עד לפני חודש וחצי, הסקנדל הציבורי הכי גדול על שמו של אד שירן היה קנס שהוטל עליו: מתברר שהוא שלח רכב מסוג אסטון מרטין מודל 1966 לעבודות שימור ולא שילם את הביטוח הנדרש. משרד הרישוי הבריטי חשף את המזימה, הגיש כתב אישום ובית המשפט פסק כי עליו לשלם קנס בגובה 666 פאונד (כיאה למעשה שטן), 100 פאונד עלויות ועוד 266 "עמלת קורבן". סך הכל: 1,032 פאונד. בהינתן שהאמן שווה בערך 400 מיליון, לא היה צורך במימון המונים.
קשה אפילו להגדיר את שירן בתור טפלון, משום שכל הפרופיל שלו כסופרסטאר בנוי על המרחק העצום בינו ובין שום דבר שאפילו מתקרב ל"סערה" או אפילו "מעניין" בהקשר שבאמת יוצר נזק תדמיתי, כגון התבטאויות נפיצות או מעשים פליליים או לא מוסריים. הוא מעולם לא התיימר להיות מצפן ואיש רוח, ואין לו שירים שעוררו מהומה (מחוץ לטענות על העתקת שירים, שאת כולן הוא ניצח בבית המשפט). אפילו התמיכה במפלגת הלייבור תחת ג'רמי קורבין הייתה יחסית חלבית לסוגה: הוא הקפיד להבהיר שאין לו עניין לומר לאחרים למי להצביע והוא לא רואה סיבה להכניס את הנושאים הללו למוזיקה. "יש לי דעות פוליטיות", אמר לעיתון "סאנדיי טיימס" ב-2017, "אבל אף אחד לא קונה את האלבומים שלי ואומר 'מעניין מה הוא חושב על פוליטיקה'".
בהתאם, הנושאים שבהם הביע עמדה נחשבים לקונצנזוס, לפחות במערב, דוגמת זכויות להט"ב והתייצבות לצד אוקראינה לאחר הפלישה הרוסית. בעניין אחר הוא דרש צדק להרוגי השריפה האיומה בבניין "גרנפל", וגם זה לא בדיוק נושא מורכב שפיצל את הציבור. כמו רבים ורבות בישראל, ביקורת ישירה על הממשלה תשמעו ממנו רק בנוגע לתקציבי תרבות ותמיכה באומנים, כחלק מסולידריות מתבקשת עם אנשי המקצוע שעזרו להפוך אותו מג'ינג'י אלמוני לאחד שממלא אצטדיונים משני צדי האוקיינוס.
לכן ההתפתחות השבוע היא אירוע חסר-תקדים בסיפורו של אחד הכוכבים הכי מצליחים והכי משעממים בפופ של הדור האחרון: שירן, שגם בעינויים לא הייתם מחלצים ממנו אמירה בנושא ישראל והפלסטינים, נקלע לקו האש לאחר שאחד מאמני החימום שלו בטור האמריקני, הראפר מקלמור, ניצל את הבמה של הופעת הבכורה בסיבוב כדי להתכסות בכאפיה ולהעביר מסרים פרו-פלסטיניים ובגנותה של ישראל. לאחר שתגובות עצבניות לא איחרו לבוא - בכל זאת, אנשים באו לשמוע את Shape of You - בהופעה השנייה הוא פנה ליהודים בקהל והסביר שביקורת נגד "ישראל, אפרטהייד ולהיות נגד ג'נוסייד זה לא ביקורת נגדכם". ההבנה שכך זה עומד להימשך הדליקה את רוברט קראפט, מיליארדר יהודי, הבעלים של אימפריית הפוטבול ניו-אינגלנד פטריוטס והבעלים של האצטדיון בבוסטון שבו שירן עמד להופיע. וקראפט, שנוהג לנצל את הסופרבול כדי לממן פרסומות נגד אנטישמיות, העביר מסר חד שמקלמור לא יופיע באצטדיון שלו. גם בעלי אצטדיונים אחרים לא התלהבו, בלשון המעטה.
נו סטדיום פור יו! מקלמור בהופעת החימום של אד שירן בניו ג'רזי
(צילום: יניב לוין)
ההחלטה הסופית של מפיקי המופע, להדיח את מקלמור, היא אירוע לא שגרתי בכלל בתעשיית מופעי הענק: לרוב אמן חימום נדרש לעזוב אם התפרסמו טענות על התנהגות לא נאותה או התנגשות כלשהי מאחורי הקלעים. הבעת דעה, ועוד כזאת שלא ממש מדגדגת את הקצוות של חופש הביטוי הנרחב באמריקה, אינה דומה לתחקיר בגין הטרדה מינית או איחורים חוזרים ונשנים לעלות לבמה. בסביבתו של שירן הבינו זאת וניסו, לכל הפחות, להרחיק אותו מאחריות: "זאת החלטה של הפרומוטר, לא שלי", אמר שירן בהצהרה. לאחר מכן הסביר מדוע לא ביטל את הטור: "לעולם לא הייתי מאכזב את המעריצים שהכינו תוכניות ולא אנטוש את הצוות ושאר מופעי החימום והמוזיקאים שתלויים בי לפרנסתם". שעות אחר כך, לפחות מופעי החימום הבהירו לו שלא צריך טובות: פיניאס (אחיה של בילי אייליש) ואמני החימום הנוספים פרשו. גם ההרכב Beoga, שמלווה את שירן, הודיע שהוא בחוץ, "עקב השתקתו של מקלמור על ידי לובים ציוניים".
