החלקים הקודמים של הספר:
- 28 -
"מה אתה עושה?" אני מפציר כשאני מוצא את עצמי לוטש מבט בקנה האקדח של מק'קוי. האינסטינקט גורם לי להושיט את הידיים לפנים, בתקווה שיספגו את הכדור ואת הנזק.
"אני מתכוון לירות בך, גארי, בתודה על זה שמסרת לי את הדונגל והכנסת את הנרי הולדסוורת הדפוק לחיי. מוכן?"
אני מנסה לענות, אבל אף מילה לא יוצאת. לרגע אני רואה בעיני רוחי את המבט של אמילי רגע לפני שהתנשקנו על הספסל בטיילת. אני חוטף פיק ברכיים וצונח על הארץ. מק'קוי מתקן את זווית הזרוע, כך שהאקדח עדיין מכוון אל המצח שלי. יש לי בחילה, ואני לא מצליח למצוא את המתג במוח שיאפשר לי לדבר.
"להת', גארי," אומר פיטרסון. "ואל תדאג לגבי החברה שלך. יש לנו תוכניות בשבילה."
מק'קוי לוחץ על ההדק.
אני עוצם את העיניים ומפטיר, "אני אוהב אותך, אמא," אף על פי שהיא מתה כבר לפני שנים.
בחושך אני שומע את המנגינה של "היום יום הולדת" ואת הנביחות של לאסו במרחק כמה מטרים ממני. אני פוקח את העיניים. האקדח של מק'קוי עדיין מכוון אלי, אבל לא שמעתי ירייה ואני לא מרגיש שום פציעה. מק'קוי ופיטרסון מתפקעים מצחוק, ולאסו נראה כאילו הבין את הבדיחה. ואז אני קולט שהמנגינה בוקעת מהאקדח שביד של מק'קוי. זה אקדח צעצוע שנועד למתיחות או לדחקות במשרד. כושר הדיבור חוזר אלי.
"מה נסגר, מק'קוי? כאילו, מה החרא הזה? זה אמור להיות מצחיק? אלוהים, מה נסגר איתך?"
ואז הכול מתחרבש.
אני שומע שניים או שלושה גברים שואגים מעבר למגרש המשחקים: "תוריד את האקדח! תניח אותו ותשכב על הקרקע!"
אני מסובב את הראש ורואה את הבחור בסרבל ושני שוטרים חמושים רצים לעברנו.
"תוריד את האקדח ותשכב על הקרקע!" הם חוזרים.
מק'קוי זורק את האקדח וכורע על ברכיו באטיות. פיטרסון קופא במקומו ומרים את הידיים. אני מתהפך על הבטן ונדבק לקרקע כמיטב יכולתי. לאסו ניגש לאקדח, שממשיך לשיר "היום יום הולדת", ונובח עליו כאילו היה המפתח להגשמת חלומותיו הפרועים ביותר.
הבחור בסרבל בועט לי בצלעות ואומר לי לקום. אני גורר את עצמי לעמידה בזמן שהשוטרים אוזקים את פיטרסון ומק'קוי. פיטרסון מכריז בשלווה, "אני הבלש פיטרסון מהיחידה לפשעים חמורים במשטרת לואישהאם. אתם משבשים חקירה מתמשכת."
"אתה לא שוטר," מכריז הבחור בסרבל. "אתה בושה וחרפה, זה מה שאתה."
אחד השוטרים החמושים מקריא להם את זכויותיהם. פיטרסון נראה מובס, אבל מק'קוי פונה בהתרסה אל הבחור בסרבל. "אכלת אותה, ילד. זה יעלה לך במשרה שלך."
אני פונה אל הבחור בסרבל. "תשאל אותו אם הוא מביע דעה," אני מציע.
הרעיון משעשע אותו. "אתה מביע דעה, מק'קוי?"
"לא, זאת הבטחה," הוא עונה.
שתי ניידות משטרה מתקרבות בכביש הסמוך, והשוטרים מובילים את פיטרסון ומק'קוי היישר אליהן. אני מושיט את ידי לפנים מתוך הנחה שיאזקו אותי.
"אין צורך, גארי," אומר הבחור בסרבל. "אמנם נפגשנו כמה פעמים, אבל לא הצגתי את עצמי כמו שצריך. אני סמל בילוש מרקס מהיחידה למלחמה בשחיתות של הסקוטלנד יארד. אנחנו חוקרים את היחידה של פיטרסון ואת מק'קוי כבר חודשים. המוות של החבר שלך ברנדן בהחלט קידם אותנו. למען האמת, גארי, גם אתה עזרת לנו מאוד. אנחנו לא מתכוונים לעצור אותך, אבל אנחנו סומכים על שיתוף הפעולה המלא שלך בחקירה."
"כמובן," אני עונה.
"בחור טוב. עכשיו תגיד, איפה הדונגל המזוין?"
"אלוהים, גם אתם... איך אתם יודעים עליו בכלל?"
