ב-2017 התגלה גוף שמימי קטן, ספק אסטרואיד ספק שביט, בעל תכונות יוצאות דופן. הוא קיבל את השם אומואמואה (Oumuamua), שפירושו בשפת ילידי הוואי "סייר" או "גשש", אחרי שהתברר שמקורו מחוץ למערכת השמש שלנו. שני מחקרים שהתפרסמו בימים אלה מעלים את האפשרות שמדובר בגוש של חנקן קפוא שנפלט ממערכת שמש צעירה. אם זה נכון, זה יכול להסביר את התכונות המוזרות של אומואמואה וגם רומז משהו לגבי היקף התופעה של עצמים שנפלטים החוצה בזמן היווצרותן של מערכות פלנטריות כמו מערכת השמש שלנו.
אומואמואה בסרטון של נאס"א
לאומואמואה יש כמה תכונות מעניינות. ראשית, המהירות שלו והמסלול שבו הוא נע שונים מאלה של גופים שמקורם במערכת השמש שלנו, דבר שמעיד שהוא נוצר במקום אחר. שנית, תצפיות בקרני תת-אדום הראו שגודלו אינו עולה על כמה עשרות מטרים, אבל בתצפיות באור הנראה הוא היה בהיר יחסית. מכאן נובע שפני השטח שלו מחזירים אור שמש טוב יותר מפני השטח של רוב האסטרואידים והשביטים המוכרים לנו. לבסוף, עוצמת האור שהוא מחזיר משתנה עם הזמן, ומכאן אנו מסיקים שצורתו שטוחה או מוארכת ושהוא מסתובב במרחב.
בנוסף, מדידות מדויקות של המסלול של אומואמואה בשעה שהתרחק מהאזור הפנימי של מערכת השמש הראו שהמהירות שלו מושפעת לא רק מכבידת השמש, ויש כוחות נוספים שדוחפים אותו. תופעה דומה קיימת גם בשביטים, שכן כאשר הם קרובים מספיק לשמש, קרח של החומרים שמהם השביט מורכב מתאדה ונפלט כסילוני גז שדוחפים אותו בכיוון הנגדי לפליטת הגז. אבל אומואמואה לא חשף כל סימן שהוא פולט גז, בעוד שאת שובלי הגז וחלקיקי האבק של שביטים שעוברים קרוב לשמש אפשר לראות בקלות.
שובל בלתי נראה
התכונות המוזרות של אומואמואה נתנו למדענים הרבה חומר למחשבה. אחת ההשערות המוקדמות הייתה שמדובר בגשושית של תרבות חייזרית, שנשלחה לסרוק את מערכת השמש או סתם ננטשה בחלל והגיע אלינו במקרה. למרות קסמו של ההסבר הזה, עד מהרה הסכימו רוב המדענים שאומואמואה הוא אומנם עצם מוזר, אבל לא עד כדי כך שיהיה אפשר לראות בו הוכחה לקיומן של תרבויות טכנולוגיות מחוץ למערכת השמש.
בשני מאמרים חדשים, צמד חוקרים מאוניברסיטת אריזונה מציעים הסבר פשוט יחסית לכל התכונות הידועות של אומואמואה. על פי מחקרם הוא אכן הגיע מחוץ למערכת השמש, ותכונותיו המוזרות קשורות להרכב שלו: כנראה בעיקר קרח של חנקן (N2). קרח כזה יכול להתאדות מפני השטח של אומואמואה ולהעניק לו את התאוצה העודפת שמסבירה את מסלולו, אך הוא לא ייראה כמו זנב של שביט פעיל.
השערת החנקן הקפוא מסבירה גם את הצורה המוזרה של אומואמואה, שמזכיר כנראה מין פנקייק עגול ושטוח. הגוף השמימי התחיל כנראה את חייו בצורה הרבה יותר כדורית, אבל עם הזמן שחקו אותו קרניים קוסמיות ורוח השמש שלנו. לאורך מיליוני שנים הוא נשחק ושוטח כמו גוש סבון מוצק לנטילת ידיים.
2 צפייה בגלריה
חצה את מערכת השמש בשלושה חודשים, במסלול היפרבולי. תרשים המעבר של אומואמואה
(מקור: nagualdesign; Tomruen, Wikipedia)
איה פלוטו האחר?
במערכת השמש שלנו יש עוד גופים שמכוסים בעיקר קרח של חנקן. כוכב הלכת הננסי פלוטו, שנמצא בשולי מערכת השמש מכוסה ברובו (98 אחוז) קרח חנקן. אותו דבר נכון גם לטריטון, ירחו של כוכב הלכת נפטון (רהב). גם פלוטו מחזיר אור טוב למדי. האַלְבֶּדוֹ שלו, כלומר כמות אור השמש שמוחזר מפני השטח שלו, דומה מאד לאַלְבֶּדוֹ של אומואמואה.
אחת ההשערות שעלו על בסיס ההבנה שאומואמואה כנראה עשוי קרח חנקן, היא כי ייתכן שהוא רסיס שנפלט לחלל בעקבות פגיעה של שביט בכוכב לכת דמוי פלוטו במערכת שמש רחוקה. במאמרם השני הראו החוקרים שהתנגשויות כאלה הן תופעה שכיחה מאוד, וכנראה התרחשו רבות כאלה גם במערכת השמש שלנו כשהייתה צעירה.
בימים ההם היו במערכת השמש שפע של עצמים קטנים וקפואים, שרק מעטים מהם אנו מגלים כיום ברצועה הרחוקה המכונה "חגורת קויפר", מעבר למסלול של כוכב הלכת נפטון. אם גם לכוכב אחר הייתה בעבר חגורת קויפר כזאת, שפוזרה כמעט לחלוטין עם הזמן עקב תנועת כוכבי הלכת סביבו, אזי הגיוני שמדי פעם יגיע רסיס כזה ללב מערכת השמש שלנו.
אם ההשערה הזאת נכונה, הרי שאומואמואה הוא רסיס של כוכב לכת מחוץ למערכת השמש (אקסופלנטה). במקרה כזה זו תהיה גם ראיה ממשית ראשונה לקיומם של כוכבי לכת דומים לפלוטו במערכות שמש אחרות. מכאן אנו מסיקים שכנראה גם מערכת השמש שלנו פלטה בעבר לחלל הרחוק גופים קפואים רבים.
לצערנו אין דרך להוכיח שאומואמואה הוא אכן רסיס של אותו "פלוטו 2" משוער, או אפילו לפסוק בוודאות שהוא עשוי מקרח חנקן. אבל ההשערה החדשה מספקת פתרון פשוט יחסית לרבים מהמאפיינים יוצאי הדופן של העצם המסתורי הזה. בניגוד להסברים אחרים היא אינה מציעה את קיומם של חומרים אקזוטיים או תרבויות תבוניות רחוקות, אלא רק גושי קרח כמו אלה שקיימים בשפע בשולי מערכת השמש שלנו.
כדי לדעת יותר נאלץ לחכות לבואם של גופים דומים נוספים שיגיעו אל מערכת השמש. ייתכן כי טלסקופים חדשים שייבנו בשנים הקרובות ויצלמו אזורים נרחבים בשמיים בתדירות גבוהה, יאפשרו לנו לגלות עוד עצמים כאלה, להבין טוב יותר את הרכבם ואת תכונותיהם, ואולי אפילו ילמדו אותנו דבר מה על ההיסטוריה הסוערת של מערכת השמש.
גיא ניר, מכון דוידסון לחינוך מדעי
