החלקים הקודמים של הספר:
- 23 -
הדבר היחיד שיכולתי לומר היה, "וואו."
"אז כנראה אני לא נשארת כאן," סיכמה אמילי.
"ואיך את מרגישה?" עניתי.
"חופשייה, רעבה וקצת עצובה. היי, חידדת יפה את הנחש שלך."
"כן, ממש כלי נשק. רוצה לנעוץ אותו בחזה של אבא שלך?"
"לא, זה חסר טעם אין לו לב. אבל הייתי תוקעת לו את זה בתחת, זה היה מכאיב לו יותר."
"אל תדאגי לגבי מקום לישון בו. את יכולה להישאר אצלי כמה שאת רוצה."
"תודה. אבל אני מודאגת בגלל טומי. הוא בטח יחזור."
"אל תדאגי. תזכרי, יש לי שלושה מנעולים - כן, שלושה - ואפילו שרשרת."
אמילי צחקה ונתנה לי עוד נשיקה ידידותית.
"אולי נישאר כאן הלילה?" היא שאלה.
"רעיון מצוין."
לקחנו חדר במלון קטן על קו החוף. היו בו שתי מיטות נפרדות. אף אחד מאיתנו לא עשה צעד לכיוון השני, ובכל זאת הרגשתי שזה הלילה הראשון שלנו כזוג. כשישבנו וצפינו בטלוויזיה עם דלי של עוף מטוגן, קיבלתי הודעה נוספת מהשותף של פיטרסון, שביקש שנקבע פגישה. לא היתה לי שום בעיה שהוא יחכה.
בבוקר נסענו בחזרה ללונדון, מסוחררים במקצת מהקשר המתפתח. לא שאלתי אותה אם אנחנו רשמית חבר וחברה, אבל הרגשתי ככה. הגענו בצהריים והתקרבנו לדירה בדריכות מבצעית. כשהיינו בפנים, נכנסנו מיד למיטה לתנומת צהריים. כעבור שעה בערך התעוררנו מדפיקות חזקות בדלת. הסתתרנו מתחת לשמיכה עד שהאורח הסתלק. אמילי ניחשה שזה לא היה טומי, כי הוא היה צועק ומשתולל ומנסה לשבור את הדלת. הטלפון שלי שוב צלצל, ונתתי לשיחה להגיע לתא הקולי. זה היה הבלש ביילי, שיעץ לי להתייצב בתחנת פקהאם ולמסור תצהיר בנוגע לרצח של ברנדן. הוא אמר שהוא מצטער, אבל אם לא אגיע, החוקרים ייאלצו לבוא אלי הביתה ולחקור אותי.
הרגשתי צורך להתייעץ עם מישהו, ומכיוון שכבר לא חשדתי במניעים של אמילי, החלטתי לשפוך את לבי באוזניה. סיפרתי לה על וילמוט וקאולי ועל מק'קוי שחיפש את הדונגל. היא שאלה איפה הדונגל, ואמרתי לה שהוא מוסתר מחוץ לדירה ומבחינתי יישאר "אבוד" לנצח. לא סיפרתי לה שהצצתי במסמך וששמה מוזכר בו. היו לה מספיק דאגות בחיים. סיכמנו שהכי טוב יהיה לדבוק בגרסה שהדונגל אבד.
"אתה לא מעורב ברצח של ברנדן, אז אין לך מה לדאוג," היא הרגיעה אותי. "אני מנחשת שהם מתעניינים בעיקר בשוטרים המתחזים. במקרה הכי גרוע, תמיד תוכל למסור את הדונגל למשטרה בהמשך. פשוט תגיד שמצאת אותו באיזה כיס."
התקשרתי לביילי וקבענו שאתייצב בתחנה בשלוש אחר הצהריים. היתה לנו שעה להעביר עד אז, וקפצנו לכוס תה אצל גרייס.
"אה, זה אתה," היא בירכה אותי. הגישה שלה השתנתה ברגע שראתה את אמילי. "היי, שלום, אמילי, נהדר לראות אותך. אני מתה על הצבע של הז'קט שלך, אגב. הוא מתאים לך מאוד. יש לי חליפת מכנסיים בירוק הזה. תיכנסי לחדר השינה ואראה לך אותה."