"אנחנו מצותתים למשרד של מק'קוי כבר חצי שנה. זה מה שאנחנו עושים, מאזינים לאנשים. בפעם האחרונה שהיית אצלו כמעט פרצנו פנימה, אבל איכשהו הצלחת לצאת משם בשלום, אז החלטנו לחכות ולראות איך העניינים יתגלגלו. ואני שמח שעשינו את זה. בקיצור, גארי, איפה הדונגל?"
"חשבתי שראיתם. הם אמרו לטומי לקחת אותו למשרד."
מרקס מוציא מכשיר קשר מהכיס ומוסר את המידע לעמיתיו.
"תקשיב, גארי, אולי תחזור הביתה ותנוח קצת? עוד נדבר באריכות, אבל זה יכול לחכות עד מחר. קדימה, עוף מפה, וקח איתך את הכלב."
"אז אני משוחרר?"
"לעת עתה."
"מה שלום הגב?"
"לא רע, בזכותך. בכל פעם שכואב לי אני משתמש בסרפדים, וזה עובד."
אני שוקל להמליץ לו ללעוס קליפת ערבה נגד הצריבות מהסרפד, אבל נמלך בדעתי. פתאום נורא חשוב לי שהבחור בסרבל יחבב אותי. אני חוזר לדירה, עדיין המום מהאירועים אבל גם מסוחרר מהאפשרות שבסוף העניינים עוד יסתדרו לטובתי. כשמרקס והצוות שלו ישיגו את הדונגל, זה יהיה הסוף של מק'קוי, טומי ופיטרסון. לא תהיה לי שום סיבה לפחד.
גרייס מקבלת את פני מחוץ לדירתה. היא צפתה בהתרחשויות מרחוק.
"נראה מסעיר מאוד. לא הבנתי בדיוק מה קורה. אתה בסדר? סתמת את הפה?"
"לא הייתי צריך. הם שוטרים אמיתיים, ונראה שהם בצד שלי. הם הבינו שאני סתם אפס שנקלע לפרשה."
"צודקים. וסליחה, גארי, אבל עוד לא ניקיתי את הסכין. לעשות את זה עכשיו?"
"לא צריך. המשטרה יודעת שמק'קוי והחבר'ה שלו התכוונו לשתול אותה כראיה נגדי. אני מניח שהם ירצו אותה, ואני מתכוון לעשות הכול לפי הספר הפעם. אכפת לך אם אני אלך לנוח קצת? אני צריך לעבד הכול ולהבין בדיוק מה קרה."
"אולי תעשה אמבטיה ותשתה ציר בקר חם. זה תמיד מסדר את הראש."
"לא, נראה לי שאשמור את זה להמשך, כשמצב הרוח שלי ישתפר ויתייצב."
בבית אני מפרק מיד את השקע בסלון כדי לאתר את מכשיר הציתות. אני לא יודע בדיוק מה אני מחפש, אבל ברגע שאני מסיר את המכסה, ברור לי שיש שם משהו מוזר מכשיר אלקטרוני קטן עם פתח לכרטיס סים, שעושה רושם כללי של טכנולוגיה מתקדמת. מק'קוי אמר את האמת אמילי לא עזרה להם ביודעין.
אני חייב לראות אותה ולבקש את סליחתה על החשדות העלובים שלי. אני רוצה לוודא שהיא בטוחה. אני חייב למצוא אותה. אני חושב שהיא בטח נמצאת במשרד של מק'קוי או בדירה של טומי בוולוורת. אני לוקח את מפתחות המכונית, יורד במדרגות בריצה וממשיך לרוץ אל מפרצי החניה. הבלש מרקס לא נראה באופק, אבל המסחרית שלו עדיין חונה שם. אני נוסע היישר לדירה של אמילי בשיכון גריינג'. אין זכר לב מ וו של טומי, אז אני מסתכן ועולה לדירה. אני דופק בדלת וצועק את שמה דרך חריץ המכתבים, אבל אין תגובה. אני יורד בחזרה למכונית ונשען בגבי על מכסה המנוע בתקווה שיצוץ לי רעיון טוב יותר בנוגע לאיפה שהיא עשויה להיות. סנאי מופיע פתאום מתחת לעץ הדובדבן הסמוך למכונית ומתיישב על רגליו האחוריות. הוא מוכן לשיחה.
"מה קורה איתך, חבר? אתה נראה מבולבל ונסער. יש לך איזו דילמה שצריך לפתור?" אני שואל את עצמי בשמו.
"כן, דווקא דילמה גדולה. אני חושב שטומי חטף את החברה שלי ומחזיק אותה איפשהו בניגוד לרצונה."
"'חברה', מה? אז זה רשמי או שזאת סתם פנטזיה?"
"שאלה במקומה. זה לא רשמי, לפחות בינתיים."
"בניגוד לרצונה, אתה אומר? שקלת את האפשרות שטוב לה במקום שהיא נמצאת בו?"
"לפי מה שאמרו לי, נשמע שהיא לא רוצה להיות שם. זאת בדיוק הדילמה שלי, ואני לא אדע את התשובה עד שאמצא אותה."
"אז למה שלא תשאיר את זה למשטרה? שהם יעשו את העבודה הקשה. חשבת על זה שהם הרבה יותר כשירים למשימה הזאת ממך?"