העובדה ששירן מככב באייטמים שבהם מופיעות המילים "לובים ציוניים" נראית כמו מתיחה אכזרית. אבל עכשיו המציאות של שירן היא שה-BBC מכריז על "המשבר הכי גדול בקריירה" שלו, וכל זה בגלל הבחירה בראפר שכבר מזמן איבד רלוונטיות (וגם בשיאו לא בדיוק סימל את תור הזהב של הז'אנר) בתור מופע פותח. אם היה מבין שזה מה שעומד לקרות - וזאת שאלה, מה באמת חשבו שיקרה - כנראה ששירן או לפחות מי מאנשיו היו מעדיפים שהחימום יתבצע באמצעות מזגן.
אבל למה מקלמור?
גם הניסיון של שירן להתנער מאחריות להדחה, מבלי להיראות קר ואטום, התפוצץ לו בפנים: הצהרתו כי הוא "מזועזע מהסכסוך בין ישראל ופלסטין" וכי "הסבל והכאב שנגרמו בשני הצדדים הם טרגדיה אנושית", בוודאי שלא עשתה רושם על תומכי חרם קולניים כמו רוג'ר ווטרס ומאסיב אטאק, שהאשימו אותו בפחדנות ובהתקרנפות. שירן גם נכשל בהגנה על עניין עקרוני יותר: שמירה על חופש הביטוי של אמן, בוודאי כשדעותיו לא אמורות להפתיע את מי שאשכרה (עדיין) מתעניין בו, מול ניסיון השתקה בחסות כוח וכסף. שירן, אגב, היה הזמר בחתונתו של קראפט, ואף אמר שהוא איש "סופר-מתוק".
מן העבר השני, הצהרתו של שירן על כך ש"יש סיבה שאני לא משתמש בפלטפורמה המקצועית שלו לטובת פוליטיקה", נתקלת בתמיהה: דווקא משום שזה לחלוטין נכון, מדוע הוא ואנשיו חשבו שהוא יוכל להתנער כשאחרים ינצלו את "הפלטפורמה המקצועית" שלו לטובת אמירה פוליטית? שירן אמר ש"הקהל שלי כולל אנשים צעירים, לפעמים ילדים, מכל הרקעים". כיצד הבחירה במקלמור, מהאמנים הכי ווקאליים בנושא ישראל בשלוש השנים האחרונות, משקפת את ההתחשבות בהם? פיניאס, למשל, גם אוחז בדעה ברורה בנוגע למתרחש בעזה, אבל הוא לא מהזן שמנצל את המעבר בין השירים לנאומים, פוליטיים או בכלל, והופעה שלו הולמת את הציפיות של הקהל הממוצע שמגיע להופעה של אד שירן באצטדיון אמריקני. מה חשבו שיקרה כשמקלמור ימצא עצמו על במה מול עשרות אלפי אנשים? שישתוק וישיר?
טעות, טועים, טעינו. אד שירן
(צילום: AP / John Minchillo)
רגע לפני שעונת המופעים הגדולים נכנסת לשנת החורף ולקראת ההכרזות הגדולות של השנה הבאה, פרשת מקלמור לא רק יצרה סדק נדיר במוניטין של שירן: היא גם צפויה לחולל רעידות-משנה בתעשייה כולה. הכוויה ברותחין של טור אחד תגרום להיזהרות רבה בצוננים של טורים אחרים, בהנחה שהאמן המרכזי לא ידוע כאישיות פוליטיות או שלא מביע את עמדותיו על הבמה. המבחן יישאר אחד: הציפייה של קונה הכרטיסים הממוצע, שמכיר באופן סביר את הרקע של האמן ויכול להעריך מה מצפה לו גם מהזווית הזאת. השינוי יהיה בהחלת הכלל הזה על החוויה כולה.
ושירן? אלא אם יחליט שמכאן הוא הופך לאקטיביסט, הוא ייאלץ למצוא דרך כלשהי לחזור למקום הנוח והנעים שבו שהה עד לפני שבוע וחצי. זה יתחיל כבר בהופעה הקרובה בשבת בפילדלפיה, שם סביר להניח ששירן יצטרך לומר משהו. אחר כך אולי ריאיון מחמם-לב בטלוויזיה, שמא תרומה לארגון פליטים. ובסוף הוא תמיד יכול לקנות עוד אסטון מרטין: רק שלא ישכח לשלם על הביטוח.