גרייס ליוותה את אמילי לחדר השינה, ואני נכנסתי למטבח והעמדתי קומקום. על הדלפק היתה קופסת שימורים של אפרסקים בסירופ, שגרייס כנראה ניסתה לפתוח ונכשלה. היו כמה טיפות דם על השיש וכתם על פותחן הקופסאות הזנוח. הנחתי שהיא הצליחה להרים את המכסה בסנטימטר בערך ונחתכה. קצה יבש של לחם קלוי בצבץ מהטוסטר. הרגשתי שגרייס מדוכדכת. משהו כנראה קרה. מאז שראיתי אותה בחוץ בלילה, דאגתי לה, וגם הרגשתי אשם שהשארתי אותה לבד יום לפני הניתוח.
הכנתי תה וחיכיתי על הספה. שמעתי את אמילי וגרייס מפטפטות וצוחקות בחדר השינה. גרייס תמיד שיחקה אותה קשוחה, או שאולי היא פשוט העדיפה את חברתה של אמילי. לאסו שכב על הרצפה מחוץ לדלת חדר השינה ונעץ בי מבט שאמר, "נראה לי שאתה מיותר כאן." כשהן חזרו לסלון, אמילי לבשה את חליפת המכנסיים הירוקה של גרייס. היא נראתה מדהים, ולפי החיוך שלה גם היא חשבה ככה.
"את חייבת לקחת אותה," אמרה גרייס. "אני כבר לא לובשת אותה, והיא ממילא קטנה עלי בארבע מידות. אני אשמח אם היא תהיה שלך."
בהתחלה אמילי סירבה בתוקף, אבל גרייס לא ויתרה ולבסוף ניצחה.
כעבור שעה בערך השארתי אותן לפטפט להן ויצאתי לתחנת המשטרה. המתנתי עשר דקות או רבע שעה עד שביילי יצא אלי והוביל אותי לחדר תשאולים. הוא נתן לי את הנאום הקבוע על כך שאני לא עצור ושאני חופשי לקום וללכת בכל עת. אחר כך הוא הסביר שלא הוא יתשאל אותי, אלא חוקרים שעובדים על תיק הרצח של ברנדן, שיגיעו בקרוב. בזמן שחיכיתי, הבנתי שאם הייתי לקוח של עצמי, הייתי מייעץ לעצמי לא להגיב. אולי כדאי שאשמע בעצתי, חשבתי.
הדלת נפתחה והם עמדו שם במלוא הדרם המשמים, הבלשים וילמוט וקאולי. קאולי סיים שיחת טלפון כשנכנס.
המילים האחרונות שלו היו, "מעניין מאוד ועיתוי מושלם, אם יורשה לי לומר. אחזור אליך ברגע שנסיים פה."
כמו בפעמים הקודמות, קאולי הוא שדיבר, ואילו וילמוט התעניין יותר בהמבורגר ובמילקשייק שלו מאשר בי.
"שלום, גארי. אני הבלש פיטרסון מהיחידה לפשעים חמורים בלואישהאם, ועמיתי הוא הבלש ראוּלֶט. סליחה שהגענו באיחור, אבל אנחנו לא מכירים את התחנה הזאת וקצת הסתבכנו בדרך."
"חשבתי שאתם וילמוט וקאולי."
"לפעמים, אבל זה לא צריך להטריד אותך, גארי," אמר פיטרסון (לשעבר קאולי). "לפעמים זה הכרחי מסיבות מבצעיות. זה עוזר לנו לתפוס את הרעים, ואתה בטח בעד זה, נכון, גארי?"
"אז כשמתאים לכם אתם משתמשים בשמות בדויים ובתעודות מזויפות? נשמע לי מפוקפק, אבל כן, אני רוצה שתתפסו את הרעים. איך אפשר לעזור לכם?"
פיטרסון המשיך:
"גארי, אתה צריך להבין שהחקירה הזאת מורכבת ורגישה מאוד. אנחנו באמת זקוקים לשיתוף הפעולה שלך. אתה מוכן לשתף פעולה, גארי?"
"בטח, אין לי מה להסתיר."
ראולט (לשעבר וילמוט) פלט נביחת צחוק, ובתוך כך ירק גוש של לחמנייה והמבורגר על השולחן. הוא הושיט את ידו, הרים את הגוש בין האצבע והאגודל ותחב אותו בחזרה לפה.
"אתם מתכוונים להזהיר אותי ולהקריא לי את הזכויות שלי?" שאלתי.