"כן, ויכול להיות שהם כבר מצאו אותה, אבל זה לא אומר שאני לא צריך לנסות. אני לא אירגע עד שאדע."
"נראה לי שאתה צריך לחשוב יותר בכיוון של מנוחה, חבר. תן לדברים להתגלגל באופן טבעי. חשבת על זה שרוב היוזמות שלך נגמרות רע?"
"כן, אני יודע, אבל בטח יש משהו שאני יכול לעשות."
"איך הגעת למסקנה הזאת? כולנו יודעים שאתה חסר תועלת, אז למה אתה לא מבין את זה?"
"זאת אמירה קשה. אפשר לשאול אותך משהו?"
"אני לא יכול למנוע ממך לשאול, בהתחשב במערכת היחסים שלנו. אתה מושך בכל החוטים."
"טוב, אז תגיד לי: למה אנשים חושבים שאני רכרוכי ומרשים לעצמם להיכנס בי?"
"פשוט מאוד. אתה כל כך רוצה שיחבבו אותך, שזה כתוב לך על המצח וזועק לשמים. הם יודעים שלא יהיו לזה השלכות, אתה תספוג הכול כמו ספוג. אולי תחשוב איך אתה מפסיק ליצור את הרושם הזה. זאת החלטה שלך, אתה אשם אם זה לא עובד. אולי תשקול להתבגר."
הסנאי צונח לרגע על כפותיו הקדמיות ושוב מזדקף לתנוחה החמודה שלו. שני עלי כותרת של תפרחת דובדבן נדבקו לכפותיו הקדמיות, והוא מחכך אותם בלחייו. הם נראים כמו קונפטי, ואני מבין מיד איפה הם מחזיקים את אמילי.
"נראה לי שאני יודע איפה היא," אני קורא.
"אז תגיד למשטרה, חתיכת ליצן עם אף ארוך."
"אתה רוצה שאקח ממך את כל האגוזים?" אני שואל.
"ככה יותר טוב. אני מקווה שתמצא אותה."
אני מנופף לו לשלום, נכנס למכונית ויוצא לכיוון סיידנהאם. כשאני חוצה את קמברוול, אני רואה ניידות משטרה וקהל סקרנים מחוץ למשרדים של סיטיסייד. אולי הם כבר תפסו את טומי וייתכן שגם את אמילי, אבל תחושת הבטן דוחקת בי להמשיך במשימת ההצלה המוזרה שלי.
אני מגיע לבית של ברנדן בתוך עשר דקות ונכנס בשער. הוא נטרק מאחורי בנקישה מתכתית וסותם את הגולל על האפשרות שלא יבחינו בי. סרט משטרתי חוסם את הדלת הקדמית. אני תוהה אם טומי היה מעז להביא הנה את אמילי, בהתחשב בעובדה שהמשטרה היתה פה לא מזמן, ועוד במסגרת חקירת רצח שעדיין מתנהלת. מצד שני, ברנדן לא נרצח כאן, ואין ספק שהשוטרים כבר ערכו פה חיפוש מקיף. אז אולי זה דווקא המקום המושלם להסתיר אותה. השביל שמקיף את הבית מכוסה בשטיח של פרחי דובדבן, שבמקומות מסוימים מגיע לעובי של שלושה סנטימטרים. המשטרה הדביקה סרט גם על הדלת האחורית, אבל מישהו הסיר אותו ושמט אותו על השביל. אני דופק כמה פעמים, אבל אין תשובה. ואז פתאום אני שומע קול נשי עמום בוקע מצד שמאל שלי למטה.
"הלו! הלו! יש שם מישהו?"
אני מזהה את הקול של אמילי והבטן שלי מתהפכת.
"הלו? אמילי? זאת את? את שומעת אותי? זה אני, גארי. את בסדר?"
כשהיא עונה, אני שומע אותה הרבה יותר בבירור. "אתה חייב להוציא אותי מפה, מהר!"
הקול שלה בוקע מתוך הלבנה המחוררת שנמצאת ממש מעל מפלס הפטיו הקטן. אני משתופף על הברכיים ואומר לה שתיגש לדלת האחורית.
"אני לא יכולה," היא אומרת. "אני כלואה במרתף המזוין הזה. אתה חייב להיכנס ולפתוח את הדלת."
"אין לי מפתח, אמילי."
"אז תנפץ איזה חלון, או שתשבור את הדלת המזוינת."
"את בסדר? לא ענית לי."
"כן, אני בסדר. כיסיתי את כפות הרגליים בכובע צמר. בבקשה, תוציא אותי מפה!"
