אפילו כשכל עולם התרבות מעדיף לשמור מישראל מרחק בטוח מאז 7 באוקטובר, וברונו מארס עדיין לא מעז להביט לאחור אל ההופעה שהתבטלה כאן באותו בוקר, היקום שולח לנו פרח נדיר. בוי ג'ורג' אף פעם לא היה הטיפוס שמתקפל כשעדר גדול ורועש מתחיל לשעוט לכיוון מסוים. בטח לא עכשיו. בזמן שבמקרה הטוב האמנים הבינלאומיים מעדיפים לא לגעת בישראל גם עם מוט סלפי, ובמקרה הרע ממהרים להתייצב נגדה, ג'ורג' עומד שם כמו ברוש לבדו. אולי קצת נוטה ברוח, אבל ממש לא נשבר. ואם כבר עץ, אז כזה עם כובע, אייליינר וארבעה עשורים של ניסיון בלשרוד סופות צד.
הוא דיבר בזכות ישראל ובזכות היהודים, הסתכסך עם אנשים בתעשייה, איבד ידידים, נפרד ממנהל הלייבל שלו, ספג מרוג'ר ווטרס עוד הרבה לפני, ראה הפקת תיאטרון נעלמת לו מתחת לרגליים והסתבך גם עם הסטרימינג האמריקאי Bandcamp. כל זה לא מגיע מזמר צעיר שבדיוק גילה איך עובד האלגוריתם, אלא מאחד האנשים שהיו פעם האלגוריתם בעצמם. בשנות ה-80 לא היה צריך לפתוח טיקטוק כדי לדעת מה בוי ג'ורג' לבש אתמול. הוא פשוט הופיע בטלוויזיה, ולמחרת חצי עולם דיבר על זה.
כשהרשתות התמלאו בהכחשות, עיוותים ופייק ניוז סביב הטבח בנובה, בוי ג'ורג' לא הסתפק בפוסט תמיכה. הוא כתב שיר לזכר הנרצחים, We Will Dance Again. וכשקיבל את ההצעה להופיע בישראל מהמפיקים גיא בסר ושי מור יוסף, בעלי לייב ניישן ישראל, הוא אפילו לא היסס. הקהל בארץ החזיר לו אהבה. ההופעה הראשונה בישראל, ב-4.11 בהיכל מנורה מבטחים בת"א, נמכרה עד הכרטיס האחרון. בהפקה הוסיפו מופע שני, תחת הכותרת We Will Dance Again, שייערך ב-7.11 בהיכל לזכר נרצחי מסיבת הנובה וישמש גם להסברה עתידית ולסיוע לעמותות המסייעות לניצולים ומנציחות את זכר הנרצחים. המחיר שבוי ג'ורג' משלם על ההזדהות עם ישראל, כך נדמה, הוא מושג שאני מתעקש להשתמש בו הרבה יותר ממנו.
"כשנכנסתי לתערוכה של הנובה בלונדון זה היה ממש הלם", הוא אומר. "זה העולם שלי. האוהלים, הנעליים והטלפונים. כבר הרבה שנים אני מתקלט במסיבות רייב כאלה, אז הרגשתי חיבור עצום למרחב הזה".
עבור ג'ורג', די-ג׳יי הוא לא סעיף צדדי ברזומה. הוא בנה קריירה ארוכה מאחורי העמדה ומכיר את הלילה, את הרחבה ואת האנשים שמגיעים כדי לרקוד עד שהשמש מחזירה אותם הביתה. בתערוכה שבה ביקר ראה את אותם אביזרים של חופש מפוזרים כמו ראיות מזירת טבח. "שוחחתי שם עם ניצולים, פגשתי את ההורים של ג׳ייק מרלו שנרצח ופגשתי את מאי חייט שניצלה. אמרתי לה, 'אני רוצה לכתוב שיר'. חזרתי הביתה והתחלתי לכתוב. כשסיימתי והקשבתי, הרגשתי שהדמעות עולות. אם משהו שכתבת יכול להשפיע עליך ככה, אתה יודע שהוא יכול להשפיע גם על אחרים".
