הצד האפל. יש לנו פה עוגיות.
ואז אמרתי, "אני חושבת שאתה חתיך מאוד, וילבור." והוספתי, "מאוד." ואז, כשהוא לא נראה משוכנע: "אפילו מהמם."
"אז," הוא החווה עם האקדח בינו לבין ג'ק. "אם היית צריכה לבחור בין שנינו, במי היית בוחרת?"
ג'ק הציל אותי אתמול בלילה כשבחר בי, ואני התכוונתי להציל אותו הערב כשאבחר ב... וילבור.
"בך, וילבור!" הכרזתי במהירות הבזק. "בך במאה אחוז! בלי לחשוב פעמיים!"
"נכון?" אמר וילבור. "זה מה שכל הזמן אמרתי לה! 'ג'ק סטייפלטון הוא אידיוט מפורסם'."
"אידיוט אגדי," הסכמתי איתו.
ג'ק שלח אלי מבט.
וילבור המשיך. "'הוא בחיים לא יאהב אותך כמו שאני אוהב אותך,' אמרתי."
"אין לו מושג בכלל מה זאת אהבה."
ג'ק השתעל.
"'הוא לא יבנה לך לגמרי לבד תיבת קינון לציפורים עם תריסים קטנים שאפשר לפתוח ופרחי קמליה מצוירים ביד!' אין פה תחרות בכלל, נכון?"
"אין תחרות," אישרתי. "ג'ק סטייפלטון לא בנה תיבת קינון לציפורים בחיים שלו."
ג'ק הרחיב את הנחיריים לעברי, לאות תרגיעי.
וילבור השתתק לרגע.
שאני אנסה לקחת ממנו את הנשק?
ואז וילבור המשיך. "אבל היא עזבה. היא עזבה בכל זאת. היא לקחה איתה את תיבת הקינון. היא לא עונה לשיחות שלי. היא לא עונה להודעות שלי."
"כמה זמן עבר, וילבור?"
"חודש."
חודש זה הרבה זמן. מספיק זמן כדי שכל החיים שלך יתהפכו. מי כמוני יודעת.
"המצב ישתפר, וילבור," אמרתי לו. "המצב משתפר, ואז המצב מחמיר, ואז משתפר שוב. זה קצב החיים. ככה זה אצל כולם."
אבל וילבור היה מרוכז בלספר עכשיו את הסיפור שלו. "ואז ראיתי שהוא ממש כאן בעיר," המשיך וילבור. "וחשבתי שאני אבוא למצוא אותו. ואראה אם אולי גם היא כאן."
"היא לא," אמר ג'ק, רק כדי לאשר.
"אבל אז ראיתי את התמונה של ג'ק ממזמז את החברה החדשה שלו. כאילו, הם ממש עושים את זה. כאילו, תיקחו חדר! ראיתם את התמונה הזאת - צודק או לא צודק?"
"ראינו אותה," ג'ק ואני אמרנו פה אחד.
"וחשבתי," המשיך וילבור, "שאני חייב לשים לזה סוף."
"תזכיר לי שוב למה, וילבור?" שאלתי.
וילבור קימט את מצחו לעברי, כאילו זה היה ברור כל כך. "כדי שזה לא יפגע ברגשותיה של לייסי."
"איימת להרוג את החברה החדשה של ג'ק כדי לשחרר אותו כדי שאשתך תוכל לקבל אותו?"
וילבור הנהן ונראה גאה בעצמו. "מה לא נעשה בשביל האהבה, נכון?"
"לא. זה לא " התחלתי לומר.
"אתה שלחת את איומי המוות?" שאל ג'ק. "אנחנו חשבנו שזאת מגדלת כלבי קורגי בגיל העמידה."
וילבור נקש בראשו עם האקדח כדי להצביע על המוח שלו. "העתקתי את הסגנון שלה. כדי להטעות את כולם."
"זה עבד," אמר ג'ק.
אבל וילבור כבר היה בתנופה. "אלא שלא רציתי להרוג את החברה. רק להפחיד אותה כל כך שהיא תעזוב אותו."
"רק להטיל עליה אימה כדי שהיא תסיים את הקשר," הצעתי.