אני מרים עציץ טרקוטה גדול וזורק אותו על הדלת האחורית כדי לשבור את אשנב הזכוכית העגול. העציץ נופל על השביל ומתנפץ לרסיסים, ועכשיו יש סדק רציני בזכוכית. אני שוקל לגמור את העבודה בעזרת המרפק, אבל אין לי את הביטחון הדרוש כדי לרסק אותו. אני סורק את הגינה הקטנה ומחפש משהו שאוכל לסיים את העבודה בעזרתו. מבטי נופל על מתקן האכלה לציפורים לצד הגדר החיה. הוא ניצב על עמוד מתכת גבוה, ובראשו כמה ענפים קטנים שעליהם מונח המזון. אני מנענע אותו בכוח ומצליח לחשוף את תחתיתו, שקבורה בעומק כעשרים סנטימטר. עכשיו יש לי ביד מין רומח או כידון כשיר לתעופה, ואני מטיח את הקצה המחודד באשנב ומצליח לרסק אותו. אני משחיל את היד פנימה, משחרר את הבריח ופותח את הדלת. אני מתקדם במסדרון, כשהמטבח משמאלי. אני יודע שאמילי נמצאת ממש מתחת למטבח, אבל בדיקה מהירה מגלה שאין שם דלת. אני ממשיך הלאה, עד שאני רואה דלת מתחת לגרם המדרגות הראשון. היא מאובטחת במוט מתכת גדול שמונח על שתי תושבות זקופות. אמילי מתחילה לצעוק מעבר לדלת.
"אני כאן! אני כאן!"
אני בועט במוט המתכת, והוא מתעופף ממקומו ללא התנגדות. אני פותח את הדלת ורואה אותה, עדיין בחליפת המכנסיים הירוקה של גרייס ועדיין מהממת. היא נופלת על צווארי ומחבקת אותי כמו שמבוגרים מתחבקים.
"תודה, גארי, תודה רבה. אלוהים, הרגליים שלי קפואות."
"מי כלא אותך כאן? טומי?"
"כן, אין לי מושג מה הוא מתכנן, אבל כדאי שנעוף מפה מהר לפני שהוא יחזור."
"אבל את בסדר, כן?"
"כן, ברור, חוץ מהרגליים הקפואות."
אני מחבק אותה הכי חזק שאפשר במסגרת כללי הנימוס.
"אני יודע שזאת לא את," אני אומר.
"על מה אתה מדבר?"
"לא את אמרת למק'קוי שהסתרתי את הדונגל."
"למה בכלל חשבת ככה?"
"לא יודע, אבל חשבתי, וטעיתי ואני אוהב אותך."
"לא נכון."
"טוב, אולי לא, אבל את מבינה למה אני מתכוון."
"ברור שאני מבינה. עכשיו בוא נעוף מפה."
היא מובילה אותי במסדרון הקצר לעבר הדלת האחורית. כשאנחנו יוצאים לגינה, אנחנו רואים את טומי מתקדם בשביל לצד הבית. אנחנו לכודים גופו הכבד והמגודל חוסם את הדרך היחידה החוצה.
"פאק," אני פולט בחצי לחישה.
"עוף מפה, טומי!" צועקת אמילי.
"שככה יהיה לי טוב, שניכם פה. ממש יום המזל שלי, חה חה חה," הוא עונה.
אנחנו נועצים מבטים זה בזה למשך כמה שניות. אני מרגיש שאמילי נסוגה בחזרה לתוך הבית מאחורי.
"אתה מביע דעה, טומי?" אני שואל.
"מתחצף, מה? הצמחת ביצים. חושב שיש לך סיכוי? חה חה חה!" אומר טומי ומחייך את החיוך המת שלו. אני מרים את הכידון המאולתר שלי מהאדמה.
"תגיד, טומי, אתה הרגת את ברנדן?" אני שואל.
"ברור. זה התפקיד שלי. אז מה?" הוא עונה, כאילו דיברנו על הזמנת פיצה.
"למה?" אני שואל.
"כי אמרו לי. עכשיו תסתום את הפה ותענה לי נראה לך שיש לך סיכוי, גמד?"
אמילי יוצאת מהבית עם מוט המתכת שחסם את דלת המרתף. היא עונה בשם שנינו:
"כן, טומי, נראה לנו שיש לנו סיכוי."
"בזמנך החופשי," אני מוסיף. אני לא מזיע. הפחד שלי נסק לגבהים חדשים. אבל אולי האיברים הפנימיים מזיעים, כי הקרביים שלי נהפכו לעיסה.
טומי מתקדם לעברנו לאט. אני מכוון את הקצה המחודד של החנית שלי לעברו, ואמילי מרימה את מוט המתכת מעל הכתף.
"מק'קוי ופיטרסון נעצרו. המשטרה עוקבת אחריכם כבר חודשים," אני פולט. "אמרתי להם שאמילי כאן," אני משקר. "אני מניח שהם יגיעו בכל רגע. כדאי שתעוף, טומי. זה הסיכוי הכי טוב שלך, אחי."
"אני חולק עליך," הוא עונה.
האומץ שלי מתפוגג עם כל צעד שהוא עושה לעברי. מטרים ספורים מפרידים בינו לבין החנית שלי. זאת ההזדמנות האחרונה שלי, ולצערי הרב אני לא מסוגל. טומי לופת את החנית ושולף אותה מידי במשיכה יורקשיירית חזקה. ואז הוא מכוון את החוד אל הפנים של אמילי.
"לכי תחכי לי במכונית," הוא מורה לה.