לא על כולם.
"ברור שהיו אנשים ששנאו אותו. אבל הרבה ידידים יהודים שלי אמרו לי שאמרתי משהו שהם לא היו יכולים לומר. לפעמים, כשאתה קצת מבחוץ, אתה רואה משהו בזווית אחרת".
ב-7 באוקטובר עצמו, הוא מספר, התעורר אל התמונות שנצרבו לכולנו בזיכרון. "החוויה הייתה מאוד טראומטית עבורי. אחר כך הזדעזעתי מהתגובה של אנשים שאמרו שזה לא קרה. הביקור בתערוכה של נובה קיבע את מה שהרגשתי. הלכתי לאורך הקיר והסתכלתי על כל האנשים שנרצחו. כל האנשים היפים האלה, כל כך הרבה שמחה בפנים שלהם".
ואז הוא לוקח אוויר ואומר: "אני לא יודע איך ארגיש כשאגיע לישראל. אני חושב שזו תהיה חוויה מאוד עוצמתית".
ג'ורג' מאוד אוהב במה, אבל לא תמיד מוכן להיות מרכז הסיפור שמציעים לו. אני מנסה לדבר על המחיר ששילם על התמיכה בישראל, הוא מחזיר את השיחה לבחירה. אני מדבר במונחים של אובדן, הוא הופך את זה לניקוי ארונות. אני שואל אם נפגע מאלה שהפנו לו עורף בגלל ישראל, הוא מעדיף לדבר על מה עושים עכשיו. זה לא אומר שהמחיר לא קיים, ג'ורג' פשוט מסרב לתת לו את תפקיד המספר. גם בשיר על הנובה הוא סירב לעמימות. האיש שבנה חלק גדול מהמיתולוגיה שלו על טשטוש גבולות, בין גברי ונשי, קודש וקאמפ, כוכב פופ ונזירה, בחר הפעם משפטים שלא משאירים הרבה מקום לפרשנות. "הרגשתי שהמילה Genocide, רצח עם, נמצאת בשימוש שוב ושוב לגבי ישראל, ואני לא חשבתי שזו המילה הנכונה. לכן, ככותב, הרגשתי גם שזו מילה חשובה להשתמש בה בשיר".
מה מבחינתך שורת המפתח בטקסט?
"If you’re ever confused, I stand with the Jews. זו השורה המרכזית בעיניי. מהבחינה הזאת לא היה קשה לכתוב את השיר. כשאתה שבור לב בגלל משהו, השיר נוטה לכתוב את עצמו".
"האמת היא שאף אחד בלהקה לא אהב את 'קארמה קמיליון'. שרתי אותו במטבח, כולם צחקו עליי ואמרו 'זה נורא. זה בערך הדבר הכי גרוע שעשית'. ואני עניתי, 'השיר הזה הולך להיות מקום ראשון'. הייתי משוכנע לחלוטין שזה יהיה להיט בכל העולם"
בקטלוג של להקת Culture Club, שבה התפרסם, מחכה לו כבר יותר מארבעה עשורים שיר אחר, The War Song, עם הפזמון War, war is stupid, and people are stupid. קשה לבקש מקפצה טובה יותר להנחתה.
"העמדה שלי לגבי מלחמה נשארה אותה עמדה - מלחמה היא נוראית וטיפשית. אף אדם שפוי לא תומך במלחמה, לא משנה באיזה צד הוא. אבל זו בדיוק הנקודה שאני מנסה לומר בשיר: זו מלחמה, לא רצח עם. אף אחד לא מנסה להשמיד פה את פלסטין. זו תגובה למה שקרה וככה מלחמה נראית. זה לא שונה מאוקראינה או מכל מקום אחר".
