אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל? עונת הסיכומים כאן, על מצעדיה, עשרת גדוליה, המילה שתיבחר כמייצגת אותה, דירוגי הלוקים האופנתיים והסטורי עם גיל ההאזנה על פי ספוטיפיי. לצד אלה הייתה 2025 השנה שבה הטבע אותת בעוצמה לאדם לעזוב את עמדת הצופה מהצד ולהיכנס בעל כורחו לשיעור חווייתי על גבולות מחיה.
משבר האקלים סיים להיות תחזית לעתיד ונעשה תנאי החיים בהווה, עם שיאי טמפרטורות, בצורות, הצפות, המסה מואצת של קרחונים – ושריפות. בשנת 2025 נדמה היה שהאש לא מפסיקה לבעור, תרתי משמע, ואם לא די במציאות המעשנת הגיח חיזוק מעולם התרבות בסרט הנפלא "חלומות רכבת" וקינח את השנה ביער שהולך ונכנע לקדמה, אך לא לפני שישיב אש.
קנדה חוותה השנה את עונת השריפות הקשה בתולדותיה; קליפורניה חזרה לכותרות עם להבות שאיימו על שכונות יוקרה ושמורות טבע; ביוון, בספרד ובאיטליה פונו כפרים שלמים; בישראל השתוללה ביום הזיכרון אש באזור אשתאול-לטרון-הרי ירושלים במזג אוויר קיצוני של רוחות עזות וחום, מה שהוביל לביטול כל אירועי יום העצמאות ברחבי הארץ, חסימת כבישים וגיוס חירום של כוחות כיבוי; גם בשפלה נשרפו השנה אלפי דונמים של חורש ויער.
דוח מבקר המדינה מצביע על כך ש"אירועים משולבים של חירום אזרחי ולחימה תרמו לשריפה של כ-200 אלף דונם של יער וחורש בצפון הארץ, עם נזק סביבתי כבד". צילומים דרמטיים של שמיים כתומים, בעלי חיים נמלטים, שוב אזרחים מפונים ושוב אנשים שאיבדו את ביתם מילאו את הרשתות ואת מהדורות החדשות. הכותרות ב-ynet היו חד-משמעיות: אסון. קטסטרופה. חורבן. אבל האם כך רואה זאת גם הטבע? הלוא אפילו את המילים הדרמטיות האלה הגה האדם, ומהו האדם המודרני אם לא עוד זן חיים בטבע, עוד מין של יונק?
אש היא כוח קדום, לא האויב
עבורנו שריפת יער מאיימת על חיים, רכוש, תחושת שליטה. אבל בטבע, אש היא כוח קדום לא פחות מגשם או רוח: “אֵשׁ וּבָרָד, שֶׁלֶג וְקִיטוֹר, רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ” (תהילים קמ"ח, ח). הרבה לפני שהוקמו ערים, לפני גבולות ומדינות, שריפות היו חלק בלתי נפרד ממחזורי החיים של מערכות אקולוגיות שלמות.
יערות אורן, למשל, בישראל, באירופה ובצפון אמריקה - מותאמים לאש. אצטרובלים מסוימים נפתחים רק בחום גבוה. זרעים מסוימים נובטים טוב יותר אחרי שריפה, כשהקרקע מועשרת באפר מינרלי והתחרות עם צמחים אחרים על משאבים פוחתת או נעלמת.
הרי ירושלים אחרי השריפה
(צילום: חן כליפה לוי, ארכיון הצילומים קק״ל)
מינים פולשים נחלשים ומינים מקומיים חוזרים, יש מקום מחודש לאיזון באותה סביבת מחיה שלמעשה עוברת אתחול. מנקודת מבט אקולוגית, יער שלא נשרף עשרות שנים הוא יער “חולה”: צפוף מדי, עתיר חומר בעירה, משופע בצמחים ובבעלי חיים פולשים וחסר אחרים שנדחקו, ובעיקר פגיע הרבה יותר לשריפה אחת גדולה ואלימה באמת. אוסטרליה וארצות-הברית משלבות היום שריפות מבוקרות, דילול יערות ותכנון מחדש של אזורי חיץ בין יער ליישוב. אלו צעדים שמכירים בכך שאש עתידה לפרוץ והשאלה היא איך חיים איתה, לא איך מבטלים אותה.