"אין מצב," היא עונה ומניפה את המוט גבוה יותר מעל הראש כדי להבהיר את כוונתה.
"תעשי את זה, אמילי," הוא אומר. "את לא רוצה לראות מה אני עושה לאפס הפתטי הזה."
"אין שום מצב," היא אומרת.
"תעשי מה שאני אומר," ממשיך טומי. "את יודעת שזה לא ייגמר טוב אם אני אצטרך להכריח אותך."
"טומי, זה נגמר בינינו. לך תמצא מישהי אחרת להרוס לה את החיים," עונה אמילי ונראית שלווה ואסופה לגמרי.
"זה בדיוק העניין," אומר טומי. "אנחנו חיים בתקופה מוזרה ואין הרבה בנות כמוך בשטח. אתה מסכים איתי, גארי?"
אני לא מצליח לחשוב על תשובה. הוא מנמיך את החנית ונועץ את החוד בדשא.
"אז מה, אמילי יקירתי, את מעדיפה אותו על פני? כי נראה לי שזאת תהיה טעות גדולה."
"אני אגיד לך מה תהיה טעות גדולה," אומרת אמילי. "אם אני אתן לך אפילו סיכוי אחד קטנטן ואחזור אליך. אני שונאת אותך, אני שונאת את הפרצוף שלך, אני שונאת את הקרחת המנומרת שלך, אני שונאת את איך שאתה מדבר, אני שונאת את איך שאתה מתייחס אלי. יודע מה? אפילו במרתף הרגשתי חופשייה יותר ממה שהרגשתי איתך. אתה מחליא אותי, ובזכות גארי הבנתי מה זאת חברות אמיתית. אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים!"
רטט קל שחולף בלחי של טומי מעיד שנאום התוכחה שלה פגע בו. אני מרגיש את השינוי באוויר.
"אם זה מה שאת רוצה, זה מה שתקבלי, יקירתי," והוא מרים את החנית ומיידה אותה. החוד ננעץ בכף הרגל היחפה של אמילי. היא צורחת בכאב ונופלת, והחנית נותרת זקופה ומרתקת את כף הרגל למקומה בעודה מתפתלת על הדשא בייסורים. אני מתכופף מיד כדי לנחם אותה, אבל טומי צולל לעברי ומפיל אותי על הגב. הוא מתיישב בפישוק על החזה שלי ומרתק את זרועותי לאדמה בברכיו. אמילי מתחילה לזחול לעבר הדלת, ואני שומע שהיא מייבבת ומתנשפת בכבדות. פניו הגדולות, הימי ביניימיות של טומי גוהרות מעלי, רוויות שנאה יורקשיירית צרופה.
"בחייך, טומי, מה אתה עושה?" אני מפציר.
במקום לענות, הוא מכניס לי אגרוף באף.
"לך תזדיין," הוא אומר ומכניס לי עוד ועוד אגרופים, מלווים בקללות כועסות יותר ויותר. אני מרגיש שדם זולג מהאף שלי אל הלחיים. השפתיים נהפכות לעיסה ועכשיו אני מרגיש טעם של דם. הוא מפסיק להכות אותי ותופס את שני צדי הפה שלי ביד אחת, כך שהשפתיים שלי משתרבבות לצורת הספרה שמונה. פתאום אני שם לב שהוא מחזיק סכין ביד השנייה, והקצה שלה נמצא במרחק סנטימטרים מהלחי שלי. אני לא מסוגל לדבר. הפחד שוב משתק אותי.
"קדימה, גארי. בוא נשיר קצת לפני שאני מחסל אותך," הוא אומר. אני שומע את אמילי מייללת וצווחת מכאב. "קדימה, בוא נשיר ביחד. זאת דרך נהדרת להיפרד." הוא מתחיל לשיר את ההמנון:
אלוהים, נצור את מלכתנו רבת החסד
תאריך ימים מלכתנו האצילה
אלוהים, נצור את המלכה
"קדימה, גארי. שיר איתי. כולם אוהבים את ההמנון," מורה טומי, מרפה את אחיזתו בפה שלי ומתחיל לנעוץ את חוד הסכין בצווארי. אני לוטש מבט מתריס בעיניו, מפציר בו ללא מילים שיממש כבר את האיומים שלו. הוא מגביר את עוצמת השירה:
נה נה נה נה נה נה
אושר ותהילה!
פתאום אני רואה מאחוריו הבזק ירוק, ואמילי מגיחה מתוכו בפרץ של אנרגיה. האלילה הירוקה מנחיתה את מוט המתכת על עורפו בכל הכוח. הוא צונח עלי, ואני מרגיש את מלוא כובד משקלו על הפנים והחזה שלי. אני מצליח לגלגל אותו מעט מעלי ולהשתחל מתחתיו. אני נעמד מעליו על הדשא ומסדיר את הנשימה, מתלבט אם לנסות לחסל אותו או לטפל באמילי. עיניו עצומות ונראה שהוא נושם בקושי. אמילי נפלה, ואני רואה שהחור הפעור בכף רגלה שותת דם. אני רץ למטבח, מוצא מגבת, חוזר וקושר אותה בחוזקה סביב כף הרגל שלה בניסיון לעצור את הדימום. מגבת המטבח מעוטרת בגרביים בהירים.