"בדיוק," אמר וילבור. "אבל זה לא הצליח. ועכשיו אני סמרטוט. אני לא ישן. אני לא אוכל. אני כל כך לבד כל הזמן. ואני פשוט... לא יכול לסבול את זה יותר."
ואז, בדיוק כשניסיתי להבין איך להגיע לווילבור לפני שווילבור יירה בג'ק, אמר וילבור, "אז זה העונש של המשמיד. הוא צריך לראות אותי מת."
ואז וילבור הרים את הזרוע והצמיד את לוע האקדח אל הראש שלו.
הוא לא בא לכאן כדי להרוג את ג'ק. ולא אותי.
הוא בא לכאן כדי להתאבד.
היה לי קצת ניסיון במשא ומתן על בני ערובה, אבל בבת אחת זה כבר לא היה מצב של בני ערובה. לא באופן שציפיתי בכל מקרה. לא היה לי מדריך, או ספר הוראות, או מושג כלשהו מה יעבוד.
הייתי חייבת לסמוך על האינסטינקט.
"וילבור," אמרתי. "אני צריכה שתניח את האקדח."
וילבור העביר את המבט ממני אל ג'ק כדי לראות אם הוא מסכים. ג'ק הנהן ואמר, "היא צודקת."
התקרבתי אליו צעד אחד. "אני יודעת שאתה מרגיש לבד עכשיו, וילבור," אמרתי. "אבל אתה לא לבד. ג'ק ואני איתך. אנחנו רוצים שתהיה בסדר."
המשכתי להתקדם, וחשבתי שהסיכוי הכי טוב שלי יהיה אם אגיד משהו אמיתי, ולכן הלכתי על הדבר הראשון שחשבתי עליו אף שלא היה לזה שום קשר לסיפור שלו.
אם כי מאוחר יותר אתהה שמא כן היה לו.
"ביום הולדת שמונה שלי," אמרתי, "החבר של אמא שלי הרביץ לה חזק כל כך, שחשבתי שהיא מתה. התחבאתי בארון כל הלילה."
וילבור הביט בי.
"זה היה לילה קשה. זה היה הלילה הכי גרוע בחיי. בזמן שהוא קרה, הרגשתי שהוא לא ייגמר לעולם. אבל הוא כן נגמר. ועכשיו הוא זיכרון רחוק. אתה מבין מה אני אומרת?"
וילבור הניד בראשו לשלילה.
"דברים איומים קורים. אבל אנחנו יכולים לעבור אותם, וילבור. ויותר מזה... אנחנו יכולים להיות טובים יותר מהצד השני."
וילבור שקל את דברי.
אחר כך הוא השתמש בלוע של האקדח כדי לגרד לעצמו בראש.
המשכתי ללחוץ. "אתה לא יכול לשלוט בעולם או באנשים אחרים. אתה גם לא יכול להכריח אותם לאהוב אותך. או שהם יאהבו אותך או שלא, זאת האמת. אבל מה שאתה כן יכול לעשות זה להחליט מי אתה רוצה להיות כשכל זה יקרה לך. האם אתה רוצה להיות אדם שעוזר או פוגע? האם אתה רוצה להיות אדם שבוער מכעס או זוהר מחמלה? האם אתה רוצה להיות מלא תקווה או חסר תקווה? להרים ידיים או להמשיך? לחיות או למות?"
ואז וילבור אמר משהו שהוציא בבת אחת את כל האדרנלין שמילא את החדר וקצת שבר לי את הלב. "אני רק רוצה את לייסי שלי בחזרה," אמר וילבור.
"אני יודעת," אמרתי. "זה יכול לקרות. זה עדיין יכול לקרות. אבל זה לא יכול לקרות אם אתה לא כאן."
וילבור קימט את מצחו, כאילו לא חשב על זה.
"החיים שלך חשובים, וילבור," אמרתי. "העולם צריך עוד תיבות קינון מצוירות."
"אבל למי אני מכין אותן בלעדיה?"
"תכין אותן בשביל הציפורים! תכין אותן בשביל כל האנשים שישמחו לראות אותן. תכין אותן בשביל עצמך."
דמעות זלגו על פניו של וילבור. ואז הוא אמר משהו שאני עדיין חושבת עליו עד עצם היום הזה. הוא אמר, בקול שנשמע באמת מותש, "אני פשוט שונא את עצמי כל כך על זה שלא אוהבים אותי."