"לעת עתה אין צורך, גארי. זאת לא שיחה רשמית. אנחנו מעריכים מאוד את שיתוף הפעולה שלך, אז בוא נמשיך באווירה טובה ונינוחה," ענה פיטרסון.
"טוב, קדימה," עניתי והעמדתי פנים שאננות.
"אתה טוב בהסתרה, גארי? אתה כמו סנאי קטן שמסתיר אגוזים וחוזר אליהם בזמן המתאים? התיאור הזה הולם אותך, גארי?" שאל פיטרסון.
"לא הבנתי את הכוונה."
"איפה הדונגל, גארי?"
הזיעה פעמה בכל גופי והרטיבה אותי במקומות שמעולם לא הזעתי בהם בעבר.
"אין תגובה," עניתי.
"אנחנו יודעים שהדונגל אצלך ושהסתרת אותו כי אתה חושב שאתה צריך להגן עליו, אבל עד שנקבל אותו, אתה ויקיריך נמצאים בסכנה. עכשיו תגיד, איפה הוא?"
"אין תגובה."
ראולט הצטרף בפה מלא בשר אפור ולחמנייה לחה.
"תפסיק כבר עם ה'אין תגובה'. הסתרת ראיות היא עבירה חמורה. פשוט תגיד לנו איפה הוא, וכל העסק יהיה מאחוריך."
"אין תגובה."
"פרצת את הדונגל וקראת את המסמכים שמאוחסנים בו, גארי?" שאל פיטרסון.
"לא."
"לא פרצת אותו או שאתה לא מעוניין להגיב, גארי?"
"אין תגובה."
"תקשיב טוב, גארי," המשיך פיטרסון. "אנחנו יודעים בוודאות שהסתרת את הדונגל מחוץ לבית. אתה רוצה שנשלח לשם שוטרים וכלבים והם יערכו חיפוש בכל השיכון? זה מה שאתה רוצה, גארי?"
"אין תגובה."
הם המשיכו לשאול על הדונגל במשך עשר דקות, ואני המשכתי לענות "אין תגובה". בשלב מסוים ראולט הוציא שני תצלומים מתיקייה והניח אותם על השולחן. אחד מהם היה של ברנדן, עם דם קרוש על הצוואר והחזה, והשני היה של סכין בתוך גליל פלסטיק. הסכין נראתה לי מוכרת, אבל לא זכרתי איפה ראיתי אותה. הם לא אמרו מילה על התמונות ולא שאלו אותי עליהן.
בסוף הם כנראה השלימו עם העובדה שאני לא מתכוון לשתף פעולה. שאלתי אם אני יכול ללכת.
"זאת זכותך, גארי," אמר פיטרסון. "אבל בפעם הבאה אולי תצטרך להתמודד לא רק איתנו. המצב עלול להידרדר. יש לי הרגשה שאין לך מושג עם מי אתה מתעסק, וזה דווקא מעודד, כי כנראה באמת לא פרצת את הדונגל. נתראה בקרוב, גארי, ואני מציע שתשקול את צעדיך מחדש לפני שזה יקרה."
יצאתי מתחנת המשטרה מעורער ומפוחד. פיטרסון וראולט לא רצו לגלות מי רצח את ברנדן. למעשה, הם בטח ידעו מי עשה את זה. לא הייתי חשוד. הדבר היחיד שעניין אותם היה הדונגל.
קפצתי לבית הקפה של ויין, כנראה כדי לראות פנים ידידותיות. הוא בחן אותי מעבר לדלפק וקלט מיד שאני במצוקה.
"מה קרה, גבר? היבול שלך נהרס בגלל מזיקים או שיטפון?" הוא שאל.
"משהו כזה. פעמיים קפה בבקשה, ושתי פרוסות באטנברג," עניתי, כי לא התחשק לי להתנצח.
"אתה כל כך מרוחק היום. ממש מתנשא."
"תודה, ויין. תגיד, אבא שלך שמע מהמשטרה?"
"למה שלא תשאל אותו? הוא יושב שם בפינה, ליד החלון."
הסתובבתי וראיתי גבר כמעט בן שבעים, עם שיער מידלדל וחליפת צמר אפורה מהוהה, חולצה מכופתרת ועניבה. הפנים שלו היו כחושות, עם שקיות גדולות מתחת לעיניים. הוא ליקק את שפתיו שוב ושוב. החליפה היתה תלויה על גופו ומבטו היה נעוץ בתקרה. נראה שהסוללה שלו עומדת להתרוקן. ניגשתי אליו והצגתי את עצמי.