"איזה חרא, אמילי. את בסדר? זה נראה ממש רע..."
במקום לענות, היא פולטת יבבה עמומה. אני שומע את טומי נושף בחדות ורואה שהוא מזיז את הידיים לאט על החזה. אני חייב להרחיק אותה מפה לפני שהוא יתאושש. אני מהדק את הקשר במגבת ומרים אותה בזרועותי.
"תוריד אותה," אומר טומי.
אני מסתכל לעברו ורואה שהוא מתרומם מהדשא. הוא מכוון אלי אקדח.
"תוריד אותה," הוא חוזר ואומר. "לא כדאי שהיא תחטוף כדור בטעות, נכון?"
אני עושה כמצוותו ומניח אותה על הדשא בעדינות מרבית. האקדח שהוא מחזיק זהה לזה שהיה במשרדו של מק'קוי. "זה לא אקדח אמיתי, טומי. בחייך, בוא נגמור עם זה ונזעיק אמבולנס בשביל אמילי. היא נפצעה ממש קשה."
"במי אתה מעדיף שאני אירה, בך או באמילי? הבחירה שלך. כי לי זה מעניין את התחת," הוא אומר בנימה שמעידה שזה באמת ובתמים מעניין לו את התחת. אני בוחן את האקדח ומתחיל לפקפק בכך שהוא זהה לזה של מק'קוי. הוא נראה גדול יותר, והברק שלו שונה. אולי אנחנו באמת בסכנה.
"אולי פשוט לא תירה באף אחד, טומי?" אני אומר.
"זאת אפשרות, אבל זאת לא האפשרות המועדפת עלי. קדימה, אם היית צריך לבחור, במי היית רוצה שאני אירה?"
"תירה בי, טומי," אני אומר. "קדימה, תירה בי ותראה איך זה מקדם אותך. ואני ממליץ שמיד אחר כך תירה בעצמך ותיתן לאמילי לחיות את חייה כמו שלא נתת לה עד עכשיו."
אני שומע מסוק משטרתי מתקרב והמון ניידות משטרה. כנראה גם טומי שם לב לרעש, כי הוא מעיף מביט למעלה.
"תודה, גארי, עזרת לי להחליט," הוא אומר ומכוון אט אט את האקדח אל אמילי. העיניים שלה נפערות ונראה שהיא מנסה לעכל את השתלשלות האירועים.
הבעתו של טומי משתנה, וכל ספק שעוד נותר בו מתפוגג. הוא מהדק את אחיזתו באקדח. אני מתקדם קצת ונופל על אמילי כדי להגן עליה מפני הכדור. כשאני נוחת, אני שומע את האקדח יורה פעמיים. בדממה שמשתררת אחר כך, המוח שלי מנסה להבין אם חטפתי כדור. אני לא מרגיש כאב, ואני מתרומם מעל אמילי ובודק אם היא נפגעה. אני מעיף מבט אל טומי כדי לבדוק אם הוא מתכוון לירות שוב ורואה שהוא שרוע על גבו על הדשא. חסר לו נתח גדול מהפנים, סביב עין שמאל, וגלגל העין משתלשל מהארובה. הוא ירה בעצמו.
אמילי מייבבת בכאב, ואני פונה אליה שוב. היא שוכבת ישר ומחזיקה את המותן. אני מזיז את היד שלה הצדה בעדינות ולא רואה שום סימן לפגיעה. אני תופס את רצועת התיק ומסיר אותו מעל המותן שלה. בצד יש כתם דם ובמרכזו חור. הכדור חדר דרך המותן ויצא מהצד השני. בתוך התיק יש ספר, ואני רואה שהכדור חלף דרכו לפני שננעץ במותן של אמילי. יש מעט מאוד דם, אבל אין ספק שאמילי נורתה.
"תשכבו על הבטן עם הידיים מאחורי הגב!"
שוטר חמוש מנופף לעברי באקדח.
"שניכם! על הבטן, עם הידיים מאחורי הגב!"
אני מרפה מאמילי ועושה בדיוק מה שהוא אמר לי.
"היא חטפה ירייה במותן. הוא ירה בה ואז בעצמו. אתה חייב לעזור לה," אני צועק ומרגיש את המתכת הקרה של האזיקים על שורשי כפות הידיים. השוטר מושך את זרועותי ומעמיד אותי, ואני רואה מולי את הבלש מרקס שזה עתה נכנס לגינה, עדיין בסרבל.
"מה אתה עושה פה?!" הוא נובח. "אמרתי לך להישאר בבית."
אני פורץ בבכי, בגלל הטירוף הכללי. אני שומע את אמילי מייבבת בין גניחות הכאב.
"תודה," אני אומר לו. "תודה רבה."
אני שומע צופר של אמבולנס מתקרב.
