לאורך ששת השבועות האחרונים האתר של מועדון הבארבי ביפו נראה כמו בית קברות להופעות: האמנים והאמניות הגדולים בארץ המשיכו לככב שם באירועים שלא היה ברור מתי יוכלו להתרחש. עד אתמול גם השערים היו נעולים, למעט זמן קצר לפני חג הפסח, וגם זה כדי לארוז משלוחי מזון עבור עובדי ועובדות תעשיית המוזיקה, ששוב מצאו את עצמם בלי פרנסה ובלי מישהו שיורק לכיוון שלהם.
עלמה גוב מבצעת את "רק החיים" בחניון גן העיר
(צילום: שירה שבתאי, באדיבות יחידת הצעירים של תל אביב)
וכך בכל העיר שפעם נקראה "ללא הפסקה", ועד לפני שתי יממות התרוקנה לעת שקיעה והשאירה אחריה שקט פוסט-אפוקליפטי. החיים בצל האזעקות נדדו אל מתחת לאדמה, שם הוקמו ערי אוהלים בתחנה המרכזית, דיזנגוף סנטר ותיאטרון הבימה. אלא שגם בסיטואציה כה קיצונית, משהו צריך לקרות. והוא התרחש בקומה מינוס שתיים של גן העיר בתל-אביב, למשל, שם מתחת לתקרות הנמוכות ובין צינורות חשופים ותעלות אוורור תעשייתיות הוקמו במות. אפילו במוזיאון תל אביב חשפו יצירות שמאוחסנות במרתפים הממוגנים, ובחדרי החזרות מתחת לאולם רקנאטי הציגו יצירות נבחרות מתוך התערוכה "סוף היום: מאה שנים לתנועת האובייקטיביות החדשה". אז היוצרים עוד ניסו להתאושש ממה שנקרא אז "המלחמה הגדולה", ולא תיארו שתכף תגיע אחת נוספת. הלופ האינסופי הזה מרגיש מוכר מדי.
אלמלא הנסיבות, עוד אפשר היה לחשוב שמדובר בסצנה מחתרתית חדשה בנוסח ברלין. אבל האמת רחוקה מלהיות טרנד לוהט: היא בסך הכל הייתה רק פתרון זמני והכרחי עבור אנשים שפשוט היו מוכרחים להחליף את צלילי ההתרעה של פיקוד העורף בסאונד קצת יותר שפוי.
לא ככה דמיינה דניאל רובין את ההופעה הראשונה שלה אחרי לידת בתה הבכורה, אבל שירים שכתבה בעקבות 7 באוקטובר, כמו 'יפה נורא // עצוב מאוד' לוכדים מהות מוכרת שהפכה לשגרה. "כשסוף העולם התקרב רצינו לעשות ילדים", היא שרה בחניון גן העיר, במסגרת יוזמה חינמית של מרכז ענב לתרבות. בשביל לעלות על הבמה המאולתרת, רובין השאירה את אביגיל, בתה התינוקת, אצל סבא וסבתא באזור השרון, לשם עברו זמנית בעקבות פגיעה של טיל איראני קרוב לביתם בתל אביב.
האינטימיות המחוספסת של החלל יצרה מפגש חד-פעמי בין רובין לקהל שיושב על כיסאות כתר פלסטיק, כמו איזה רגע סודי ששייך רק למועדון מעריצים מושבעים. הקאבר המרגש ללהיט של קרן אן, Not Going Anywhere, התחלף בתרגום לעברית במנטרה חיובית: "חברים באים-הולכים פתאום, אני נשארת במקום". הגעגוע והכאב חוזרים גם ב"פורטוגל", שיר שמוקדש למקורבים שעזבו את הארץ: "בגוף כואב/ מאה טון על הלב/ הלוואי וזה הכי נמוך שזה יהיה". בקומה מינוס שתיים - הכי נמוך שיש - כבר לא נשאר אוויר.
שבוע לאחר מכן, אותה הבמה אירחה את עלמה גוב, ביוזמה אחרת של מחלקת הצעירים בעיריית תל אביב. את כיסאות הפלסטיק החליפו מחצלות שנפרסו על רצפת הבטון, והן נשטפו באורות ניאון ורודים. ברגע שהשיר הנכון התנגן - "זה הסוף", במקרה הנוכחי - הקהל קם, רקד ושר ביחד: "אין פה עתיד, אין פה עתיד".
גוב ביצעה גם את "רק החיים" של לאה שבת, שזכה לאחרונה לחיים מחודשים בגרסה של אביגיל רוז. "סך הכל אני רוצה לחיות את חיי בשקט, לא רוצה מלחמות", שרה הזמרת שבעצמה למדה מוזיקה בפנימייה לאמנויות בעוטף עזה, ומכירה את הדיסוננס המדמם שהתחבא מאחורי הנופים הכי יפים בארץ.
