אחד הדברים הבולטים בסדרת התעודה המצוינת "קורין אלאל: סיבוב פרידה", העוקבת אחר השנה האחרונה בחייה של הזמרת, הוא החיוך שלה: למרות מאבקה במחלה המייסרת והידיעה שזמנה הולך וקצר, הוא נוכח שם כל הזמן, ובגדול. החיוך הזה חזר והופיע גם בחלק לא מבוטל מהלחנים שאלאל כתבה לאורך השנים, והוא נמצא גם באי-פי החדש והיפה "צמות קלועות", שהיא יצרה יחד עם המוזיקאי משה ולדמן ושיצא לאחרונה עם תום שנת האבל על לכתה. זה בולט קודם כל בעיקר ב"קליק" המוצלח עם הגיטרות המתגברות מדי פעם ובנגיעות האלקטרוניות העדינות המרככות אותן.
ששת השירים המרכיבים את "צמות קלועות" – הנמשך בסך הכל 17 דקות ו-44 שניות – מהווים את אחת העבודות המדויקות של אלאל מהשנים האחרונות. ולדמן ואלאל ביקשו, וגם הצליחו, לבנות כאן גשר איתן בין העולם שלו, אדם דתי שהביא את המילים שכתב אביו צבי (צ'יקו), לבין העולם שלה, רוקרית חילונית שידעה לפרוץ גבולות מוזיקליים ותרבותיים. ובדומה לעטיפה, גם השירים הם מעין ויטרא'ז שמציג חיבור נכון בין שני מלחינים ומוזיקאים המשלימים זה את זו, כפי שהם שרים בשיר הפותח, "אגלה פניך" ("הִגַּעְנוּ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה / הַשָּׁמַיִם לְךָ / וְהַתְּהוֹם לִי נִבְרָא") או ב"משה" עם הלחן היפה, המגיע לקראת הסוף ("עַד שֶׁבְּמוֹצָאֵי יוֹם הַקָּדוֹשׁ עָלָה לַעֲצֹר אֶת גַּלְגַּלֵּי הַקְּרוֹנוֹת/ כמו תְרִיסִים הַמְּגִיפִים שֶׁקָּרְבוּ זֶה לזֶה כָּל הַלַּיְלָה").
על אף שרק שניים מנגנים כאן (אלאל בגיטרות ועופר מאירי בקלידים), הסאונד אינו רזה. המשלב הלשוני ועולם המושגים המאפיין את הטקסטים שונים מאלו שאלאל שרה עד היום, אך לפחות ב"פינגוונים" ניתן לראות מעין התכתבות עם "אנטארקטיקה", ולו רק בגלל ההקשר הגיאוגרפי.
למרות העובדה שאלאל זכתה להערכה רבה, היא ידעה גם לא מעט כישלונות מסחריים, ולמעשה, מרבית אלבומיה, בוודאי במאה הנוכחית, התקבלו באדישות מצד המבקרים והקהל. אפשר רק לקוות ש"צמות קלועות" יזכה ליחס אחר.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.12.25