מרקס מניח יד מנחמת על כתפי. "כף הרגל שלה נראית די רע והפרצוף שלך מרוסק," הוא אומר. "אבל אני בטוח ששניכם תהיו בסדר. תגידו תודה שהוא לא הרג אתכם."
שוטר במדים כורע לצדו של טומי ומחטט בבגדיו. הוא שולף דונגל צהוב קטן.
"זה הדונגל?" הוא צועק לעבר מרקס, שמביט אלי לאישור.
"כן," אני ממלמל. "הוא מוגן בסיסמה, אבל אני יכול לתת לך אותה היא נמצאת בטלפון שלי."
הפרמדיקים מגיעים ומטפלים באמילי. אחד מהם מאשר למרקס שטומי מת. אותי משחררים מהאזיקים ומובילים לאמבולנס, שם פרמדיק בודק אותי ומנקה את פני. כעבור זמן קצר מגלגלים את אמילי באלונקה לתוך האמבולנס ומסיעים אותנו יחד לבית החולים. אני מחזיק לה את היד כל הדרך, ואחרי עשר דקות בערך, חצי חיוך מפציע על פניה.
"אמרו לך פעם שאתה שפן?" היא שואלת.
"מעניין שאת שואלת. כן, כמעט כל מי שפגשתי בשבוע האחרון אמר לי את זה," אני עונה.
אמילי מרימה מעט את הראש כדי לוודא שהפרמדיק לא שומע ואומרת לי בחצי לחישה:
"לגבי הדונגל חשבתי על זה, ויכול להיות שהשם שלי מופיע שם. עזרתי לטומי בכמה משימות. אני עלולה להסתבך."
"אל תדאגי, את לא מוזכרת שם."
"איך אתה יודע?"
"אני פשוט יודע. אל תדאגי."
היא מפוצצת במשככי כאבים, ואני בכלל לא בטוח שהיא מודעת לשיחה, אבל היא ממשיכה: "חטפתי כדור במותן, נכון? זה נורא?"
"הרבה פחות נורא ממה שהיה יכול להיות אם לא היה לך ספר בתיק."
"איזה ספר?"
"'תסביך קלמנטיין'. הוא הציל את חייך."
היא שוב מחייכת ושואלת, "באמת העדפת שהוא יירה בך ולא בי?"
"למען האמת, חשבתי שזה אקדח צעצוע, אז אמרתי את זה רק כדי להרשים אותך."
"לא מאמינה לך," היא עונה.
היא מפנה אלי את שפתיה לנשיקה, אבל נרדמת לפני שאני מספיק להגיב.
- אחרית דבר -
כחצי שנה אחרי תקרית הירי בגינה האחורית יצאתי מהפגישה האחרונה עם הבלש מרקס ועמיתיו מהצוות למלחמה בשחיתות. הוחלט לא להגיד נגדי כתב אישום, אבל ביקשו שאעיד במקרה הצורך. אחד עשר שוטרים מתחנות שונות בדרום לונדון ושלושה עובדים של סיטיסייד היו עצורים לעת עתה בהמתנה למשפט, לאחר שהואשמו בשלל סעיפים, החל בשיבוש הליכי חקירה וכלה בקשירת קשר לרצח. הבלש מרקס מאמין שמק'קוי ופיטרסון יקבלו כל אחד לפחות עשרים שנות מאסר. המסמך של ברנדן היה המסמר האחרון בארון הקבורה שלהם. אמילי לא הואשמה בדבר. ליוויתי אותה לשני התשאולים שערכו לה במשטרה ווידאתי שהיא תענה על כל השאלות ב"אין תגובה". לפי השאלות היה ברור שאין להם מושג על שתי המשימות שהיא ביצעה מטעם מק'קוי וטומי.
כדי לחגוג את קצו של סיוט הדונגל, אמילי הציעה שהיא, אני, גרייס ולאסו ניסע לברייטון ונבלה יום על החוף. מטבע הדברים, התיישבנו על הספסל האהוב על אמילי והשקפנו על מי השופכין הכחולים אפורים של תעלת למאנש. אכלנו גלידה בגביע בשלל הטעמים שנשפכו מהמכונה בלחיצת ידית. השמש זרחה, השחפים התווכחו על נדידה ובטיילת עמד ריח של פלפל חריף ואדי קונכיות. הייתי מאושר. אני חושב שכולנו היינו מאושרים. אמילי לא הזכירה את טומי או את הירי כבר חודשיים בערך.
"דיברתי עם אמא שלי," היא הכריזה פתאום. "אבא הוריש לה את המלון והביע רצון שאני אנהל אותו. אמא אומרת שאין לה בעיה עם זה. או שזה הניסיון האחרון שלו להתפייס, או שזה העונש האחרון שהוא שולח לי מהקבר."
"והרעיון מוצא חן בעינייך?" שאלה גרייס. "מקסים כאן. הרבה יותר נחמד מפקהאם המזוינת."
"טוב, נראה לי שאני יכולה לנסות לעדכן את המלון, למשוך צעירים, לרענן את העניינים. יש לי המון רעיונות, וזאת הזדמנות מדהימה. כבר לא כואב לי מהניתוח, ונראה לי שאני מוכנה לאתגר."