וואו.
לגמרי הבנתי את זה.
דיברתי בקול עדין. "אתה לא יכול להכריח אנשים לאהוב אותך. אבל אתה כן יכול לתת לעולם את האהבה שאתה מייחל לה. אתה יכול להיות האהבה שהיית רוצה שתהיה לך. זאת הדרך להיות בסדר. כי לתת אהבה לאנשים אחרים היא דרך לתת אותה לעצמך."
וילבור לעס את השפה שלו כשחשב על זה.
"זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות," אמרתי. "כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לסלק את הכעס שלנו, ואת האשמה שלנו ואת האקדחים שלנו " הבנתם מה עשיתי שם? "ולנסות לשפר את המצב במקום להחמיר אותו. זאת התשובה היחידה שיש."
וילבור מחה את דמעותיו בגב היד האוחזת באקדח.
התקרבתי אליו עוד צעד אחד. "תן לעצמך קצת זמן ותן לי את האקדח." וילבור הוריד את האקדח והשפיל מבט אליו בידו.
"אתה יכול לשנות את חייך," אמרתי לו. "אתה יכול לגרום לדברים טובים לקרות. אתה יכול למלא את החצר שלך בתיבות קינון מצוירות. מאות. אלפים." הרגשתי שהקול שלי רועד מעט. אבל המשכתי לדבר: "אני ממש ממש אשמח לראות את זה. כמה קסום זה יהיה?"
וילבור לא הסיט את מבטו. הוא ידע שאני אומרת את האמת. הוא הרגיש עד כמה אני מתכוונת לזה.
"רד למטה ותן לי את האקדח, בסדר?" אמרתי.
וילבור השפיל את מבטו והציץ מעל כפות רגליו. ואז, בכניעה, הוא צעד אחורה לעברנו, וירד מאדן הגג. כשנחת, רגלו הפצועה התקפלה מתחתיו, והוא התמוטט.
באותה שנייה, גם ג'ק וגם אני הסתערנו עליו ג'ק, עדיין כבול, הטיל את כל כובד משקלו מטה כדי שווילבור לא יוכל לזוז, ואני זינקתי אל האקדח אם כי וילבור כבר היה רופס בשלב הזה ולא נזקק להרבה ריסון.
כשנחַתִי על רגלי, חולץ הפקקים שהיה בחזייה שלי השתחרר החוצה וניתר על פני הגג.
סובבתי את זרועו של וילבור מאחוריו והוצאתי בכוח את האקדח מאחיזתו, ואז הרמתי את המבט וראיתי את ג'ק בוהה בחולץ הפקקים. "מה בדיוק תכננת לעשות עם זה?"
אבל אני רק אמרתי, "אתה לא רוצה לדעת."
זה הלך די בקלות, ככה ממש לקראת הסוף.
"בכלל לא התכוונתי להרוג אותך, את יודעת," אמר לי וילבור, כשהלחי שלו צמודה לרצפת הגג. "וגם לא את ג'ק. האדם היחיד שרציתי לרצוח כאן זה אני."
"זה חייב להשתנות, וילבור," אמרתי, כשהברך שלי על גבו. "אתה צריך ללמוד איך להיות טוב לעצמך. ואז אתה צריך לחלוק את הטוב הזה עם העולם."
"בעזרת תיבות קינון," אמר וילבור, שאהב בבירור את הרעיון שלי.
"זאת דרך אחת," אמרתי.
עכשיו שמענו את הסירנות. וקולות מלמטה. ומגפיים על כביש החצץ.
זה לא אמור לקחת עוד הרבה זמן. טביעות הרגל המדממות שלי יובילו אותם אלינו די מהר.
בזמן שחיכינו, אמר וילבור, "יש לי רק שאלה אחת לג'ק."
ג'ק, שהיה שרוע על הרגליים של וילבור כדי להצמיד אותו לקרקע, אמר, "מה?"
ואז וילבור הרים את הראש, הטה אותו לאחור כדי להעניק לג'ק את החיוך היפה ביותר שלו ואמר, "יש סיכוי לסלפי?"
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק האחרון של הספר.
קתרין סנטר / שומרת ראש
מאנגלית: דנה טל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