מה בעצם בסכנת יציאה משליטה - כליית מחלקות במגוון הביולוגי, או עליונות האדם בעיני עצמו ויכולתו המדומיינת לשלוט באיתני הטבע, לחזות ולנתב אותם, להתכונן ולהתגונן בפניהם? פעם אחר פעם אנחנו עומדים נדהמים מול טורנדו שמרים מכולת מתכת כאילו הייתה צעצוע, גל צונאמי שדוחף בתוך דקות אוניית משא אל תוך עיר, נהר שקט לכאורה שעולה על גדותיו ומקפל בניין מבוצר כמו קרטון או אש שאוכלת ברגע אחד של טבע לא מתנצל שכונת יוקרה באל-איי שהיא אתר שנחשב לסמל. לא מתוך זדון, אלא מתוך אדישות מוחלטת. עמודי חשמל, מסילות רכבת, קווי גז, כבישים מרובי נתיבים - כולם תוכננו להישאר, ו-2025 הזכירה שהם רק אורחים. טכנולוגיה מתקדמת, מערכות התרעה, בטון מזוין ופלדה מחושלת, כולם פועלים מצוין עד שהם פוגשים כוח שפועל בקנה מידה אחר. הטבע לא תוקף; הוא פשוט ממשיך לנוע.
ולכאן נכנסת המורכבות. לא כל שריפה “טבעית” ולא כל אש משרתת איזון. שינויי האקלים (יותר אירועי קיצון בפחות זמן), תכנון לקוי, ייעור לא מותאם והתרחבות של בנייה לשטחים פתוחים - כל אלה יוצרים שריפות תכופות, חמות ובלתי נשלטות, כאלה שהמערכת האקולוגית מתקשה להתאושש מהן.
בישראל, לדוגמה, נטיעת יערות אורן צפופים לאורך עשרות שנים, מתוך כוונה טובה, יצרה אזורים דליקים במיוחד. כשאש פורצת שם היא מתפשטת במהירות. במובן הזה, האסון אינו האש עצמה אלא האופן שבו האדם מתערב בסדרים. 2025 ספציפית הייתה עדיין שנת מלחמה רב-זירתית, והוסיפה שריפות מעשה ידי האדם והוכחות לטמטום ולהרסנות של המין האנושי: נפילות רקטות, פצמ"רים ושברי יירוט בגבול הצפון גרמו להתלקחויות רבות ביערות ובחורש טבעי בגליל העליון, בגליל המערבי וברמת הגולן, בשנה של חירום מתמשך כשכוחות כיבוי, צבא ורשויות פעלו בעומס חריג ובתוך כדי אזעקות. בשנים שקדמו שריפות כתוצאה משיגור בלוני תבערה מעזה כילו מעל 13 אלף דונם של שמורות טבע ו-11 אלף דונם של יער בעוטף עזה ובנגב המערבי.
אבל מתוך האפר מנץ ירוק
עם כל האמור, גם בשריפות הקשות של 2025 מדענים מצביעים על תהליכים מפתיעים של התאוששות. בתוך חודשים ספורים נראו נבטים ירוקים מבצבצים מתוך הקרקע החרוכה. חרקים חזרו, ציפורים שבו לאזורי הקינון ואפילו יונקים גדולים החלו להופיע.
באתרי שריפה בטבע נוצר מעין פסיפס של בתי גידול, שטחים שרופים לצד אזורים שנשארו שלמים. הפסיפס הזה דווקא מגדיל את העושר הביולוגי בטווח הארוך. היער החדש שנולד אינו העתק של הישן, אלא מערכת אחרת עם איזון שונה. הצירוף “אסון טבע” בדרך כלל מייצג אסון אנושי - פגיעה בבתים, בחקלאות, בתיירות, בנוף שאנחנו רגילים אליו. אבל הטבע אינו שואף לשמר סטטוס קוו. אין לו זיכרון נוסטלגי ואין לו יעד אסתטי. שריפה, רעידת אדמה, שיטפון, התפרצות געשית, הם מנגנונים של שחרור, ניקוי ואיפוס. אזור מסוים “משלם מחיר” כדי שמערכת רחבה יותר תתאזן. זה רעיון שקשה לנו לקבל, כי הוא מערער על התפיסה שהעולם אמור להיות יציב, צפוי וכזה שמאפשר לאדם ידיעה מה יילד יום, ובקיצור שליטה עם ערבויות. האתגר שלנו לשנים הבאות הוא ענווה. השאלה הגדולה אינה אם הטבע "משתגע", “קורס”, אלא האם האדם ילמד לחיות בתוך גבולותיו.