"שלום, אתה אבא של ויין? רק רציתי להציג את עצמי. קוראים לי גארי ואני מאיץ היושר של ויין. אפשר לשבת?"
הוא הנהן בשקט לאות שאין לו התנגדות.
"אם אתה מתעקש, אבל נדמה לי שאומרים מליץ יושר, לא מאיץ יושר," הוא אמר כשהתיישבתי.
"זה נכון, בדרך כלל, אבל אני מומחה בזירוז הליכים, אז קוראים לי מאיץ יושר." הוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מבית מחסה לחמורים.
"איך אפשר לעזור לך, גארי?"
"טוב, הבן שלך כנראה הסתבך עם הקולגות שלך לשעבר ביחידה לפשעים חמורים בלואישהאם. הבעיה היא שגם אני הסתבכתי איתם, ובקיצור, אני מת מפחד."
"על מי אנחנו מדברים בדיוק?"
"פיטרסון וראולט."
"הגיוני. הם שתלו אצלך ראיות? מנסים לשחד אותך או להוציא ממך עדות שקר?"
"לא. יש לי מסמך שהם ממש רוצים. הוא די מפליל אותם."
"ואתה בטח שוקל למסור אותו לעיתונאי או למשטרה, או אפילו לנציג שלך בפרלמנט?"
"כן, חשבתי על כל האפשרויות האלה."
"יש לך משפחה כאן בלונדון?"
"לא."
"חברים קרובים?"
"לא."
"אז אני מציע שתיתן להם מה שהם רוצים ותעזוב את העיר. אחרת, החיים שלך ישתנו לנצח. לפני שנים עשיתי טעות והתעמַתי איתם. מאז אני מתחרט על זה בכל יום. אני בקושי יוצא מהבית. החיים לא היו שונים אם הייתי בכלא. אם לא הייתי לוקח תרופות, כבר לא הייתי כאן. אל תדפוק לעצמך את החיים, גארי."
"אין ספק שזה הפתרון הקל, אבל אני לא אוהב את הרעיון שהם יחמקו מעונש וימשיכו עם השחיתות וההטרדות."
"אתה צריך לחשוב אך ורק על עצמך. הם יהרגו אותך אם לא תהיה להם ברירה. אתה מכיר בחור בשם ברנדן ג'ונס?"
"כן, הוא נרצח בשבוע שעבר."
"טוב, אז הוא רחרח אצל פיטרסון ותראה מה קרה לו."
"יש לך מושג למה הוא תכנן להלשין עליהם? זאת אומרת, הוא עבד עם ג'ון מק'קוי, והבנתי שגם הוא מעורב."
"שמעתי כמה הסברים. אמרו לי שהוא רצה להפוך לשותף במשרד של מק'קוי, ומק'קוי סירב. שמעתי גם שהבריון של מק'קוי, טומי בריגס, התחיל להסתובב עם האקסית של ברנדן, אז הוא החליט לדפוק אותו. ואולי פשוט היה לו מצפון, קצת כמוך. בכל מקרה, התוכנית שלו נכשלה. אל תהיה ברנדן. לא הייתי רוצה שוויין יאבד את מאיץ הכושר שלו."
"מאיץ יושר."
"אם אתה מתעקש."
"המשטרה יצרה איתך קשר לגבי האישום בהחזקת סמים? מועד הדיון בבית המשפט מתקרב."
"עוד לא. הם אוהבים להלחיץ אותי. אולי הפעם הם אפילו יממשו את האיום. למען האמת, זה לא ממש מטריד אותי. העיקר שוויין לא ייפגע. אם הם יפעלו, אני אודה באשמה, בתנאי שיבטלו את ההאשמות נגדו. הם יעשו את זה בלי בעיה. אני אשב בכלא, כנראה חמש שנים, וכמו שאמרתי, גם ככה אני מרגיש שאני בכלא, אז מה אכפת לי?" הוא נתן לשפתיים שלו ליקוק הגון וקם. "טוב, סיימתי. כדאי שאחזור לתא שלי."
"שמחתי להכיר אותך. שיהיה לך יום טוב," אמרתי בכנות לא מעטה.
"אם אתה מתעקש."
לא רציתי שחיי ייראו כמו החיים של אבא של ויין. המחשבה שאמסור את הדונגל לפיטרסון או למק'קוי הקלה עלי במקצת.