4 צפייה בגלריה
"לא רוצה מלחמות". עלמה גוב בהופעה בחניון גן העיר
(צילום: שירה שבתאי, באדיבות מחלקת הצעירים של תל אביב)
גם בדרום העיר ניסחו את התשובה המקומית למועדונים האפלוליים של אזורי התעשייה האירופיים - כשהמרץ 2 אירח אף הוא הופעות אינטימיות בהשתתפות אמנים כמו רועי ריק, נעם רותם ורותם בר אור. ואילו המרתף, חלל חדש שנחנך במהלך המלחמה בבית רדיקל, הציע ליין של מסיבות והופעות. אחת מהן היא של הרכב הפופ האלטרנטיבי קיקי מלינקי. השיר "עד שזה יעבור" שלהם מבטא היטב את מעטה החרדה שהקיף אותנו למעלה מחמישה שבועות. הסולנית יסמין רביב שרה "אני לא מתכוונת להרוס ת׳אווירה/ אני פשוט קצת מפחדת שהסוף קרוב נורא" ובהמשך חידדה את הפחד, אך גם הזכירה איך מתמגנים מולו: "אתה הרי מבין שאנשים מתים כל יום/ ושאנחנו יכולים כמותם ללכת סתם פתאום/ מה אם יתחילו אזעקות? פשוט נצא למדרגות".
4 צפייה בגלריה
אולי זה נגמר? הילה רוח בהופעה בבית הצעירים
(צילום: עידו אסולין, באדיבות מחלקת הצעירים של תל אביב)
לא רחוק משם, בבית הצעירים בהרצל התכנסו 50 בני מזל ששילמו 35 שקלים תמורת אלטרנטיבה להופעת ההשקה של "שחור זוהר", האלבום החדש של הילה רוח. בהיותה בין מבוטלות הבארבי, גם היא נאלצה להסתפק במה שנראה כמו גרסת המרחב המוגן של הפורמט הוותיק של הרדיו הציבורי בארה"ב, Tiny Desk.
מלחמה או לא, זו לגמרי השנה של הילה רוח. אם לצ'רלי XCX היה ב-2024 את הקיץ של Brat, ישראל התחמשה באביב שחור זוהר, כולל אסתטיקה משלימה: כפכפים וגרביים, שרפרף מתקפל ועיניים טרוטות מחוסר בשינה. כבר ב-2022 השכילה רוח להפוך את הטקסט הנבואי "חיה בתוך הגרעין האיראני" (שכתבה תהילה חכימי) לשיר בועט ומלא אטיטיוד. ביוני 25' השיר הפך לפסקול המושלם של מבצע עם כלביא. שמונה חודשים אחרי כולנו חיים - וגם זה במקרה הטוב - בתוך עוד מלחמה עם איראן.
רגע לפני שביצעה את "אולי זה נגמר" (ביטוי הרבה יותר הולם מאשר "האירוע הסתיים"), רוח בדקה בחשש כמה מהנוכחים מכירים את המילים לשיר שיצא לאחרונה ונמתח לאורך כמעט שש דקות. התשובה הברורה היא כמובן "כולם", ובמיוחד את הפאנץ'-ליין "אפשר למות במעבר החצייה/ מול הפיצוצייה/ אפשר גם סתם לא לקום מחר". גם רוח יודעת להפוך אימת מוות משתקת ליהלום מוזיקלי מלוטש, שהשפעתו של יהלי סובול (שאף הוא קיבל את שעת התהילה שלו בבמות המקלטים) מנצנצת מתוכו.
4 צפייה בגלריה
"אני לא מתכוונת להרוס ת׳אווירה/ אני פשוט קצת מפחדת שהסוף קרוב נורא״. קיקי מלינקי בהופעה בבית רדיקל
(צילום: עמנואלה סטבסקי)
ביציאה מהחניון ריח פריחת היסמין מכה בנחיריים, תזכורת שהטבע ממשיך כרגיל, גם אם התחושה ברחוב החשוך והריק בשעת הלילה המוקדמת היא ששעת העוצר חלפה מזמן. אני עולה על האופניים בדרך המהירה ביותר הביתה, לפני שעוד אזעקה תגיע. המוזיקה באוזניות, ופתאום אני שומעת שהקול שלי מתערבב יחד עם זה של רוח: "אני פוחדת/ ורוצה/ מה עוד אפשר לומר/ נראה לי שומדבר".