זו כבר עמדה פוליטית מובהקת, גם אם ג'ורג' עצמו מעדיף כמעט באותה נשימה להכריז שהוא בכלל לא פוליטי. "התמיכה שלי בישראל באה מרקע אישי. אין לי באמת עמדה פוליטית חזקה. מניסיוני, הדבר היחיד שבאמת משנה משהו הוא אהבה".
אצל אמן במעמד שלך, עצם הדיבור על ישראל הופך לפוליטי, גם אם אתה לא מתכוון.
"אני חושב שזה הופך לפוליטי עבור אנשים שמרגישים בצורה מסוימת. הרבה מזה קורה באינטרנט, זה לא באמת קורה בעולם האמיתי. כשאתה יוצא לעולם האמיתי, אנשים לא עוינים".
כשנגה ארז הופיעה במקסיקו, מחוץ לאצטדיון הייתה אווירה עוינת. אנשים זרקו צבע אדום על מעריצים שרצו להגיע להופעה. זה כבר לא בדיוק טוקבק.
"זה לא נעים, אבל אתה צריך פשוט להמשיך במה שאתה עושה ולפעול. אתה צריך להיות אמיץ ולא בהכרח לדאוג בגלל מה שאנשים אחרים חושבים. אני יודע מה אני מרגיש. אני יודע מי אני. וזה כל מה שאני צריך לדעת".
"תמיד הייתי מוקסם מהמראה של יהודים דתיים"
(צילום: Dean Stockings)
הקשר שלו ליהודים, ליהדות, לא נולד ב-7 באוקטובר. הוא חוזר לפיליפ סלון, מהדמויות הצבעוניות של סצנת המועדונים הלונדונית. "הוא היה הידיד היהודי הקרוב הראשון שלי. אחר כך התקרבתי מאוד למשפחה שלו, ודרכו פגשתי עוד יהודים. מי שנמצא ברוקנרול ולא מכיר אף יהודי כנראה חי מתחת לסלע".
ואז הגיע ג'ון מוס, המתופף של Culture Club ובן הזוג של ג'ורג' במשך שנים. מערכת יחסים שהייתה גם מנוע רגשי לחלק מהשירים וגם חומר נפץ בתוך הלהקה. "דרך ג'ון התחלתי להתעניין יותר בתרבות היהודית, וגם כשגדלתי תמיד הייתי מוקסם מהמראה של יהודים דתיים. הייתי אותו דבר עם הארי קרישנה. אני חושב שזה מאוד אופייני לאמן. אתה נמשך לדברים שתופסים לך את העין".
זו תשובה כמעט מושלמת לג'ורג'. לפני תיאולוגיה מגיעה אסתטיקה. קודם כובע טוב, אחר כך העולם הרוחני שמתחתיו. גם דנה אינטרנשיונל כבר נמצאת בהיסטוריה הישראלית שלו. אני מזכיר לו שפעם הופיע איתה.
"טוב", הוא מתקן מיד, "היא הופיעה איתי".
סליחה. נגמר הדיון.
"האמת שפניתי אליה כדי לבדוק אם היא אולי רוצה לבוא ולעשות משהו כשנגיע הפעם. נראה. מבחינתי אני אנטרטיינר, ואני אלך למקום שבו אוהבים אותי".
× × ×
ב-2017, כש-Culture Club הגיעה להופיע בתל-אביב, הוא ספג לחצים מצד תומכי BDS. רוג'ר ווטרס, כמובן, היה בין מי שפנו אליו. מבחינת ג'ורג', שמצהיר שהוא לעולם לא יפנה עורף ליהודים, הידידות הזאת לא נזקקה לאסון כדי להתקיים.
מה חשבת על המכתב ההוא של רוג'ר ווטרס?
"אני אוהב את פינק פלויד. זה מצב משעשע, כי ברור שאני חוטף התקפות מרוג'ר ווטרס, אבל דיוויד גילמור הוא אדם מקסים והוא שולח לי הודעות חיוביות".
ענית לווטרס?
"לא. פשוט זרקתי את המכתב לפח".