"את צריכה לעשות את זה," אמרה גרייס. "אין ספק. אל תחשבי פעמיים, פשוט תגידי כן ותצאי להרפתקה חדשה. כמו שאני תמיד אומרת לו, מתחילים לחיות רק כשיוצאים מאזור הנוחות."
"תסכים להצטרף אלי ולעזור לי לנהל את המלון?" שאלה אותי אמילי. רציתי להגיד כן מיד, אבל הרגשתי שעדיף לזייף קצת היסוס:
"מה עם העבודה שלי?" שאלתי.
"אתה שונא את העבודה שלך," אמרה אמילי.
"אתה שונא את העבודה שלך," אמרה גרייס.
"אולי, אבל המשכורת סבירה והיא מספיקה לנו."
"המשכורת מחורבנת, ולא תהיה לך שום בעיה למצוא עבודה בתחום גם כאן," אמרה אמילי.
"היא צודקת. יש כאן המון עניינים משפטיים," אמרה גרייס. "מרגישים את זה בעצמות."
"או שכן או שלא," עניתי. "אבל כך או כך, לא נראה שאני מסוגל להשאיר את גרייס לבד בשיכון. אנחנו דואגים אחד לשני, וזה פשוט לא יהיה הוגן."
"גם גרייס יכולה לעבור הנה. היא תתעסק בטכנולוגיה ותעדכן את המערכות," אמרה אמילי.
"מערכות חייבים לעדכן, גארי, זאת פשוט עובדת חיים," הוסיפה גרייס.
"ואת רוצה לעבור לפה, גרייס?" שאלתי אותה.
"בלי להניד עפעף," היא ענתה. "אתה יודע שהבת שלי גרה כמה קילומטרים מכאן, בלואיס. אולי תעזור לי ליצור קשר עם הנכדה שלי אוי, ואני יכולה לעבור פה את הניתוח בירך. איזה מקום נחמד להתאושש בו..."
הרגשתי שטמנו לי מארב.
"חשבתי שאת נהנית בפקהאם," אמרתי לאמילי. "לגור ביחד, לעבוד בבית הקפה של ויין, לשתות בגרוב, ללכת לאיזה שוק בסוף השבוע..."
"אני אוהבת את זה, אבל אלה החיים שלך, גארי. לפעמים אני מרגישה שפשוט תפסתי טרמפ ואני נהנית מהנסיעה עד שייגמר לנו הדלק," היא ענתה ונראתה פתאום רצינית.
"זה תמיד קורה עם החברות שלו. הוא הודה בפני הרבה פעמים," הוסיפה גרייס בהבעה זחוחה להפתיע.
"נעשה את זה בשבילנו, גארי - הרפתקה גדולה ומטופשת, עם המון אפשרויות."
"כן, נוכל לפשוט רגל, להיזרק לרחוב ולנקר שאריות כמו השחפים."
"אז מה? הם נראים לי מאושרים," אמרה אמילי.
"דיברתן על זה מאחורי הגב שלי?"
"לא," הן ענו פה אחד.
השיחה יצאה להפסקה כשכולנו ליקקנו את הגלידות שלנו. אין ספק שהיה לי הרבה חומר למחשבה. בסופו של דבר, אמילי קטעה את הדממה.
"גרייס, את עדיין כועסת עלי כי הרסתי את חליפת המכנסיים שלך?"
"אל תקשקשי בשכל," ענתה גרייס. "אף פעם לא כעסתי עלייך." היא הצביעה עלי בגביע והמשיכה. "זאת היתה אשמתו. הוא היה צריך לחסל את הבריון ההוא כשהיתה לו הזדמנות. הוא כזה שפן."
"כן, אה?" הסכימה אמילי.
שתיהן צחקו, ולאסו כשכש בזנב בעוצמה כזאת שנראה שהוא מנסה להמריא אל העתיד.
תודות
תודה לעורכת שלי הולי האריס, על התמיכה, על המשוב היקר מפז ועל העידוד.
תודה לבן שלי הארי, שעיצב את עטיפת הספר. הוא היה הראשון שקרא את הטיוטה והוא הצביע על הרבה כשלים והציע רעיונות לשיפור. הוא גם צפה איתי מרצונו בכדורגל במשך שעות כשהייתי זקוק להפסקה מאמילי, גרייס וגארי.
תודה לידידי הוותיק צ'רלי היגסון, שמסר לי רשימת כשלים מקיפה בספר. תיקנתי כמעט את כולם. מימי לא פגשתי תומך נאמן כל כך. מת עליו.
תודה לליסה קלארק ולאחי סיימון, שהקדישו מזמנם כדי לקרוא כל טיוטה ושיבחו אותי מספיק כדי שאמשיך להתקדם.
תודה לאשתי ליסה, על השיטות המעולות שלה.
ומעל לכול, תודה ולהתראות לחברתי וחתולת סודי מייביס, שזנחה את ברכי לנצח בדיוק כשסיימתי את הספר. אני מתגעגע אלייך בכל יום.
בוב מורטימר / תסביך קלמנטיין
The Satsuma Complex
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