- 24 -
כשחזרתי הביתה, גיליתי שמישהו שלשל פתק דרך חריץ המכתבים שלי.
"אנחנו צריכים לדבר. במשרד שלי".
הוא היה מג'ון מק'קוי. קראתי לאמילי, אבל לא היתה תגובה. הנחתי שהיא עדיין בדירה של גרייס. אכלתי את פרוסת הבאטנברג שלי ואת השנייה לקחתי איתי לשם, בידיעה ברורה שהיא תגיע לפיות של גרייס ושל לאסו, ולא של אמילי. כשגרייס פתחה את הדלת, היה ברור שהיא ישנה ורק עכשיו התעוררה. "היי, גרייס. סליחה שהערתי אותך."
"לא ישנתי. למה אתה תמיד חושב שישנתי?"
"אמילי כאן?"
"לא, היא הלכה קצת אחריך. היא כבר ברחה ממך?"
"לא שידוע לי. שמת לב אם מישהו הגיע לדירה שלי כשלא הייתי פה?"
"מאיפה לי לדעת? ישנתי עמוק. תיכנס ותכין לי כוס תה."
עשיתי כמצוותה. החלב היה מקולקל, ושכבה שמנונית התגבשה בראש הכוס. נראה שגרייס לא שמה לב.
"את בסדר, גרייס?" שאלתי.
"במידת האפשר. למה אתה שואל?"
החלטתי להסתכן ולהתוודות שראיתי אותה בלילה במגרש המשחקים. ידעתי שהיא לא בסדר והרגשתי שמחובתי לתת לה כתף ידידותית במידת הצורך.
"פשוט לפני יומיים לא הצלחתי לישון, וכשיצאתי להסתובב קצת, ראיתי אותך במגרש המשחקים והיה לי נדמה שאת בוכה."
"טוב, זה לא עניינך, ואני אודה לך אם לא תעקוב אחרי בעתיד."
"לא עקבתי אחרייך, גרייס. בחייך, תגידי לי מה קורה איתך."
גרייס הסתכלה לי בעיניים וקמה לאט כדי להביא משהו מאחת הקופסאות שנחו על המדפים. היא הנחיתה תצלום על השולחן והתיישבה במקומה. ראו בו בחורה עם שיער כהה באורך הכתפיים, שעמדה במסדרון הפתוח מחוץ לדירה של גרייס. היא לבשה את חליפת המכנסיים הירוקה שגרייס נתנה לאמילי באותו בוקר. לצדה עמדה ילדה כבת חמש וליקקה גלידה. הן נראו מאושרות.
"תמונה נחמדה. מי אלה?" שאלתי.
"הבת שלי, מרי, והנכדה שלי, ליזי."
"לעזאזל, גרייס. לא אמרת שיש לך ילדים."
"ילדה, לא ילדים. ולא, לא סיפרתי לך עליה."
"למה לא?"
"כי נשבר לי הלב כשאני חושבת עליה."
"אני לא מבין. היא מתה או משהו?"
"לא. היא שונאת אותי, ולא ראיתי את שתיהן כבר יותר משלוש שנים."
ראיתי שהיא עומדת לבכות. היא קמה לאט, הסבה את ראשה והשקיפה מהחלון, מבעד לעצים ולעבר הרחוב הראשי.
"פעם מרי גרה בערך חמישה קילומטרים ממני, באיסט דאליץ'. פעם בחודש, או כשלא היה לה סידור, היא הקפיצה אלי את ליזי כדי שאשמור עליה בסוף השבוע משישי בלילה ועד ראשון בבוקר. בשבת לקחתי אותה לגן החיות או לראות את הספינה קאטי סארק בגריניץ', וביום ראשון הלכנו לשוק באיסט סטריט כדי לקנות לה מתנה קטנה כי היא היתה ילדה טובה, לאכול גלידה או לשתות מיץ ענבים. בשאר הזמן בילינו בדירה וראינו טלוויזיה או שיחקנו במחשב. היה לה כישרון אמיתי למחשבים, בדיוק כמו לסבתא שלה. היא אהבה מאוד את לאסו ודרשה שנצא איתו לטיול ארבע או חמש פעמים ביום. היא תמיד ישנה איתי במיטה, למרות שאמא שלה נתנה לי מיטה מתקפלת לשים בסלון. הספר שהיא הכי אהבה שסיפרתי לה לפני השינה היה 'האוטובוס של בילי'. זה סיפור על חתול שמן, שחור לבן, שנוהג באוטובוס ומסיע חתולים לביקורים אחד אצל השני. היה לי פעמון קטן ליד המיטה, והיא צלצלה בו בכל פעם שהאוטובוס עצר ואחד החתולים עלה."