באותה תקופה הוא גם הבהיר שאין לו כוונה לתת לאחרים לקבוע את מפת ההופעות שלו. "אני אסע לאן שאני רוצה", הוא אומר גם עכשיו כשהוא נזכר בלחצים שקיבל לפני ביקור קודם. כשאני שואל מה איבד בגלל העמדה שלו בעד ישראל, הוא כמעט מתקן את עצם השאלה. "'Loss' זו מילה מוזרה. אם אתה מאבד אנשים בגלל משהו שאתה מאמין בו, זה לא באמת אובדן. זה Clearing Out, זה לעשות סדר. לפעמים אתה נכנס לארון ונפטר מדברים ישנים. ככה אני מרגיש לגבי כמה מהידידים שלי כרגע. הם פשוט כבר לא מתאימים לי. הם עברו לחנות של Oxfam".
Oxfam, למי שלא בילה מספיק זמן ברחוב בריטי, היא קונפדרציה בינלאומית של ארגונים הומניטריים, שבין השאר מפעילה חנויות צדקה שמקבלות ומוכרות בגדים משומשים. אצל ג'ורג' אפילו פרידה מידידים עוברת דרך ארון הבגדים. אין צורך להשליך אותם בזעם, אפשר לתרום.
"אני יודע מי אני. וזה כל מה שאני צריך לדעת"
(צילום: Dean Stockings)
כאן הוא עובר בלי איתות לסיפור הדרמטי של אד שירן. "אתה יודע, קח למשל את כל העניין שלו (עם הראפר מקלמור. ר"ש). "אנשים עדיין הולכים להופעות, 50 אלף איש. אד שירן מופיע כרגיל, אז החיים חייבים להימשך". ג'ורג' מדייק. אחרי שהראפר מאקלמור הוסר מהופעות בסיבוב של שירן בארה"ב בעקבות אמירות פרו-פלסטיניות, והסערה התגלגלה לעוד אמנים ואנשי צוות, אבל לא באמת עצרה את ההופעות של שירן. "שמע, כשדברים מתבטלים, אתה אף פעם לא בטוח למה, ואף אחד לא נותן לך סיבה ממש טובה. אבל כשדלת אחת נסגרת, אחרת נפתחת. אני לא מרגיש קורבן. אני מרגיש די בטוח במה שאני עושה. אני חושב שאני צודק. ואם אתה יודע שאתה צודק, אין משהו שמישהו אחר יכול לומר".
אחד מהאנשים שניסו לומר משהו הוא טוני פונטיוס, שניהל את הלייבל של ג'ורג'. פונטיוס לא רצה להוציא את We Will Dance Again ולפי ג׳ורג׳ לא נדרשה ישיבת דירקטוריון כדי להחליט על הצעד הבא.
זו הייתה פרידה כואבת או החלטה קלה?
"לא, זה היה מהיר. אמרתי לו 'אני צריך שתוציא את השיר הזה', והוא אמר 'אני לא רוצה שום קשר לשיר הזה'. אמרתי, 'גמרנו. להתראות'. קליק. חסמתי אותו בטלפון. אני לא צריך שומר סף. זה לא התפקיד שלו. זה הלייבל שלי. אני מוציא מה שאני רוצה. זו הסיבה שיש לי לייבל משלי".
באותם ימים, באופן די שקוף, הגיעה גם פרשת המחזמר Jesus Christ Superstar. ג'ורג' היה אמור לגלם את המלך הורדוס בהפקה בלונדון, ואז הוכרז שלא יופיע.
קפצת לבד או שדחפו אותך?
"חתמתי על NDA (הסכם סודיות). אני לא יכול לענות על השאלה הזאת".
ובכל זאת?
"שילמו לי יפה. זה כל מה שמעניין אותי".
זה כבר אולי יותר כאב?
"נתתי לך את התשובה, לא? ולא, זה בכלל לא כאב. זה היה כמה לילות אחרי שהוצאתי את השיר, וזה קצת גרם לי להבין עד כמה כל הדבר הזה יכול להיות רציני. אבל אני יודע שאני לא עושה שום דבר רע".
הוא אוהב ישירות, אבל גם יודע מתי הסכם סודיות מציב קיר. האיש שמטיף על "פשוט תגיד מה אתה רוצה" מסוגל באותה נשימה לומר NDA ולסגור תריס. לא כל סתירה חייבת פתרון. לפעמים היא פשוט עוד חדר בבית. במקום אחר הוא דווקא מוכן לפתוח ספק. פלטפורמת המוזיקה Bandcamp הסירה את השיר על הנובה, שנוצר בסיוע AI. ג'ורג' תקף אותה תחילה וייחס את ההחלטה ללחצים אנטי-ישראליים. "אני לא בטוח שאני צודק לגבי זה", הוא אומר. "יש הרבה AI ב-Bandcamp. אני אמרתי שזה AI, אז אני מניח שהם היו מחויבים להוריד את זה".
אז זו הייתה החלטה פוליטית, נגד השיר, או מוזיקלית?
"מי יודע? זה אחד הדברים המוזרים האלה. מבחינתי, רציתי שישמעו את השיר. ממש בן לילה מצאתי מקום אחר להעלות אותו. הלכתי ל-Payhip, ושם הוא נמצא עכשיו".
על במה, הוא אומר, כל העסק עובד אחרת. במופע שלו בקנדה היו מפגינים בחוץ, ובפנים חלק מהקהל רצה לשמוע את We Will Dance Again. הוא לא ביצע אותו. "זה לא התאים להופעה ההיא. לא עליתי לבמה כדי לתת את משנתי הפוליטית על ישראל. עליתי לבמה והייתי בוי ג'ורג', כי כבר הבהרתי את הדעות שלי, אז אני לא צריך לחזור עליהן על הבמה".
וההופעה בישראל?
"ברור שזה יהיה נאיבי לומר שזו סתם עוד הופעה. זו לא. יש בה עוצמה ויש לה משמעות. אבל מבחינתי כל הופעה היא עוצמתית. להיות על במה זה דבר מאוד מקודש".
"אם אתה מאבד אנשים בגלל משהו שאתה מאמין בו, זה לא באמת אובדן. זה לעשות סדר. לפעמים אתה נכנס לארון ונפטר מדברים ישנים, ככה אני מרגיש לגבי כמה מהידידים שלי כרגע. הם פשוט כבר לא מתאימים לי"
בשלב הזה אפשר לחזור לאחור, אל הילד שהיה פעם כל כך לא מקודש בעיני בריטניה השמרנית, שעצם המראה שלו הספיק כדי לפתוח דיון משפחתי ליד הטלוויזיה. אני מספר לו שבגיל 12 הסתובבנו בישראל עם סיכה עגולה שלו על החולצה. הוא צוחק ומיד נזכר בסיכה אמריקאית אחרת. "הייתה אחת שהיה כתוב עליה Vote for Boy George. אלוהים אדירים, אסון. אל תעשה את זה".
שמע, אי-אפשר לחלוק על זה שאתה אייקון פורץ דרך.
הוא מסרב לקחת את הקרדיט המתבקש. "מי שהשתנה זה אני. אני לא יודע אם שיניתי משהו בכלל".
קשה שלא לחייך. האיש שהופיע בתחילת שנות ה-80 באמצע הסלון של מיליוני משפחות כשהוא מאופר, שערו קלוע בצמות והוא לבוש באופן שלא נכנס אז לשום מגירה בלי לשבור אותה, לא בטוח שהזיז הרים, אבל כן יודע מה בכל זאת השיג. "יש דור חדש של אנשים שהם נועזים או שערורייתיים בדרכים דומות, אבל הם לא עברו את מה שאנחנו עברנו. לגדול בדרום-מזרח לונדון עם הנשיונל פרונט והגזענות, ולהיות גבר צעיר וגיי בשנות ה-70, היה דבר אחר. נתקלנו בעוינות בכל מקום שהלכנו אליו. במיוחד אם אתה אדם גיי שלא מסתיר את המיניות שלו, ואני אף פעם לא ממש הסתרתי אותה".