שמתי לב שגרייס בולעת רוק בחוזקה ומוחה דמעה. החלטתי לא לקטוע אותה.
"לפני שלוש שנים, בשבת בערב, ליזי רצתה לאכול אטריות וטוסט. לא היו לי אטריות בבית, אז החלטתי לקפוץ למכולת ברחוב האוויל. ליזי כבר היתה בפיג'מה ובחלוק הוורוד שלה והיתה קצת עצבנית מרוב עייפות. בגלל שהמכולת היתה במרחק חמש דקות הליכה וליזי היתה אחראית יחסית לגיל שבע, לא חששתי להשאיר אותה לבד בדירה. אמרתי לה שאני אחזור לפני שהיא תספיק לשים לב ושתישאר על הספה עם לאסו ותלטף לו את הבטן בינתיים.
"כשחזרתי, הדלת היתה פתוחה וליזי ולאסו נעלמו. הסתכלתי על השביל שמוביל למגרש המשחקים וראיתי את לאסו משוטט שם בלי רצועה. בזמן שירדתי במדרגות בריצה צעקתי לליזי, וכשיצאתי מהבניין לאסו כבר היה שם. היה לו משהו שנראה כמו דם על האף. בקצה הרחוק של מגרש המשחקים ראיתי שלושה או ארבעה נערים מתרחקים במהירות על אופניים. רצתי לשם וראיתי את ליזי מקופלת על הבוץ עם הפנים למטה, מתחת לנדנדה. כשהגעתי אליה, הפכתי אותה וראיתי שהלסת שלה מרוסקת ודם זורם מהפה ומהאף שלה."
גרייס מיררה בבכי. לא ידעתי מה להגיד. קמתי והנחתי יד על כתפה.
"הייתי איתה בבית החולים כל הלילה. עשו לה ניתוח בלשון וקיבעו את הלסת. כשאמא שלה הגיעה וגילתה מה קרה, היא זרקה אותי מבית החולים ואמרה שלעולם לא אראה אותן שוב. אני מתגעגעת אליהן נורא, בכל יום."
"אני כל כך מצטער, גרייס," אמרתי. "למה לא סיפרת לי עד עכשיו?"
"יש לי ימים טובים וימים רעים, אבל תמיד פחדתי שאם אדבר על זה, אני אחזור לנקודת ההתחלה."
"הבוקר היית במצב רוח ממש טוב כשמדדת בגדים עם אמילי."
"אני טובה בהעמדת פנים. אני עושה את זה כל יום."
"הבת שלך ממש דומה לאמילי, במיוחד בחליפת המכנסיים הזאת."
"אני יודעת. אולי בגלל זה התרסקתי."
"אז אתן בנתק מוחלט?"
"בשנה הראשונה ניסיתי המון פעמים, התחננתי שהיא תסלח לי וביקשתי שתעדכן אותי לגבי ליזי, אבל היא לא הגיבה. הייתי נוסעת באוטובוס לאיסט דאליץ' ומחפשת את ליזי ברחוב, אבל פעם אחת נתקלתי במרי והיא איימה שתזמין משטרה ותתבע אותי. אחר כך הפסקתי לנסוע לשם. שמעתי שהיא עברה לקנט. אני רק מקווה שיום אחד היא תסלח לי, או שליזי תרצה לפגוש אותי כשתהיה גדולה. אבל הזמן שלי הולך ואוזל."
נשארתי עם גרייס עוד חצי שעה בערך, עד שמצב הרוח שלה השתפר. כשהרגשתי שהזמן מתאים, הזכרתי באגביות שכסבתא, זכותה לבקש ביקורים אצל ליזי. היא נראתה מופתעת, אבל סירבה להמשיך בשיחה. כשיצאתי מהדירה שלה, היא חיבקה אותי.
"אולי לא נורא לדבר על זה. אני מרגישה יותר טוב אחרי שיחה ובכי טוב. תודה," היא אמרה.
"תבואי כל יום," עניתי.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-13 של הספר.
בוב מורטימר / תסביך קלמנטיין
The Satsuma Complex
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