הוא נולד כג'ורג' אלן או'דאוד ביוני 1961 למשפחה אירית-קתולית גדולה. גדל באזור רב-תרבותי, בין קהילות ג'מייקניות, הודיות, פקיסטניות ויהודיות. די מהר הוא גילה שבגדים יכולים להיות גם שריון וגם מיקרופון. בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 הסתובב בסצנת המועדונים הלונדונית ונמשך לכל מה שבוהק, מערער או מסרב לבקש רשות. ב-1981 התחבר לרוי היי, מייקי קרייג וג'ון מוס, ו-Culture Club נולדה.
"הייתה תחושה ששינינו דברים", הוא אומר היום, "אבל עכשיו אנחנו שוב הולכים אחורה, אז אני לא יודע מה בעצם שינינו. החיים מאוד מחזוריים. סוג הפוליטיקאים שעולים עכשיו, התחושה בעולם, הכול מרגיש לי מאוד שנות ה-70. זה לא אומר שאי-אפשר לחגוג את השינויים שכן קרו, אבל אני מרגיש שכרגע אנחנו עושים צעדים גדולים לאחור".
בוי ג'ורג' בשנות ה-80
(צילום: Peter Carrette Archive/Getty Images)
הפריצה של ג'ורג' הגיעה ב-1982 עם Do You Really Want to Hurt Me וב-1983 יצא Karma Chameleon, שהפך את Culture Club מתופעה בריטית למפלצת פופ עולמית. ב-1984 הגיע גם גראמי לאמן החדש הטוב ביותר. ג'ורג' הודה לאמריקה במשפט שנכנס מיד לפולקלור שלו, על כך שהיא יודעת לזהות Drag Queen טובה כשהיא רואה אחת. היום, אחרי עשרות שנים שבהן הגבולות המגדריים בפופ נמתחו כמעט עד היעלמות, קשה לשחזר כמה חשמל עבר אז במשפט כזה בפריים-טיים.
מתברר שאף אחד בלהקה לא רצה את הלהיט הגדול ביותר שלה, פרט לג'ורג'. "אף אחד מסביבי או בלהקה לא אהב את Karma Chameleon", הוא נזכר. "רוי גר בדירה קטנטנה. הבאתי את השיר ושרתי אותו במטבח. כולם צחקו עליי ואמרו, 'זה נורא. זה בערך הדבר הכי גרוע שעשית'. אני עניתי, 'השיר הזה הולך להיות מקום ראשון'. הייתי משוכנע לחלוטין שזה יהיה להיט בכל העולם".
הוא צדק בהחלט: Karma Chameleon בילה שבועות במקום הראשון בבריטניה והפך לאחד ההמנונים המזוהים ביותר עם האייטיז. "אבל אפילו היום רוי היי עדיין אומר שזה היה הדבר הגרוע ביותר שעשינו".
מה הסיפור מאחורי Karma Chameleon?
"המתופף היה בן הזוג שלי. הוא היה ה-Karma Chameleon. הוא היה די לא החלטי לגבי המיניות שלו. רגע אחד הוא היה גיי, וברגע הבא סטרייט. אם אתה ממשיך להחליף את הצבעים שלך, הקארמה תגיע אליך".
הוא מדבר על ג'ון מוס ועל מערכת היחסים שנשמרה בשנות השיא מחוץ לעין הציבורית, אבל זלגה לתוך השירים. אצל להקה שנראתה מבחוץ כמו חגיגה בלתי פוסקת של צבע, חלק מההשראה הגיע דווקא ממקום הרבה פחות שמח ובטוח בעצמו.
שנה אחר כך, בשיא האימפריה הג'ורג'ית, הגיע מיזם Band Aid שבמסגרתו השמות הכי גדולים במוזיקה הבריטית שרו למען הרעבים באתיופיה. ב-25 בנובמבר 1984, התקבצו באולפן בלונדון בונו, סטינג, סיימון לה בון, פול יאנג, פיל קולינס ועוד שמות שהיום מככבים במדאם טוסו. כדי להעיד על מעמדו באותם ימים, מספיק להיזכר שג'ורג' היה אז בכלל בניו-יורק, בוב גלדוף העיר אותו בטלפון ושלח את הכוכב למטוס בהול ללונדון. הוא הגיע וקיבל את השורה שלו ב-Do They Know It’s Christmas.
"זרקתי את המכתב לפח". רוג'ר ווטרס
(צילום: Kurt Krieger/Corbis/Getty Images)
מה אתה זוכר מהיום הזה?
"שכולם התנהגו יפה. לא היה אגו. בגרסה האמריקאית, We Are the world, הייתה הרבה דרמה, הרבה סושי. אבל הגרסה הלונדונית הייתה מאוד מאופקת - הגעת, נתנו לך את השורה שלך, שרת. לא היו ויכוחים".
ומה עם דיוויד בואי, שלא הגיע להקלטה של השיר? פול יאנג סיפר לי בריאיון למוסף הזה שהוא היה אמור לפתוח את הכול.
"אני חושב שבואי פשוט לא רצה לעשות את זה. אני לא חושב שהוא חשב שזה מגניב".
זו כמובן הפרשנות של ג'ורג', לא הוכחה פורנזית לסיבות היעדרותו של המגה-סטאר מהאירוע, אבל היא מצחיקה במיוחד מפיו של אדם שבואי היה אחד המצפנים שלו.
אז מי ניצח בראי ההיסטוריה לדעתך? Do They Know It’s Christmas? או We Are the World?
"לא הייתי מסתכל על אף אחד מהם ואומר שהוא אחד השירים האהובים עליי. הייתה להם מטרה".
"אף אדם שפוי לא תומך במלחמה, לא משנה באיזה צד הוא. אבל זו בדיוק הנקודה שאני מנסה לומר בשיר: זו מלחמה, לא רצח עם. אף אחד לא מנסה להשמיד פה את פלסטין. זו תגובה למה שקרה וככה מלחמה נראית. זה לא שונה מאוקראינה או מכל מקום אחר"
באותן שנים, ג'ורג' היה אחד האנשים המפורסמים בעולם. מבחוץ התהילה נראתה כמו מכונת ממתקים אינסופית, בפנים גלגלי השיניים התחילו לאכול זה את זה כמו בפקמן, עוד להיט מהתקופה. היחסים עם מוס היו סוערים, הלחץ על הלהקה גדל וג'ורג' שקע בסמים, תחילה קוקאין ובהמשך הרואין. Culture Club התפרקה ב-1986, אבל הוא הצליח לשרוד. הרבה אייקונים של האייטיז נשארו תלויים על קיר הנוסטלגיה כמו הפוסטר שהיה בחדר הילדות. ג'ורג' הצליח להיות גם הפוסטר וגם האיש שמסתכל עליו מבחוץ וצוחק. הוא לא תמיד ניצח, לפעמים הפסיד בצורה מרהיבה, אבל נשאר נוכח. בעולם פופ שמחליף אלילים מהר יותר מפילטרים, עצם ההישרדות היא כבר סוג של להיט. לאורך השנים הוא עבר בין מוזיקה אלקטרונית, תקלוט, אופנה, צילום, כתיבה ותיאטרון. Taboo, המחזמר שהתבסס בחלקו על סצנת המועדונים שממנה צמח, הגיע מהווסט-אנד לברודוויי. בשנים מאוחרות יותר הוא הפך גם לדמות טלוויזיונית מוכרת, בין היתר ישב על הכיסא של The Voice בבריטניה ובאוסטרליה. Culture Club התאחדה יותר מפעם אחת והקטלוג הישן קיבל חיים חדשים אצל קהלים שחלקם אפילו לא נולדו כשהוא ניסה לשכנע את רוי היי במטבח שקארמה קמיליון יהיה מקום ראשון.
אבל היו תקופות שבהן המכונה עבדה נגד בעל הבית. באמצע שנות ה-80 ההתמכרות להרואין של ג'ורג' כבר הפכה לכותרות, ושנים אחר כך הגיע גל נוסף של שימוש בסמים. ב-2005, בניו-יורק, ג'ורג' הזעיק משטרה לדירתו ודיווח על פריצה שלא הייתה. השוטרים מצאו קוקאין. בהליך המשפטי בוטל אישום הסם והוא הודה בדיווח כוזב, נקנס, נשלח לטיפול ונדרש לעבודות שירות. התמונות שלו באפוד כתום מנקה רחובות במנהטן, כשמסביבו נחיל צלמים, היו אכזריות בסמליות שלהן: מי שפעם שלט ברחובות עם מוסכמות פופ, ניקה עכשיו את הרחוב מול המצלמות. הפרק הכבד יותר הגיע בבריטניה. בדצמבר 2008 הורשע בכליאת שווא של בחור בשם אודון קרלסן, שאותו אזק בדירתו במהלך אירוע שהתרחש שנה קודם בתקופה של שימוש כבד בסמים ופרנויה. בינואר 2009 נגזרו עליו 15 חודשי מאסר. הוא שוחרר לאחר שריצה חלק מהעונש. בריאיון ל'גרדיאן' ב-2011 אמר ג'ורג': "כל מה שקרה בחיים כשהייתי מכור היה תוצאה של היותי מכור". שנה קודם לכן סיפר לאותו עיתון שהתנקה ב-2 במרץ 2008, עוד לפני שנכנס לכלא.
הופיעה איתו. דנה אינטרנשיונל
(צילום: רון קדמי)
מאז שחרורו, ב-2009, לא נוסף לרזומה הציבורי שלו פרק פלילי דומה. זה לא מוחק את מה שהיה, אבל הזמן שעבר כבר ארוך מספיק כדי שההחלמה לא תהיה הערת שוליים. השנים האלה אינן נמחקות כשהוא עולה על הבמה, אבל גם השנים שבאו אחר כך לא היו רק המתנה לסיבוב הבא של אותו אסון. יש בהן עבודה, מוזיקה, הופעות וההתעקשות להמשיך. כשאני שואל באופן רחב יותר על גאווה וחרטות לאורך הקריירה, הוא עונה: "אנשים תמיד מבקשים שתדבר על הדבר הכי גרוע שקרה לך, ואני עונה 'יש יותר מדי'. אבל אני חושב שמה שאני הכי גאה בו הוא שהצלחתי להישאר נאמן למי שאני. הפכתי למי שתמיד הייתי. פרסום יכול להפוך אותך למשוגע ולהסיח אותך ממי שאתה ומהמטרה שלך. היו תקופות שבהן נסחפתי הרחק ממי שאני. היום אני דומה יותר לעצמי של גיל 17. ואני מחבב את עצמי יותר עכשיו מבעבר".
אם בוי ג'ורג' של אז היה פוגש אותך עכשיו, מה הוא היה אוהב ומה הוא היה שונא?
"אחד הדברים המצחיקים הוא שכמובן יש לי עכשיו זקן. האני הצעיר שלי אף פעם לא היה מדמיין אותי עם זקן".
ומה מעבר לזקן?
הקול שלו מתרכך. "אני חושב שאם הייתי פוגש את האני הצעיר שלי, היינו מזהים זה את זה היטב. עברתי הרבה דברים בחיים שלי, אבל אם הייתי מסתכל על האני הצעיר שלי במראה, הייתי יכול להגיד לו, 'לא השתנית. אתה עדיין מי שאתה'".
אמא שלו, דינה, שהלכה לעולמה ב-2023, נכנסת פתאום לחדר. "אני הבן של אמא שלי. שתנוח בשלום. היא גידלה אותי להיות האדם שאני. אני מי שאני בזכותה. אמהות הן גיבורות-העל של היקום. ואני כל כך דומה לאמא שלי".
